במשחק האסוסיאציות, כל הכתוב מעלה מתאר בצורה די מושלמת את צ’אבי.
צ’אבי השחקן כמובן.
הילד שהתחנך על הפילוסופיה של קרוייף מגיל 11, הנער שהעריץ את פפ גווארדיולה, האדם שנחקק בדפי ההיסטוריה של קטאלוניה.אי אפשר היה שלא לאהוב את צ’אבי.
על הדשא הוא היה שובה עין.
יש לא מעט שחקנים שרקדו על הדשא בקאמפ נואו, אך ישנם מעטים ששלטו בכל מה שקורה סביבם באמצעות המוח.
בעולם של פנטזיונרים ומוטציות חריגות, צ’אבי היה למעין דוקטור אקס (צ’רלס אקסבייר).
יישות עוצמתית עם חזות לא מאיימת.
המוח היה הנשק העיקרי שלו.
אך ברצלונה מקבלת גרסה אחרת של צ’אבי. גרסה אותה היא כלל לא הכירה.
אמנם פניו נשארו חלקות ותמימות, אך האסוסיאציות לא תואמות יותר לסיטואציה.
אם תעירו את צ’אבי באמצע הלילה ותכריחו אותו לזרוק אל חלל האוויר את האסוסיאציה הראשונה שהוא יכול לומר על עצמו, ייתכן מאד שהמילה הראשונה שתצא מפיו תהיה – משמעת.
כבר ביומו הראשון במועדון צ’אבי הבין שהסטנדרטים אותם הוא הכיר כשחקן, התאיידו להם מיסודות המועדון.
אין מקום לרומנטיקה אצל צ’אבי, אלא היררכיה וכבוד גדול להיסטוריה. כבוד גדול לערכים שהוא מכיר.
מזווית הראייה הזו נולדו להם חוקי היסוד החדשים מאת צ’אבי:
• השחקנים מחוייבים להגיע אל מתחם האימונים 90 דקות לפני תחילת האימון.
הצוות המקצועי יגיע חצי שעה לפניהם.
• השחקנים יאכלו יחד את ארוחת הצהריים שלהם לפי תפריט חדש שייקבע על ידי דיאטן.
• שחקנים שיאחרו לאימונים ייקנסו. ככל שהאיחורים יגברו, כך גם הקנסות יגדלו.
• שחקנים שיבצעו יותר רוטינות אימונים יקבלו יותר הזדמנויות לשחק.
• ישנו איסור מוחלט על פעילויות מסוכנות בחיים הפרטיים – גם לא רכיבה על אופניים חשמליים.
• השחקנים יימדדו לפי “דוגמה אישית” ויצטרכו להיות סימפטיים לאוהדי הקבוצה לדוגמא.
צ’אבי נמצא בפיתחה של משימת חייו, והוא פותח את הפרק הראשון עם גישה בלתי מתפשרת.
החיוך נשאר, כך גם פני התינוק, אך הגישה היא של “הדרך שלי, או הדרך החוצה”.
המגן הראשון שלי הוא החלוץ, ושחקן ההתקפה שלי הוא השוער”.בדיוק כמו פפ גווארדיולה, אם אמרתם צ’אבי, אמרתם טיקי טאקה.
או יותר נכון – אמרתם כדור.
אובססיה לשליטה בכדור.
לא בכדי להתפאר בנתונים לאחר משחק, אלא בכדי להיות בעל הבית על הדשא.
“מי ששולט בכדור, הוא המאסטר של המשחק”.
כאחד שינק את פילוסופית הכדורגל שלו מה DNA של ברצלונה מאז היותו בן 11, לצ’אבי יש אחריות היסטורית לדרך בה ברצלונה משחקת, ובעיקר לדרך בה ברצלונה נושמת.
בראיית העולם של צ’אבי יש יותר חשיבות לגישה, פחות למערך.
אם זה 433 או 343 איתו צ’אבי השתעשע בא-סד הקטארית, הגישה והשיטה הן מערכתיות.
חקוקות במסדרונות הקאמפ נואו, זורמות בכלי הדם של הלה מאסיה.
אלו המוכשרים והחכמים אשר גדלו להם במועדון יקבלו יותר הזדמנויות.
לדוגמא – ריקי פוץ’ שיכול לקבל סוף סוף את המקום לו הוא ראוי, לפחות מבחינת הקהל ולא מעט אנשים במועדון.
צ’אבי מחפש שחקנים עם מוח כדורגל, לא עם כוח.
כאלו שיכולים להתבלט לדוגמא על מגרש הקטרגל. אלו שחושבים מהר, אלו ששולטים בכדור בתוך שטח קטן ברמת אמן.
אחד מהשחקנים האלו, לפחות לפי צ’אבי, הוא אוסמן דמבלה.
ישנה האמונה (ההדדית אגב) שהמאמן החדש הוא זה שיחיה את הקריירה הדי עצובה של הכשרון הצרפתי הכה מבוזבז.
צ’אבי רק מתחיל את דרכו, לדמבלה זו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה.
/cloudfront-eu-central-1.images.arcpublishing.com/diarioas/VJEJBMCMJFDGXDIQ5A2IYRZXWI.jpg)
3. ואני יודע מה אתם חושבים. באמת.
לדוגמא – למפארד בצ’לסי.
או… פירלו ביובנטוס.
ואיך אפשר שלא… סולשייאר במנצ’סטר יונייטד.
זו מחשבה לגיטימית. לא כל שחקן עבר הופך להיות מאמן גדול.
ואני ממשיך לקרוא את המחשבות שלכם.
“אז הוא אימן בקטאר – זה מדד לכלום ושום דבר”.
ואתם צודקים אגב.
שום דבר לא מבטיח לצ’אבי גורל שונה מזה של שלושת המוזכרים למעלה.
אבל…
לצ’אבי יש יתרון.
יתרון גדול.
בניגוד לסולשייאר שגדל שהתחנך בתקופותיו השונות של אלכס פרגוסון, ובניגוד ללמפארד ופירלו שעברו לא מעט מאמנים, שיטות ופילוסופיות בקריירה שלהם – לצ’אבי יש במוחו ובתודעתו DNA מאד מובהק.
צ’אבי לא מכיר פילוסופיה אחרת.
צ’אבי לא נאלץ לשנות ערכים, חוקים והתניות במשחק.
ישנה שושלת פילוסופית עליה הוא גדל.
ישנה שושלת פילוסופית בתוכה הוא התחנך.
ישנה שושלת כדורגל אמיתית אליה הוא השתייך.
ומבחינתו – זה הדבר היחיד שעומד מולו.
זה לא יקח יום, ואולי גם לא שנה, אך רק העבר, ההווה והעתיד של ברצלונה שוכן לו בתודעה.
הוא אמר זאת בעצמו:
“בכדורגל, התוצאה היא מתחזה.
אתה יכול לעשות דברים בצורה מאד טובה, אך בסופו של דבר לא לנצח.
יש דבר שהוא גדול יותר מעוד ניצחון, דבר שממשיך הלאה – שושלת”.
