בין חדשנות לשמרנות: סיפורה המדהים של ר.ב. לייפציג

רד בול לייפציג היא לא סתם הקבוצה הכי שנואה בגרמניה, השנאה שמופנית כלפיה היא עמוקה ויוקדת. על מנת להבין את התופעה הזאת, כדאי לקרוא את הפרקים הקודמים בסדרה. (כאן תוכלו למצוא הפרק הראשון וכאן את הפרק השני).

אם לא קראתם והגעתם ישר לכאן, או אם קראתם ואתם צריכים תזכורת, הנה היא לפניכם:

לפני מספר שנים, חיפש לו תאגיד ‘רד בול’ האוסטרי קבוצת כדורגל להשקעה. הכל השתנה כשהוא הגיע למזרח גרמניה. כמה שנים חלפו והוא מצא קבוצה למכירה, מועדון קטן ושמו ‘מאקנשטאט’, ואף על פי שהפוטנציאל שלו היה גדול, היה לו הרבה לאן להתפתח לפני שהוא יוכל להשיג תואר כלשהו. אבל אני מאמין שלייפציג יכולים לזכות באליפות הבונדסליגה (ושזה יקרה בעתיד הנראה לעין).

ר.ב. לייפציג היא קבוצה שנוסדה ממש לא מזמן. הפרוייקט של תאגיד ‘רד בול’ נפתח בשנת 2009, כחלק מהשיווק של מותג משקאות האנרגיה המתמקד בספורט. הקבוצה נוהלה באופן בריא, ותוך 5 שנים בלבד היא עלתה לליגה הראשונה. כבר בעונתה הראשונה בליגה הבכירה סיימה לייפציג במקום השני, מאז היא הספיקה לזכות בגביע, ולהיות פעמיים הסגנית בליגה והסגנית בגביע. בנוסף, הצליחה לייפציג להגיע לחצי גמר ליגת האלופות. בעונה הנוכחית היא מדורגת במקום ה-7 במדד ההצלחה באירופה [UEFA Club coefficient], תוך שהיא נמצאת מעל קבוצות פאר כמו ברצלונה, אתלטיקו, ארסנל ודורטמונד. תאגיד ‘רד בול’ פתח רשת של קבוצות בכל רחבי העולם, ואקדמיות גדולות שמקדמות מספר גדול של שחקנים. הקבוצה המחודשת הציעה כדורגל איכותי לאזור שלא הייתה בו קבוצה מובילה, והתאגיד אף שיפץ את האצטדיון המיושן שהיה בעיר מכספו הפרטי.

עד כה, הכל נשמע נהדר. אם כן, מה יש לשנוא בלייפציג?

ובכן, חשוב להבין שאוהדי הכדורגל לא מסתכלים רק קדימה, על השאלה “מה הכי טוב?” במבט צופה עתיד. אוהדי הכדורגל אוהבים להתרפק על מסורות הכדורגל, חיבור לנוסטלגיה. מאחר והמשחק מספק חוויה רגשית מקיפה, תחושת שייכות שכמעט מחקה רגשות לאומיים או שבטיים, הופכת המסורת לבעלת חשיבות רבה.

נסטה מעט מהנושא של לייפציג בפרט, ונדבר על מסורות בענף הכדורגל ככלל. אפשר היה לצפות בחשיבות המסורת בעיני אוהדי הכדורגל במפגן עוצמה ברוטלי במיוחד, שהתפרץ בעוצמה של פעילות וולקנית, אי שם בשנת 2021. הבוס הגדול של עולם הכדורגל נחל מפלה חזקה במיוחד. דון פרז, נשיא מועדון הכדורגל ריאל מדריד ומנהלו, הודיע בחגיגיות על פתיחתה של ה’סופרליג’, התחליף לליגת האלופות שיהיה מנותק מאופ”א וינוהל על ידי המועדונים עצמם, בפורמט דומה ליורוליג בכדורסל. אם האוהדים היו בוחנים את הרעיון באופן פרוספקטיבי, הם היו צריכים לפצוח בריקודים מרוב אושר. הצעה קונקרטית עם גב תקציבי חזק שמשחררת את הקבוצות מהנטל המושחת ששמו אופ”א. מחזירים את הכוח לקבוצות, ומתוך כך גם לאוהדים. גם השיפוט בליגה החדשה היה אמור להיות איכותי יותר, כיוון שהליגה נשלטת במשותף על ידי הקבוצות, וכך הגוף המפקח יהיה משותף. כך היינו מקבלים שיפוט “נקי יותר” לעומת המצב כיון בו אנו “זוכים” לראות לא מעט תצוגות שיפוט מוזרות, עם שריקות לא אחידות, מה שמחליש את האמון בשופטים אצל לא מעט אוהדים. בנוסף לכך, חוקי הפייר-פליי של הליגה יאכפו בצורה הרמטית, בניגוד לחוקי הפייר-פליי של אופ”א כיום שאינם נאכפים. כך לדוגמא, כיום מתקיים מצב שבו המועדון של נאסר אל חליפי, פריז סן ז’רמן, נחשד בהפרת הכללים של הפייר-פליי, אך אל חליפי עצמו עומד בראש הוועדה הבוחנת את ההאשמות. בנוסף, כמות התקציב שתחולק לקבוצות אמורה למתן את הצורך בחוקי הפייר-פליי, כאשר כל קבוצה שנרשמת כאחת ממייסדות הפרוייקט צפויה לקבל כ-מיליארד יורו.

הבה נשקול את היתרונות והחסרונות בהקמת ה’סופרליג’:

היתרונות: הקבוצות יקבלו כסף רב, הכסף שהקבוצות מקבלות יתחלק בהתאם לכסף שכל קבוצה מרוויחה וילך באופן ישיר אליה. השיפוט במגרש ומחוצה לו ישתפר. יותר מפגשי צמרת מרגשים.

חסרונות: פגיעה במסורת. הפורמט המוכר ייכחד, ובמקומו יגיע פורמט חדש.

מה עשו אוהדי הכדורגל? יצאו למחאות ענק נגד הסופרליג, דבר שהוביל לפרישת המועדונים שהיו שותפים בו מלכתחילה. האם האוהד הממוצע שקל את היתרונות והחסרונות טרם יציאתו להפגנה? אני סבור כי התשובה היא שלילית. אנשים סולדים משינוי, וככל שהדבר קרוב יותר לליבם, כך השינוי, גם אם הוא לטובה, יכול לעורר רגשות שליליים. הכדורגל קרוב ללב שלנו, הוא קרוב ללב של האוהדים, העובדה שאתם קוראים את הכתבה הזאת היא ההוכחה לכך. כדאי אגב לציין שהפורמט של ליגת האלופות משתנה בלאו הכי בשנה הבאה, כך שבדיעבד המחאות הללו לא הועילו).

קשה עד בלתי אפשרי להיות פורץ דרך, מבלי לצבור שנאה. איגנץ זמלווייס היה הרופא שגילה את הרעיון של חיטוי מכשירים רפואיים ושטיפת ידיים לפני ואחרי הליכים רפואיים, רעיון שהיום נראה לנו כה ברור מאליו, אך בזמנו היה רחוק מכך. שמו של זמלווייס הוכתם והושמץ, כל קהילת הרופאים צחקה עליו, הוא עבר התמוטטות עצבים ואושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית. המתח שבין שמרנות לחדשנות תמיד מעורר רגשות, מגלילאו גליליי, דרך ניקולה טסלה, ועד לאילון מאסק בימינו, שכבר צבר לעצמו כמות עצומה של שונאים. יש סיבה טובה ומוצדקת לכך שחדשנות היא מפחידה, הרי לא נלך לטעום בעצמנו צמחים בלתי מוכרים ביער על מנת לברר האם הם טעימים או רעילים. כך גם למדנו מגיל קטן לא לדבר עם זרים. צריך ללכת על שביל צר בין האפשרויות האינסופיות והכאוס לבין הקרקע היציבה של העבר, והליכה רחוקה מדי אל הלא נודע מרתיעה אותנו.

ומן הכלל אל הפרט: ר.ב. לייפציג הפרה באופן בוטה את הכללים בגרמניה. ובכן, היא לא הפרה באופן טכני את הכללים, אחרת היא לא הייתה יכולה להשתתף בתחרות, אך היא עיקמה אותם באופן כזה שפוגע במסורת הכדורגל הגרמנית. היא הפרה אותם באופן כל כך בוטה, שאוהדים רבים השוו את מייסד חברת המשקאות ‘רד בול’ למנהיג הנאצי אדולף היטלר, ואת אוהדי הקבוצה לנאצים. כן, גם בגרמניה עושים את זה. הכלל הנהוג בהתאחדות הכדורגל הגרמנית הוא כלל ה-50+1, אותו כבר פגשנו בפרק הראשון בסדרה, אך למען הנוחות אזכיר אותו שוב:

“חוק ה-50+1”, לפיו המועדון וחבריו ישמרו לעצמם 50% בתוספת מניה אחת ויבחרו את הנציגים שלהם בהנהלה. 49 האחוזים הנותרים יכולים להימכר לאנשי עסקים ו/או חברות עסקיות פרטיות. המהלך הביא למצב שבו מועדונים הצליחו לגייס שותפים עסקיים וספונסרים, ובעקבות כך גם להכניס אנשי עסקים ואנשי מקצוע למערכת. משמעות הכלל היא שהמועדונים יכולים להתמסחר, אבל עד רמה מסוימת, אף מועדון לא יכול להישלט באופן מוחלט על ידי איש עסקים. החוק תפס אחיזה בזריזות במסורת הכדורגל הגרמנית. הליגה הגרמנית אמנם אינה הכי טובה באירופה ואינה מן התחרותיות באירופה, וההגמוניה של באיירן מינכן ניכרת היטב. עם זאת, האצטדיונים מלאים עד להתפקע. אחת הסיבות העיקריות היא חוק ה-50+1, שמאפשר לאוהדים להשפיע על הנעשה במועדון ובכך להיות חלק ממנו.”

מה עשו אנשי ‘רד בול’? הם קנו קבוצה קטנה שהייתה רשומה בהתאחדות הגרמנית, והחליפו את כל חבר המנהלים. חברי המועדון הרשומים כאוהדי הקבוצה אלו למעשה קבוצה קטנה של אנשים המחזיקים במניות רד-בול עצמה, חברת האם, ובשאר המניות מחזיקה החברה עצמה. כך למעשה הכלל אומנם לא נשבר, אך חברת רד-בול הצליחה להערים על ההתאחדות ולמסחר את המועדון. הרי המטרה העיקרית של המועדון הוא להוות פרסומת למשקה שנותן לך כנפיים. את זה הגרמנים לא היו מסוגלים לסבול. לייפציג ספגה ביקורת רבה הנוגעת לכך שהיא נוסדה ככלי שיווקי, וכי היא הגבירה את מסחור הכדורגל בגרמניה. המועדון מותג כ”פרסומת מהלכת”, “מועדון מסחרי” או “מועדון פלסטיק”. הביקורת הזו נפוצה לא רק בקרב האוהדים הגרמנים, אלא גם בקרב אנשי מקצוע ומאמני קבוצות.

הכלכלן הגרמני ד”ר טוביאס קולמן אמר בשנת 2009 שהוא ראה ב-‘Red Bull’ חברה עם יעדים כלכליים ברורים לפרוייקטים שלה. כתוצאה מכך הוא תיאר את לייפציג כ”מועדון שיווקי”, ואמר כי הוא הראשון מסוג זה בגרמניה. הוא תיאר את פעילותה של חברת האם כ”רעידת אדמה פוליטית ספורטיבית” בגרמניה. יו”ר בורוסיה דורטמונד, הנס-יואכים וואצקה, ויו”ר איינטרכט פרנקפורט, הריבט ברוכהגן, תיארו בשנת 2013 את לייפציג כ”התנגשות תרבותית”. השניים הזהירו כי מועדונים המגובים על ידי חברות גדולות או פטרונים חזקים כלכלית עלולים להוות איום על הבונדסליגה כולה. הם אמרו שמועדונים כאלה ישאירו את המועדונים המסורתיים מאחור, והזהירו כי RB לייפציג תהיה אחראית לדחיקתם של מועדוני פאר מהבונדסליגה. מבקר חריף יותר הוא פיטר נורור, המאמן הראשי לשעבר של בוכום, שאמר ב-2014 כי לייפציג “עשתה אותו חולה”, וכי הוא סבור שהמועדון בנוי על אינטרסים כלכליים בלבד. עוד הצהיר נורור כי התחרות עם לייפציג אינה עסקה הוגנת, מכיוון שהמועדון יכול להחתים את כל השחקנים שהוא רוצה, וכי לתחרות כזו: “אין שום קשר לספורט שאנו אוהבים”. לאחר שהקבוצה עלתה לליגה השנייה, יצרו בגרמניה קמפיין ענק נגדה עם הסיסמה: “Nein zu RB” – “לא לרד בול”. עד היום חברים במחאה 189 ארגוני אוהדים ברחבי גרמניה מ-29 קבוצות שונות.

לייפציג חוותה גם הפגנות נגדה במשחקי חוץ. במהלך משחק החוץ מול אוניון ברלין ב-21 בספטמבר 2014, אוהדי אוניון לבשו באופן סמלי פונצ’ו פלסטיק שחור ושתקו במשך 15 הדקות הראשונות של המשחק. כרזה גדולה שהוצגה על ידי האוהדים הביתיים אמרה: “בלייפציג, תרבות הכדורגל גוססת”. המצב הלך והחריף, ובאוגוסט 2015 הוצג דיטריך מטשיץ, מייסד חברת המשקאות, כהיטלר, ואת אוהדי הקבוצה כתומכיו. חודש לאחר מכן נזרקו ברחובות העיר שטרות של דולרים מזוייפים עם תמונתו, אך הפעם בה הוא הוצג בה כקריקטורה אנטישמית עם אף גדול, ובמקום הסיסמה שמודפסת בדרך כלל על הדולר “In god we trust” [מבטחנו באלוהים], נכתב “In capitalism he trusts” [מבטחו בקפיטליזם].

קשה לדעת מדוע נטפלו בגרמניה דווקא ללייפציג, הרי הטענות להתמסחרות יתר מגוכחות. כך לדוגמא מוליכת הבונדסליגה, באייר לברקוזן, נשלטת על ידי ענקית התרופות ‘באייר’ (אם כי זה קדם לחוק ה50+1). גם וולפסבורג נהנית מתמיכה רחבה של יצרנית הרכב פולקסווגן. בנוסף לכך, ר.ב. לייפציג מעולם לא הפרה את חוקי הפייר פליי הפיננסי. המועדון לא השתמש מעולם בעוצמה הכלכלית של החברה שעומדת מאחוריו על מנת להפר את הכללים הללו. למעשה, הקבוצה של ‘רד בול’ היא אחת מהקבוצות היחידות בליגה שנמצאת במאזן חיובי של הכנסות מול הוצאות. בקיץ האחרון היא שברה את סכום השיא שהיא הוציאה על שחקן כדורגל אי פעם: רק 38 מיליון יורו עבור לואיס אופנדה. הטענות שמאשימות את המועדון בעוצמה כלכלית חסרת רסן הן פשוט מנותקות מהמציאות.

אני חושב שההבדל המשמעותי שהוביל לשנאה כנגד לייפיציג הוא החדשנות שהוצגה עם הקמת המועדון. ראלף ראנגניק, המנהל הספורטיבי לשעבר של רשת לייפציג, והאדם שאחראי להפיכתה למפלצת הכדורגל שאנו רואים היום, הוא סמל לחדשנות בכדורגל. הוא אחד האחראיים לשינוי שחל בכדורגל מתחילת העשור הקודם. מאמנים פורצי דרך כמו פפ וקלופ נבנו על בסיס הרעיונות של ראנגניק. ר.ב. לייפציג הייתה מהקבוצות הראשונות שבנו לעצמן “אימפריית כדורגל”, מהקבוצות הראשונות שיישמו בינה מלאכותית באימונים ובמגרש.

אני חושב שאפשר ללמוד מהסיפור המפליא של לייפציג שהחדשנות מאיימת, כל חדשנות באשר היא. עם זאת, חובתנו בתור אוהדים, בתור בני אדם, לבחון את השינוי באופן לוגי, באופן אנליטי. עלינו לנתח סיטואציות ולהסיק מסקנות מבלי לתת לרגש להשתלט עלינו, אלא לקחת אותו בתור שיקול, בתוך מארג השיקולים שלנו. לא לפחד מהעתיד ולא לזלזל בעבר. באופן כללי, בלי המסורת לא נדע איך לתפקד, המוסדות החברתיים שלנו יתפרקו, ונאבד כל סדר בחיים. אך עם זאת, בלי החדשנות לא נוכל להתקדם לעולם, נישאר מנוונים ובאותה הנקודה. ללמוד ללכת ב”שביל הזהב” הדרך הממוצעת בין החדשנות לשמרנות היא אחת המיומנויות הכי חשובות בחיים.