איך הלכת פתאום – ונהיית אדום | מכתב פרידה מיוסי אבוקסיס

אתחיל מגילוי נאות: אני מאוד אוהב את יוסי אבוקסיס. או לפחות מאוד אהבתי את יוסי אבוקסיס. בלשון עבר.

את יוסי אבוקסיס השחקן מעולם לא הכרתי. יוסי פרש ממשחק פעיל כשאני הייתי בן קצת יותר משנתיים. את הרגעים שלי איתו, חוויתי כבר עם יוסי אבוקסיס המאמן. זה שהגיע במצב הכי נורא שיש ונשאר למרות הכל. האיש שלקח קבוצה מאשפתות והוביל אותה לשיאים אחרי עשור פלוס. האיש שרץ אחרי כל שער וכעס על כל שופט. זה שחי את המשחק מהקווים יותר ממה שהוא חי אותו מהמגרש. זה היה יוסי אבוקסיס שאני הכרתי. יוסי המאמן. ואהבתי אותו, אהבתי אותו מאוד.

מאז שיוסי הגיע לבית”ר, אי שם באמצע עונת 21/22, חשבתי שליוסי יש יתרון מיוחד על פני שאר המאמנים בליגה. כיאה לאדם שהוא שועל קרבות ותיק בליגה שלנו מעטים בעלי התפקידים כיום בליגת העל שמכירים את הליגה הישראלית יותר טוב מיוסי אבוקסיס. כשמשה חוגג התעקש ללכת עליו ולא לתת לשרון מימר שכבר העביר את האימון בבית וגן הוא ידע מה הוא עושה. מעטות המתנות הטובות שמשה חוגג השאיר לבית”ר ירושלים, אפשר אולי לספור אותן על יד אחת, אבל יוסי אבוקסיס הייתה המתנה הגדולה מכולן. המאמן, שמבין הכי טוב את הליגה הישראלית, הצליח באותה עונה לעשות פלייאוף כמעט מושלם עם הקבוצה שהייתה מסובכת במאבקי תחתית ולהשאיר את הקבוצה בליגה. זו הייתה התחלה מושלמת, שהציתה את האהבה שחשתי ליוסי אבוקסיס.

את הטלטלה שעברה בית”ר ירושלים בקיץ לאחר מכן אי אפשר לתאר במילים. אני בספק אם יש עוד מועדון שעבר אי פעם את מה שעברו אוהדי בית”ר באותו קיץ קשה. הטלטלה הזאת, כשסכנת הפירוק מרחפת מעל הקבוצה שאותה אתה כל כך אוהב אי אפשר לתאר אותה במילים. אי ודאות משווע הקיף את אוהדי בית”ר באותם ימים. כל יום שעובר זה עוד יום שיורד מהדד-ליין. כל שעה בלי עדכון על בעלים שבדרך זו עוד שעה של חוסר אונים. בתוך הבלבול ואי הוודאות סביב המועדון היה שם אי אחד של וודאות. יוסי אבוקסיס. המאמן הודיע מהרגע הראשון שהוא לא הולך לשום מקום, שהוא נשאר בבירה וכבר מתחיל לתכנן את העונה הבאה. זה היה הדבר היחיד שנתן שקט למועדון חסר השקט. ושם כבר ממש התחלתי לאהוב את יוסי אבוקסיס.

ואז הגיע ברק אברמוב והתחיל לנסות להניע את המערכת שנקראת בית”ר ירושלים. המערכת שהעלתה אבק מהקיץ חסר הפעילות שעבר עליה. כשבקבוצות אחרות התעסקו בהחתמת שחקנים ובמחנות אימונים בבית”ר התעסקו באם יהיה מספיק כסף לסגור את החודש. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כבעלי בית”ר ירושלים הודיע ברק אברמוב כי הוא: “מגיע לתת חיים, לא איכות חיים”. זה התבטא בהכל: ברכש, באימונים, במערכת. פשוט לא היה מספיק כסף כדי להשקיע בבית”ר ירושלים.

זה, לדוגמא, היה ההרכב הראשון של ביתר ירושלים במשחק הליגה הראשון בעונה שעברה:

למעט שלושה שחקנים, אולי ארבעה, כל השאר לא שווים הרכב בצמרת ליגה לאומית. אין לי שום דבר רע נגד אף אחד מהשחקנים ששיחקו באותו משחק, זה נטו מקצועי, אלו שחקנים שפשוט לא מספיק טובים. רוצים הוכחה? קבלו. זאת ההתפלגות של השחקנים שפתחו בהרכב באותו משחק:

ארבעה מהשחקנים כבר לא בליגת העל, שלושה אחרים משחקים בקבוצות ממקומות 10-12, שחקן אחד במכבי תל אביב, אחד יצא לחו”ל, שניים נשארו בקבוצה כשרק אחד מהם משחק היום בהרכב בית”ר.

המחליפים של בית”ר ירושלים באותו משחק היו: עדי יונה, שהיום הוא כוכב כדורגל אבל אז הוא היה שחקן שהוקפץ מהנוער כדי למלא את הסגל, מירון טל שהוקפץ גם כן מהנוער, בר כהן ורונן חנצ’יס שהושאלו ממכבי תל אביב, ופלייטר האסלביינק – שעזב חצי עונה לאחר מכן כי הוא לא היה ברמה הנדרשת.

בקיצור, נראה שכבר הבנתם את הנקודה. בית”ר ירושלים החזיקה סגל שלא שייך לליגת העל וככה היא גם נראתה. 4-1 מנתניה, 5-0 מבאר שבע, 4-0 ממכבי תל אביב, הפסד בדרבי והפסדים לחדרה וריינה. הקבוצה הייתה שבורה. הכל היה נראה אבוד. 3 נקודות מ-21, 15% הצלחה, נתון שסולל את הדרך לליגה השנייה.

ועל הדבר המפורק הזה היה אחראי יוסי אבוקסיס. יש לא מעט אנשים שהיו מרימים ידיים, היו מתפטרים. מאמנים שהיו מעדיפים שהכתם הזה של ירידת הליגה עם מועדון כמו בית”ר ירושלים לא יהיה רשום על שמם. אנשי מקצוע שהיו מעדיפים שהתבוסות של שבוע אחרי שבוע לא יירשמו בקורות חיים שלהם. יוסי אבוקסיס לא היה אשם אפילו במקצת מהמצב המקצועי של ביתר ירושלים. למעט דנילו אספריה לא היה שחקן אחד מהסגל השבור של בית”ר ירושלים שהוא בחר להביא. והוא היה יכול בקלות לקום ולעזוב. אבל הוא בחר להישאר, למרות הכל ואולי בגלל הכל הוא האמין שהוא יכול להוציא את בית”ר ירושלים מהמצב הזה. הוא הצליח ובענק. נכון, זו לא הייתה העונה הכי מוצלחת של בית”ר ירושלים בליגה, אפילו לא קרוב. אבל יוסי הצליח לעשות שלושה דברים מדהימים בעונה ללא ציפיות:

1. הצלחה מקצועית: למרות האכזבה מפספוס ההזדמנות להעפיל לפליאוף העליון בגלל ההפסדים במחזורי הסיום בית”ר ירושלים נשארה בליגה. קבוצה עם סגל לא ברמה הצליחה לסיים במקום השמיני. יוסי אבוקסיס הראה כמה הוא מכיר את הליגה. עונה שכבר בתחילתה נסללה הדרך ללאומית הסתיימה במקום השמיני. זה נקרא הצלחה מקצועית. אה, והיה גם את העניין השולי הזה שנקרא גביע המדינה המאמן הראשון מזה 14 שנה שמצליח להביא תואר. והיו הרבה מאמנים בשנים הללו (22 בלי מאמנים זמניים).
2. כדורגל אטרקטיבי: בעונה שעברה בכל התקפה מתפרצת בטדי הקהל עמד על הרגליים וצרח: “נו, נו, נו…”. הייתה תחושה שבכל רגע נתון יכול ליפול גול. בכל ספרינט של אספרייה, בכל נגיעה של שועה ידעת שהנה זה מגיע, אם לא שער לפחות מצב מסוכן. הדיוק, המהירות והאיכויות הפכו להיות חלק מהותי מהתקפת בית”ר ירושלים בעונה שעברה. המשפט שנאמר ביציעים היה: “נספוג 2 – ניתן 3”. יוסי אבוקסיס הצליח להביא לבית”ר ירושלים את מה שהאוהדים שלה הכי אוהבים לראות: כדורגל אטרקטיבי וזה רק הוא שגרם לכך. האיש שהצטייר במשך שנים כמאמן הגנתי ומסתגר הוביל את הקבוצה עם ההתקפה הרביעית הכי טובה בליגה.
3. פיתוח שחקנים: זה היה רק יוסי אבוקסיס שגרם לכך שבית”ר הביאה תצוגות כדורגל. אם זה עם העבודה שהוא עשה עם שועה והחזיר אותו אחרי שנים קשות להיות אחד השחקנים הטובים בארץ. אם זה הבינגו עם ניקולאסקו, שחקן שהגיע במחזור שמיני והשתלב מושלם כשהוא לא מפסיק לכבוש. אם זאת ההברקה להתעקש על מגן שנזרק מהפועל באר שבע, להחליף לו עמדה ולשים אותו כשחקן כנף ולהפוך אותו לשחקן הכי משמעותי בקבוצה. ואם זה הפיתוח שהוא הוביל של שחקנים צעירים כמו ליאון מזרחי ועדי יונה.

לדעתי, עונת 22/23 של בית”ר ירושלים תחת יוסי אבוקסיס היא אחת העונות הגדולות של מאמן ישראלי בליגת העל. לא, לא בגלל התוצאות. גביע זה עניין של מזל בהגרלות ולסיים מקום שמיני זו לא הצלחה. זו העונה מהגדולות שהיו בגלל כל מה שקרה מסביב. יוסי אבוקסיס עשה דרך עם קבוצה. מקבוצה מפורקת עם שחקנים שבורים לקבוצה שלמה עם שחקנים גדולים. מה שיוסי הצליח להוציא מבית”ר ירושלים בעונה שעברה גדול יותר ממאמן שמצליח לעשות אליפות עם השחקנים הכי טובים שיש. ובסיום העונה שעברה כבר ממש ממש אהבתי את יוסי אבוקסיס.

גבירותי ורבותיי, הגביע נוסע לירושלים! 🏆 pic.twitter.com/jLnqaA38XH

— Beitar Jerusalem FC (@fcbeitar) May 23, 2023

אבל מהרגע הזה הכל התחיל להשתבש, וכאן כנראה גם נגמרות המחמאות שלי ליוסי. עם פתיחת הקיץ, כשיוסי התחיל לצרף שחקנים לעונה הנוכחית, לא ממש היה ברור מה הוא מחפש. הוא צירף שחקנים שלא היו קשורים למערך איתו הוא שיחק בעונה שעברה. היה נראה שהוא מחפש סגנון אחר אבל מתקשה למצוא אותו. זה לא שהוא הביא שחקנים לא טובים הוא פשוט הביא שחקנים שקשה לחבר ביחד. ושם התחיל הבלבול. בית”ר, שגם ככה עברה קיץ קשה ופתחה עם מינוס ארבע נקודות, לא הצליחה להבין מה היא מחפשת מקצועית. מה יוסי רוצה לראות. הגנה? התקפה? קישור חזק? גם וגם וגם? תלמדו כלל: גם וגם שווה גמגום. וזה הגמגום המקצועי שעבר על בית”ר ירושלים העונה.

יוסי לא בנה ספסל לעונה הנוכחית. הוא לא הביא שחקנים לסגל הרחב. הוא הסתמך על ההרכב שלו ומיעט לעשות חילופים. הבעיות התחילו גם כשההרכב הראשון לא היה מספיק טוב, וגם שהוא התעייף מאוד בגלל העומס המטורף בעקבות אירועי המלחמה. החלוצים שיוסי הביא לא הביאו את התפוקה. אומנם הוא הצליח להפוך את מוזי לכוכב, עדי יונה התחיל לרשום מספרים וירדן שועה נזכר איך לכבוש, אבל משהו היה חסר בהתקפה העונה. משהו טכני, משהו שמצית את הדמיון, משהו שהיה שם בעונה שעברה.

לא כעסתי על יוסי אבוקסיס. אני לא חושב שהיה אוהד אחד שכעס. היינו מאוכזבים. הכדורגל הנהדר שקיבלנו שנה שעברה נעלם ובמקומו קיבלנו כדורגל אחר. טוב, אבל פחות אטרקטיבי. התאכזבנו, התאכזבנו בצדק. בצדק כי שברנו שיא מנויים, בצדק כי הגענו לכל מגרש, בצדק כי הקבוצה הזאת היא קודם כל אנחנו. מקצועית יוסי אבוקסיס לא נכשל, הוא אולי אפילו הצליח. הוציא קבוצה ממינוס ארבע למקום שמיני, 26 נקודות מ-57, 46% הצלחה. בסך הכל מרחק שלוש נקודות מהפלייאוף העליון, פער שלא היה קיים אלמלא בית הדין. בקיצור לא היה מדובר בכישלון מקצועי. היה גם את הקטע המעצבן הזה של החוסר אופי שהורגש העונה כשפעם אחרי פעם הפסדנו בדקות הסיום. אם היו מסיימים העונה את הליגה אחרי מחצית אחת, בית”ר ירושלים הייתה ממוקמת במקום השני, מרחק 3 בלבד ממכבי חיפה. מעצבן, אבל לא כישלון.

לא היה כעס כלפי יוסי אבוקסיס – הייתה אכזבה.

אינני יודע האם הטענות של יוסי אבוקסיס על היחס שהוא קיבל בשבועות האחרונים נכונות. אינני יודע כמה היחס כלפיו היה נורא, מה נאמר עליו מאחורי הגב ומה הכעיס אותו. אני יודע בוודאות שהקללות שהוא קיבל מ-20 אוהדים מתוך 10,000 לא היו גורמות לו לעזוב את התפקיד, זה היה מעבר לזה, תחושות שהוא הרגיש שהפריעו לו להמשיך בעבודתו. זה מוצדק והגיוני, ומותר לבן אדם לעזוב מקום עבודה. אבל, יש דרך. אתה לא יכול לעזוב בית בטריקת דלת. אתה לא יכול לעזוב כשאתה מלכלך על הקהל שהיה הגב שלך במשך שנתיים. אתה לא יכול לעזוב כשאתה משקר למעסיק שלך לגבי הצעות שקיבלת. אתה לא יכול לעזוב ולהציג את זה כאילו שאתה מפוטר.

אבל הכי חשוב: אתה לא יכול לעזוב מקום ושבוע אחר כך לאמן אצל היריבה הכי גדולה שלו. אנחנו לא מנותקים מהמציאות. היריבות ארוכת השנים שיש בין בית”ר ירושלים להפועל תל אביב ידועה ומוכרת לכולם. במיוחד ליוסי אבוקסיס שכבר עשה את הדרך הזאת בעבר וראה מה זה גורם לאוהדים. יש דברים שלא עושים וכשיוסי עוזב את בית”ר ותוך שבוע חותם ביריבה הכי גדולה, זה הרבה יותר מיריקה בפרצוף של האוהדים שלך. יוסי אבוקסיס הוא אדם חופשי, שיכול לעשות מה שהוא רואה לנכון. מותר לו לקבל הצעת עבודה, מותר לו לדאוג לעתיד שלו ושל משפחתו. אבל לי כאוהד בית”ר מותר להגיד שזו יריקה בפרצוף. שלי, של 10,000 מנויי הקבוצה, ושל עשרות אלפי האוהדים שעמדו מאחוריו בשנים אחרונות.

ועל זה, רק על החלק הזה של העזיבה, אני כועס על יוסי אבוקסיס.

לסיכום: תודה על הטוב, מוחלים על הרע, ובהצלחה בלהישאר בליגה עם הפועל תל אביב הנוכחית.

*טור זה הינו טור דעה שנכתב על ידי אוהד בית”ר ירושלים