בעיטה במגף: יומן מסע של טיול כדורגל באיטליה

כשתכננתי טיול לאיטליה לקיץ יחד עם אחי, כיוונתי אותו למחזור הראשון של ליגת האלופות. לא ידעתי כמובן איזה משחקים יהיו, אבל סמכתי על חמש האיטלקיות שמישהי מבניהן תארח בבית. בסופו של דבר, לא רק שההגרלה האירה לי פנים, אלא גם שקיבלתי פינוק בצורת הדרבי של מילאנו, שנגמר גם בצורה הטובה ביותר מבחינתי כאוהד מילאן. אז בואו איתי למסע שכולל ארבע מהקבוצות הגדולות באירופה.

הטיול שלנו התחיל ביום שני ה-16/9, יום לפני משחק ליגת האלופות בין מילאן לליברפול. הגענו לסן סירו בפעם הראשונה השבוע אבל ממש לא האחרונה. כבר מרחוק נראה הגג האדום הבולט של האצטדיון, והאמת שהוא נראה מרשים אך לא כל כך יפה. הכרטיסים שקנינו לסיור באצטדיון למחרת בוטלו בגלל המשחק, וקיוונו לתפוס במקום זה סיור באותו היום. התאכזבנו לגלות, שהגענו בדיוק לשעת הסגירה, ושרבים מהעובדים באצטדיון לא יודעים אנגלית ומשום מה מתעקשים לדבר רק איטלקית, מה שקצת הקשה על השיח.

אני והגביע עם האוזנים הגדולות

במקום האצטדיון הלכנו ל”קאסה מילאן”, המוזיאון של מועדון הפאר. המוזיאון בנוי בצורה מסודרת ומרגשת מהקמת המועדון ב-1899, ועד היום מלווה בסרטונים ותמונות מרגשים. לשנים מיוחדות, הוקדשה עמודה מיוחדת, כאשר מה שתפס לי את העין במיוחד תקציר הניצחון העצום על ברצלונה ב-1994, והפנדל האחרון בניצחון על יובנטוס בגמר 2003.

בחדר הבא הצטלמנו עם הגביעים השונים של מילאן, כשבמוקד כמובן הגביעים עם האוזניים הגדולות. בהמשך גם הונחו העתקי כדור הזהב, של הזוכים המילאנזים וכן חולצות של חלק מהשחקנים המרכזים. למחרת בבוקר חזרנו בפעם השנייה לסן סירו, הפעם הצלחנו לקנות כרטיסים ב-35 יורו, ולהיכנס פנימה לאחד מהאצטדיונים הגדולים באירופה.

אחרי הסבר קצר על ההיסטוריה של מילאן ואינטר, נכנסו לחדרי ההלבשה המרשימים של המועדונים, כשאצל מילאן ההשקעה הברורה הייתה החדר עצמו ואילו אצל אינטר בדרך אליו. לאחר מכן יצאנו אל האצטדיון עצמו, ועמדנו על הדשא אל מול 80,000 המקומות הריקים, שבהמשך היום עתידים להתמלא בעשרות אלפי אוהדים.

אחרי הסיור באצטדיון יצאנו למרכז העיר מילאנו, וחזרנו אל הסן סירו בפעם השלישית כשעתיים לפני המשחק. כבר ממרחק היה אפשר להרגיש את האווירה. הדוכנים מילאו את הרחבה שליד האצטדיון, ומכרו אביזרים שונים של מילאן וליברפול כשהרוב כמובן מוקדש למארחת. הרעש של האוהדים מחוץ לאצטדיון נשמע למרחקים, בעוצמות שלא מכירים מהארץ.

ד”ש מסמי עופר

במשחק עצמו נכחו קצת פחות מ-60,000 אוהדים בגלל מחאה מוצדקת על מחירי הכרטיסים הגבוהים. אבל גם עם 20,000 האוהדים החסרים, האווירה באצטדיון הייתה מחשמלת. ישבנו בשורה הרביעית מאחורי השער, ממש על הדשא, וראינו מקרוב שניים מארבעת השערים שנכבשו במשחק. ההתרגשות החלה עוד לפני שריקת הפתיחה, כשראינו מקרוב את שחקני שתיים מהקבוצות הגדולות בעולם מתאמנים לידנו.

ההתרגשות הלכה והתגברה עם השמעת המנון ליגת האלופות, וההקרנה על המסך של קטעים מהעונה הקודמת. בין היתר הוקרנה פרסומות של ילד שחולם להיות כמו ליאו מסי, מבין מאות השערים של הפנומן הארגניטאי בקריירה, נבחר לפרסומות השער שלו מול מכבי חיפה בסמי עופר, דרישת שלום מישראל בלב איטליה.

האצטדיון עף באוויר כבר בדקה השלישית, כשכריסטיאן פוליסיק העלה את מילאן ליתרון מהיר. היתרון לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. עשרים דקות אחר כך כשאיברהימה קונאטה השווה בדקה ה-23. בדקה ה-41 ליברפול השלימה את המהפך עם שער בנגיחה של מי אם לא וירג’יל ואן דייק.

למרות דקות יפות של מילאן בחלק מהמשחק, הוא הלך לכיוון האנגלי ודומיניק סובוסלאסי קבע את התוצאה בדקה ה-67. אוהדי ליברפול שישבו מעלינו פתחו בשירה מדהימה של “you never walk alone”. נשארנו כמה דקות אחרי המשחק בתוך האצטדיון לראות את האוהדים הרבים שנשארו לעודד למרות ההפסד, ואחר כך נשטפנו החוצה יחד עם הכמות המדהימה של אוהדי מילאן שמילאו את תחנת הרכבת.

ה-0:0 המרגש ביותר

אחרי יומיים נוספים של טיולים בנוף המדהים של צפון איטליה, נסענו לברגמו למשחק ליגת האלופות נוסף, ארסנל, הקבוצה אותה אני אוהד באנגליה, התארחה אצל אטאלנטה. האצטדיון, שמכיל 24,000 מקומות, קטן יותר מטדי, סמי עופר ובלומפילד אבל מדובר באחד מהאצטדיונים היפים באירופה. כאן ישבנו שוב כמעט על הדשא, אך הפעם לאורך המגרש מה שנתן חווית צפיה ברמה הגבוהה ביותר.

האווירה אמנם פחות מרגשת מהסן סירו, אבל האוהדים בכחול-שחור לא הפסיקו לעודד כל המשחק. ראינו מקרוב את המשחק שלא התעלה לרמה גבוהה יחסית למעמד, אך עדיין היה ברמה הגבוהה ביותר שראיתי באצטדיון. אטלנטה קיבלו פנדל בדקה ה-51, אך ראיה הדף את הפנדל ואני התאפקתי לא לקפוץ מאושר בלב היציע של האיטלקים.

ביציע שמשמאלנו הונפה תצוגה מדהימה של אטאלנטה, הדמות המיתולוגית על שמה קרויה הקבוצה מניפה את גביע הליגה האירופית בו זכתה הקבוצה בשנה שעברה. המשחק נגמר ב-0:0, אך למרות שלא ראינו רשת זזה נהנו שוב מכדורגל ברמה הגבוהה ביותר. לא ידענו שאת החוויה הגבוהה ביותר נשמור לסוף הטיול.

ביום ראשון, אחרי ארבעה ימים של טיולים לאורכו ולרוחבו של אגם גארדה המדהים, חזרנו אל מילאנו לדרבי הגדול – “דרבי דלה מדונינה”. שכרנו דירה במרחק של קילומטר מהאצטדיון, והגענו בנחת למשחק. הפעם דגלי מילאן שראינו לפני המשחק מול ליברפול הוחלפו בדגלי אינטר שהייתה המארחת, והצבע הכחול שחור צבע את ה’סן סירו’.

אין דבר מתוק כמו שער ניצחון בדקה ה-90

לעומת אוהדי מילאן, אוהדי אינטר לא פתחו במחאה, והאצטדיון היה מלא כמעט לחלוטין. ביררנו לפני המשחק אם אנחנו יושבים ביציע בטוח, ונכנסו עם צעיפי מילאן ליציע שבאופן רשמי היה של אינטר. רוב האוהדים מסביבנו היו כמובן בכחול-שחור, אבל חולצות מילאן קישטו את היציע.

70,000 אוהדי אינטר הראו לפני המשחק תצוגות יפהפיות במהלך הצגת השחקנים, והאצטדיון כמעט רעד מעוצמת העידוד. העידוד קצת נרגע במהלך המשחק, ואנחנו שישבנו מעל היציע של מילאן שמענו אותם בחלקים רבים יותר מאת אוהדי אינטר. הפעם פוליסיק חיכה עד הדקה העשירית, כדי לעלות את מילאן ליתרון בשער סולו מרהיב, שהשתיק את עשרות אלפי האוהדים.

מילאן שלטה במשחק, כשאינטר בעיקר מנסה לצאת למתפרצות. בדקה ה-28 הגיע השוויון כשלאוטרו מרטינס שעוד לא כבש העונה הכניס כדור לפדריקו דימרקו שהקפיץ את האצטדיון. מכאן המשחק נע מצד לצד כששתי הקבוצות יכלו לעלות ליתרון. בעשרים הדקות האחרונות מילאן חזרה לשלוט, עם מספר החמצות מסמרות שיער והצלות מרהיבות של יאן זומר.

בדקה ה-89 טיאני ריינדרס הגביה בעיטה חופשית הישר לראשו של מתיאו גאביה שנגח פנימה את שער הניצחון בדרבי. אחרי שש דקות תוספת זמן מורטות עצבים השופט שרק לסיום וקבע, שאחרי שישה הפסדים ליריבה המושבעת מילאנו נצבעה סוף סוף באדום שחור בדיוק כשאנחנו שם. נשארנו עוד עשר דקות אחרי הסיום כדי לחגוג עם אוהדי מילאן את הניצחון המתוק, שסגר בדקה ה-90 בצורה המושלמת ביותר את הטיול המופלא עם הצעקה, פורצה מילאן!