בין קודש לחול | על הקונפליקט בין כסף למסורת בכדורגל הגרמני

אחת הקלישאות הידועות על הליגה הגרמנית היא שהיא אינה תחרותית, ולמען האמת – קשה להתווכח איתה. עד העונה שעברה באיירן מינכן זכתה באליפות ב-11 עונות ברציפות, כשגם לאחר הפוגה בת עונה אחת – העונה נראה שהאליפות חוזרת לבוואריה, מבלי שהאחרונה התקשתה יותר מדי להשיג אותה. קבוצות שהתחילו טוב מאוד את העונה, כמו פרנקפורט, איבדו שחקנים בינואר ונחלשו, ושאר קבוצות הבונדסליגה לא מצליחות להיות עקביות. הפערים העצומים בין באיירן למתחרותיה אינם נראים רק על המגרש, אלא גם מחוצה לו. באיירן היא הכח הכלכלי הגדול ביותר בכדורגל הגרמני בפער ניכר.

כדי להמחיש כמה באיירן שולטת כלכלית בכדורגל הגרמני, ניתן להסתכל על הנתון הבא: 12 השחקנים בעלי השכר גבוה בליגה שייכים לבאיירן מינכן, כשסך המשכורות שלהם מהווה 20% מהמשכורות בליגה כולה (שמדורגת חמישית מבין הליגות בעולם מבחינת שכר שחקנים). אין מדובר רק ביכולת העצומה של באיירן, אלא באידיאולוגיה כלכלית של הקבוצות האחרות, שמונעת מהן להגיע להישגים באופן עקבי ולהתחרות על התואר לאורך זמן.

Bayern’s wage structure will be fixed once they get rid of Gnabry, Goretzka, Coman and Kimmich could possibly leave as well, while Müller is going to retire at the end of the season. pic.twitter.com/UgTeROzrqf

— Bayern & Football (@MunichFanpage) July 17, 2024

למי שעדיין לא מכיר, המועדונים בגרמניה מנוהלים במודל שנקרא 50+1, כלומר 50% + מנייה אחת ממניות המועדון שייכות לאוהדים, אשר משלמים מנוי שנתי על כך. כך למעשה, נשמר הרוב של האוהדים בהחלטות המועדון וכך החלטותיו יטיבו עמם בהכרח. החוק חל על הרוב המוחלט של הקבוצות בגרמניה, למעט כמה חריגים שקיבלו אישור לכך, בעיקר מסיבות מסורתיות (לברקוזן ו-וולפסבורג) או כאלו שהצליחו לעקוף את החוק, כמו ר.ב לייפציג, עלייה נדבר בעוד רגע.

בעקבות החוק, אין לקבוצות בעלי הון אשר קונים את הקבוצות ומזינים אותן במזומנים על מנת שיוכלו להתפתח כלכלית. ה-49% הנותרים הולכים לעתים לחברות מסחריות שרוצות לשים את הכסף והאינטרס שלהן בקבוצה, אך ברוב המוחלט של הקבוצות האוהדים שולטים ביותר מ-50% וכך הכוח שלהם הוא מוחלט ובלתי ניתן לערעור. ישנם מועדונים, כגון בורוסיה מנשנגלאדבך, ורדר ברמן ואוניון ברלין שנשלטות ב-100% ע”י האוהדים. אפילו בבאיירן מינכן 75% ממניות המועדון שייכות לאוהדים.

כאשר האוהדים מחליטים, הם בהכרח קובעים דברים בהתאם למה שנוח להם. לדוגמה, מחירי הכרטיסים בגרמניה הם זולים ביותר. כך למשל, תוכלו למצוא כרטיסים למשחקים של באיירן ודורטמונד, ענקיות הכדורגל הגרמני, החל מ-16 יורו (בערך 60 שקלים). הכרטיס הממוצע בגרמניה זול יותר מבספרד, אנגליה ואיטליה. עליית מחירי הכרטיסים עשויה להגדיל את הכנסות המועדון, אך היא לא נעשית עקב רצון האוהדים לשמור על מחיר הכרטיס קבוע כדי שכולם יוכלו להנות מהמשחק.

Bundesliga clubs have voted to keep the 50+1 rule. Here’s my feature for @dw_sports. #50plus1bleibt https://t.co/scpgYlTb55 pic.twitter.com/UIc22V77pS

— Ed McCambridge (@edmccambridge) March 23, 2018

אי-הכנסת משקיעים מונעת גם מכספים לזרום למועדונים, ובכך להגדיל את כוחן הכלכלי. על כן, לקבוצות קשה להשאיר שחקנים טובים, שכן הם מקבלים הצעות טובות יותר ממדינות אחרות ולקבוצות אין דרך להתחרות בהן. לקבוצות הגרמניות קשה להביא שחקנים בכסף משמעותי ביחס לשאר מדינות אירופה. בין השנים 2013 ל-2022, קבוצות הבונדסליגה הוציאו על רכישת שחקנים פחות משליש מהסכום שהפרימייר ליג הוציאה וקצת יותר מחצי ממה שקבוצות הסרייה א’ הוציאו.

אם אתם חושבים שחוסר הצמיחה הכלכלית וההישגיות מפריע לאוהדים, תחשבו שוב. מאחורי חוק ה 50+1 עומדת אידיאולוגיה ברורה מאוד – הקבוצה תטיב עם האוהדים, גם במחיר של ירידה ביכולת המקצועית. הקבוצות אינן מעוניינות שגורמים חיצוניים יתערבו בקבוצה, גם אם הדבר אומר שהן לא יזכו בתארים. הדוגמה ההפוכה לכך היא ר.ב לייפציג, אשר שייכת לקבוצת רד בול. בלייפציג נשמר חוק ה-50+1 על הנייר, אך למעשה רוב מנויי הקבוצה קשורים במידה כזו או אחרת לחברה רד בול. תיאורטית אפשר להפוך לחלק מהמנויים של הקבוצה (וכך גם להיות חלק מבעליה), אך הקבוצה רשאית לדחות כל בקשה למנוי ללא הצדקה. בקיצור, הקבוצה נשלטת ע”י חברת רד בול.

מאז הגיעה לייפציג לבונדסליגה בעונת 2016/17 היא רושמת הצלחות בלתי רגילות לקבוצה במעמדה. לייפציג סיימה ב-6 המקומות הראשונים בכל אחת מהעונות שלה בבונדסליגה, כולל 6 הופעות בליגת האלופות מתוך 8 עונות בליגה הבכירה. לייפציג הצליחה לייצר מודל פיתוח צעירים מרשים למדי, כאשר היא משתמשת במתקנים מתקדמים ויכולות בינה מלאכותית על מנת לפתח שחקנים צעירים. אך עם זאת, הביקורת עלייה בגרמניה גדולה מאוד, בשל היותה קבוצה ללא היסטוריה וללא אוהדים אשר נשלטת ע”י חברה מסחרית. ללייפציג יש רק 1,050 מנויים רשומים, מקום אחרון בבונדסליגה בפער. לקבוצה השנייה עם הכי פחות מנויים, הולשטיין קיל, יש כמעט פי 4 מנויים מאשר ללייפציג.

לייפציג היא דוגמה מעולה לקונפליקט הגדול בכדורגל הגרמני – כסף וקדמה אל מול מסורת והיסטוריה. לייפציג זוכה לגינויים מקיר לקיר ולשנאה חסרת תקדים מכל האוהדים הגרמנים בכל המועדונים. האוהדים הגרמנים רוצים להשאיר את הכדורגל פשוט ונקי מאינטרסים. הם רוצים להשאיר אותו בעולם הישן. קשה להתווכח עם זה. הם מעדיפים להמשיך לראות את הקבוצה שלהם בשבת בצהריים במחיר סביר מאשר לזכות בתואר אירופי בעזרת כסף זר. הרומנטיקה חזקה מהכל, גם מהישגים.

Cannstatter Kurve protestiert: „RB bleibt Feind” – https://t.co/0S8OoYMsON #rbleipzig #VFBRBL pic.twitter.com/uET3fXoLTl

— RBlive! (@rb_live) March 11, 2018

ובחזרה לתחילת הכתבה, בה דיברנו על התחרות בבונדסליגה. כיצד באיירן, שעובדת באותו מודל בדיוק כמו שאר קבוצות הבונדסליגה, עדיין מצליחה להיות אימפריה בלתי ניתנת לעצירה ביחס לשאר הליגה? יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, באיירן מאז ומעולם היא מותג עצום בכדורגל הגרמני, שלא ניתן להתחרות בו. על כן, היא מוכרת יותר כרטיסים ומרצ’נדייז מאשר שאר הקבוצות בגרמניה. בשנת 2022, באיירן הכניסה כמעט כפול ממה שלייפציג הכניסה ופי 6 ממה ששטוטגרט הכניסה, אותה שטוטגרט שסיימה מעלייה בטבלה בעונה שעברה. מאז שהגיעה לבודנסליגה, למעט שנים בודדות בשנות ה-80, באיירן הייתה תמיד הקבוצה הטובה ביותר עם השחקנים הטובים ביותר. בעידן שבו שחקנים לא עברו מקבוצה לקבוצה בהינף יד, שחקנים כמו פרנץ בקנבאואר וגרד מולר, שניים מהכדורגלנים הגרמנים הטובים אי פעם, יכולים להישאר בהם בשנות השיא בקריירה שלהם וכך לתרום להיסטוריה ולמוניטין של הקבוצה.

הסיבה השנייה לכך היא ההתנהלות הכלכלית החכמה של באיירן לאורך השנים בכל הקשור בהעברות. בשנים האחרונות, באיירן מינכן מעדיפה להשקיע את הכסף שלה בשחקנים שמשחקים אצלה ובאקדמיה מאשר בשחקנים חדשים בעשרות מיליוני יורו. מאז עונת 2014/15, באיירן הוציאה פחות כסף על רכש מאשר כל הטופ 6 באנגליה, אתלטיקו מדריד, ריאל מדריד, ברצלונה, מילאן, אינטר, יובנטוס ועוד קבוצות גדולות נוספות. באיירן הוציאה 50 מיליון יורו ומעלה על 6 שחקנים בלבד. לצורך השוואה, ארסנל הוציאה 50 מיליון ומעלה על 8 שחקנים, צ’לסי על 19, ריאל מדריד על 11 וברצלונה על 12. ההוצאה המינימלית באופן יחסי על רכש מפנה מקום בתקציב כדי לשמור על שחקני הבית ולשדרג את שכרם מצד אחד, ומצד שני להשקיע במועדון עצמו.

הקונפליקט בין כסף למסורת הוא עניין של ממש בכדורגל הגרמני, וכנראה הוא זה שמפריע לו להיות גלובלי יותר. הרי הוא מהנה, מותח ואפילו שוויוני. כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה. טוב, אולי חוץ מבאיירן מינכן. על פניו, אין סיבה לכך שהכדורגל הגרמני לא יקבל את ההכרה הגלובלית המגיעה לו. אך חוסר התחרויות, הכמעט מכוון, על האליפות מוריד את העניין בליגה. תמיד כשהקבוצות חושבות על לעשות צעד קדימה מבחינה כלכלית, הן נתקלות בהתנגדות עזה מצד האוהדים, מחשש שהקבוצה האהובה שלהם תשנה את פנייה. אפשר ללמוד מהגרמנים שיעור או שניים בבניית קהילת כדורגל, אך לא בהישגיות, וזה לא בהכרח דבר רע. האוהדים הם המהות של הקבוצה, ואם זה מה שהם רוצים – מי אנחנו שנתווכח?