Ballerz
האנליסטהמגזיןליגת האלופות

אנטי-גיבורים | קבוצה של צלקות כבשה את אירופה

אלופת אירופה הנכנסת היא אולי נטולת כוכבים, אבל מלאה בשחקנים שעברו הכל: פציעות, אכזבות, כישלונות וביקורות. אבל דווקא בתוך חוסר ההילה - נוצרה חבורה שלא מוכנה ליפול עוד. סיפורם של האנטי-גיבורים שהגיעו הכי רחוק שאפשר.

ירדן שגרמן

בעולם שבו רק הגיבורים נכתבים בספרי ההיסטוריה, פריז סן ז’רמן זכתה בליגת האלופות עם חבורה של אנטי-גיבורים. הם לא זוהרים כמו אחרים, לא מקבלים אהבה מהתקשורת, וחלקם נושאים צלקות של שנים של ביקורת, שנאה ואכזבות. אבל דווקא הם, הדמויות השנויות במחלוקת, ה”נפלים” של הכדורגל האירופי, היו אלה שעמדו בראש כשגביע הצ’מפיונס הונף בפעם הראשונה בתולדות המועדון.

וזהו לא סיפור על גאולה. זהו סיפור על שרידים של תקוות שנדרכו מחדש, לא כדי להציל, אלא כדי להכות בחזרה. פריז לא כבשה את אירופה ביופי. היא עשתה את זה בקשיחות. היא לא הגיעה כדי לסחוף, אלא כדי לנצח. קבוצת שחקנים שלא חיפשו אהבה, רק סגירת חשבון. אנטי-גיבורים, שדווקא בגלל העובדה שהם לא מיתולוגיים, הפכו את הרגע הזה לבלתי נשכח.

ג’אנלואיג’י דונארומה
דונארומה הפך במהירות מדמות נערצת לגורם של שנאה באיטליה. המעבר הקר ממילאן לפריז, בעסקה חופשית למרות הצעת חוזה נדיבה, התקבל כבגידה צורבת. “הילד של המועדון” נטש עבור שטרות של נפט. האוהדים קראו לו “דולרומה”, ודיווחים בארץ המגף טענו כי הוא בחר בכסף הצרפתי על פני קריירה ראויה באמת. אפילו התואר ביורו, שבו הציל את איטליה עם הופעה הירואית בדו קרב פנדלים מול אנגליה, לא שינה דבר. בפריז, הכעס הוחלף בבוז: טעויות קריטיות בליגת האלופות הכתימו כל אמון שנותר. הוא סומן כשוער שאי אפשר לבנות עליו, בעיקר כשמדובר ברגעים חשובים.
אבל העונה הזו, פתאום, הוא נעלם מהכותרות. לא כי הוא נעלם מהמשחק, אלא כי ג’יג’י התחיל להיות נוכח. מול ליברפול בשמינית היו אלו הופעות ענק שכללו הצלות בדו קרב פנדלים. ברבע מול ארסנל הוא שיתק את אחת ההתקפות היעילות באנגליה. ובגמר, שקט מופתי. אפס טעויות. לא רעש, לא חגיגות. רק נוכחות. ובין כל שמות המהפכה, אולי דווקא השוער הדומם היה זה ששמר על המהות: לא להתפרק.

ופתאום, אי אפשר כבר להגיד שהוא לא השוער הטוב בעולם.

מרקיניוס
מרקיניוס כבר כמעט דור שלם בפריז. מעמודי התווך של הבעלות הקטארית. 12 שנה של מסעות חסרי תכלית. כל דור כוכבים עבר לידו: זלאטן, קבאני, ניימאר, אמבפה, מסי, והוא נשאר. הקפטן השקט, שתמיד נראה רגוע מדי, מאופק מדי, לא מצליח להנהיג את ההגנה, לא מצליח להחזיק קו אחורי ברגעי אמת. בכל התרסקות היה לו חלק, גם אם לא בכוונה, אבל תמיד נוכח. נדמה שהוא מייצג את ההפך מגלאקטיקו: שחקן של יציבות פושרת, פושרת מדי.

ובנבחרת ברזיל? פנדל אחד מול קרואטיה, שנבעט לקורה, הפך אותו לאדם ששבר לב של אומה. הוא היה השחקן השקט שמחביא חולשה, ולא עוצמה. האיש שלא מתפוצץ. הדמות הזו, שעברה כל כך הרבה, נראתה כאילו כל תבוסה סימנה עליו איקס נוסף. אבל דווקא ברגע הסופי, הוא היה שם. לאורך הקמפיין הנוכחי בליגת האלופות, הוא הנהיג את ההגנה עם שקט, אחריות וביטחון נדיר. אין צעקות, אין דרמות, רק עמידה נכונה, חיפוי מדויק, תזמון מושלם. בגמר, היה בין השחקנים שהצליחו לשתק לחלוטין את לאוטרו מרטינס ומרכוס תוראם, שניים מהחלוצים החמים של אירופה, בדרך לניצחון חד צדדי ומוחץ.

אולי הוא לא צעק על הדשא, אבל הפעם, גם הוכיח שלא היה צריך. והוא יכול סוף סוף לחייך – כשהוא בהרכב השנה של ליגת האלופות, ונחשב סוף סוף לאחד הבלמים הבכירים באירופה.

אשרף חכימי
הוא עזב את ריאל מדריד לפני שידעו אם הוא שווה את זה. הצטיין לרגע בדורטמונד, לקח אליפות באינטר, ואז שוב עזב. בכל תחנה, עונות קצרות, רגעים יפים, ואז הלאה. חכימי הפך לנווד האינסופי של הכדורגל. לא משנה כמה כישרון, תמיד הייתה תחושת ריחוק. כאילו הוא פה, אבל לא לגמרי. לא התחבר באמת לשום מקום. לא נשאר מספיק זמן כדי להפוך לסמל.

בפריז, הקהל ציפה לכוכב על, אבל קיבל מגן שתוקף נהדר ושוכח שיש צד שני למגרש. בכל טעות קריטית, בכל חוסר אחריות, נדמה שהוא מאבד עוד טיפה של אמון. מוערך, אבל לא מוערץ. שחקן שאף פעם לא מקבל את ההכרה שמגיעה לו. לא בגלל מה שהוא עושה, אלא בגלל מה שהוא לא מספק. ואז הגיע הקמפיין הזה. כמעט מושלם. חכימי חיפה, לחץ, יזם, ובעיקר: התבגר. הוא לא רק טס באגף, הוא שלט בו. בגמר, כשהעיניים היו על כולם חוץ ממנו, הוא כבש את השער הראשון. לא מרגש. לא דרמטי. פשוט מדויק. ובסיום, לראשונה אף אחד לא התווכח: זהו המגן הטוב בעולם.

עוסמאן דמבלה
120 מיליון יורו שילמה ברצלונה על ילד הפלא. הילד שיכבוש את העולם. במקום זה, הוא בילה יותר זמן על מיטות טיפולים מאשר על הדשא. איבודי כדור מגוחכים, כדרורים אל תוך כלום, וחוסר הבנה בסיסית של המשחק. העונות חלפו, והוא נותר תעלומה שלא נפתרה. בכל קיץ ציפו שיעזוב. בכל קיץ, נשאר. נטל בלתי פתור. “הכישרון הכי גדול שהכדורגל לא הצליח לחנך”, כך אמרו עליו בספרד.

כשהגיע לפריז, הספקנות הייתה באוויר. גם הוא ידע את זה. לאף אחד לא היה כוח לעוד “אם רק יתחבר לו”. הם רצו תוצאות. הוא לא הביא אותן מיד. הוא היה הצלע הכי חלשה בשלישייה הקדמית. ואז, משהו נשבר. אולי התסכול הפך למניע. אולי נמאס לו להיות בדיחה. הוא לא הפך ברגע לגיבור, אבל הפסיק להיות נטל. ובעונה הזו, בקמפיין הזה, הפך למוח של ההתקפה. הוביל מהלכים, שבר קווים, מצא מסירות שלא היו שם קודם והבקיע שערים. בגמר, כשכולם חיפשו את מי שיביא את ההברקה, הוא בישל צמד, בלי רעש. ואולי, אחרי שנים של הבטחות שהתפזרו, עוסמאן דמבלה מועמד ריאלי ומוביל לכדור הזהב. לא רק על הכישרון, אלא סוף סוף על התוצאה.

לואיס אנריקה
יש מאמנים שזוכים לקרדיט עוד לפני שהשופט שורק לפתיחה. לואיס אנריקה לא היה כזה. אחרי הטרבל ההיסטורי עם ברצלונה ב-2015, הוא פשוט נעלם. שבע שנים בלי קבוצה, בלי במה. נדמה שכולם שכחו. אולי כי לא חייך מספיק. אולי כי היה שקט מדי, מתוח מדי. כשנבחר לאמן את פריז, היו שראו בזה סיכון. אפילו כשהצליח עם נבחרת ספרד לפרקים, הדימוי נשאר: מאמן שידע להרוויח מקבוצה גאונית, ולא לבנות אחת בעצמו.

ואז הוא בא, עם פילוסופיה שכבר לא “טרנדית”, עם סגנון שכבר לא נחשב ל”חדשני”. הכדורגל שלו נתפס כמתמטי, לא אמוציונלי. אוהדים לא התחברו. שחקנים התלוננו. אבל הוא לא ניסה לשכנע, רק ניסה לנצח. והצליח. לא בגלל שהוא גאון, אלא כי הוא סירב להיעלם. והעונה, הוא לא רק הביא תואר, הוא הביא טרבל. שני בקריירה. שני במועדון שונה. הישג שאפילו הגדולים ביותר לא הצליחו לשחזר. וכשהגביע עם האוזניים הגדולות ביד, אי אפשר שלא לזכור את מה שהוא עבר, את ביתו הקטנה שאנה שאיבד ב-2019, את הכאב השקט של גבר שלא ביקש רחמים. ועכשיו, כשהוא שוב עומד בראש הפירמידה, צריך להכיר באמת: לואיס אנריקה הוא לא רק מאמן אדיר. הוא אחד מהטובים שאי פעם עמדו על הקווים.

זו לא הייתה זכייה של אהבה. לא הייתה פה קבוצה שנשאה על גבה חלומות של עולם. זו לא הייתה ברצלונה של פפ, לא באיירן של פליק, ולא פורטו של מוריניו. זו הייתה זכייה של נעלבים. של אלה שנשארו אחרי שהאורות כבו, אחרי שהתקשורת כבר עברה הלאה, אחרי שהקהל התייאש. קבוצה שנבנתה לא מתוך חלום, אלא מתוך עייפות של ניסיונות כושלים.
הם לא באו לייפות את המשחק, הם באו לשרוד בו. לא להציל את המועדון, אלא להציל את עצמם. כל אחד מהם הגיע שבור, פצוע תדמיתית, או פשוט נשכח. וביחד הם יצרו משהו חדש: לא קבוצת כוכבים נוצצת, אלא קבוצה של אנטי-גיבורים. כאלה שניצחו את הציניות. קבוצה שהוכיחה שלא צריך אהדה כדי לזכות, רק עמידות. רק נחישות. רק שקט של מי שכבר ראה ושמע הכול, ושרד.

    קבלו עוד תוכן ייחודי ובלעדי מבית בולרז

    היישר אל תיבת הדואר שלכם!

    • ✅ היו הראשונים לקבל תכנים בלעדיים
    • ✅ סיכום שבועי מאת העורך הראשי ניסים חליבה
    • ✅ ערוץ תקשורת למערכת - השפיעו על התכנים, כתבות, ונושאים אותם נסקר ברחבי הפלטפורמה
    • ✅ הטבות מיוחדות לנרשמים כחלק ממועדון בולרז האקסלוסיבי
    אולי תאהב גם עוד מהמחבר
    השאירו תגובה

    כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

    דילוג לתוכן