בית”ר ירושלים 1 – הפועל חיפה 2 | סיכום משחק
1. שועה מרים. שועה נוגח. שועה בפנדל. שועה ברחבה.
בית”ר ירושלים ללא ניקולסקו וללא אספרייה, מחפשת ישועה מרגליו של שחקן אחד.
זה לא מספיק.
מיכה, ברקוביץ’ ודבוש ביחד (!!) רשמו רק 0.18 שערים צפויים.
2. בית”ר ירושלים אמנם שלטה בכדור ורשמה גם כמות מרשימה של 16 בעיטות לשער, אבל רק 4 מהן מתוך לרחבה.
המשוואה די פשוטה: המוסר הכי טוב של הקבוצה הפך להיות המושיע בהתקפה, ואין מי שידחוף כדורים פנימה ובעיקר, אין למי.
גם כשפריידיי יחזור, זה לא יספיק לבית”ר.
3. הוצ’קו שנכנס על חשבון קריאף נראה סך הכל בסדר. לא השחקן הכי יצירתי או מדויק בעולם, אבל הוא נע ללא הפסקה.
זה אולי ייתן קצת אוויר לאופיר קריאף, שנדמה שאיכשהו הוא סובל בכל משחק ממתיחה.
4. אומץ הוא לא מוטיב שבלט במשחק הערב.
גם כשבית”ר ירושלים בחרה ללחוץ גבוה, וזה לא קרה הרבה, היא עשתה זאת בבלוק אמצעי מאד צר – משמע שחקני ההתקפה היו קרובים יותר לקו ההגנה הגבוה של בית”ר מאשר לשחקני ההגנה של הפועל חיפה.
האורחת מצידה ניצחה את המשחק כששחקניו של רוני לוי הואילו בטובם ללכת אל השחקן היחיד שמסוגל לעשות משהו התקפי בקבוצה הזו: מוחמד קמארה.
רק רוני לוי יודע למה הוא משחק ברוב המשחק רחוק מהשער ולמה הוא בקושי מופעל על ידי חבריו לקבוצה.
5. ויסלח לי רוני לוי. באמת. אבל זו נטו ביקורת מקצועית ועניינית:
איכשהו, הוא מצליח להעמיד את הקבוצות הנוראיות ביותר לצפייה.
עונה אחר עונה.
הכדורגל שלו הוא אנטי יצירתיות קיצוני.
כבאי שלא מאפשר אפילו לגיץ אחד להשתולל.
שמרנות במיטבה.
זה כדורגל.
זה משחק שמח במקור.
רוב הסיכויים שהפועל חיפה לא תרד ליגה.
גם לא בית”ר אגב.
במקום לענות את הקהל ואת השחקנים שלכם, תשחררו קצת את הרצועה.
**
אפרופו המחאה של בית”ר ירושלים.
די לרדיוסים.
די לאכיפה בררנית.
די לענישה קולקטיבית.
תתקדמו אל העידן המודרני בו הכל מצולם ואפשר לאתר כל אחד.