1. הכדורגל האירופי התאהב לו בדמות המאמן המודרני.
אנו נוטים להסתכל על יחידי סגולה כגון פפ גווארדיולה, יורגן קלופ ותומאס טוכל כנקודת ההתייחסות העיקרית, כאלה אשר יטמיעו את דרכם של המאמנים החדשים אשר יבואו אחריהם.
שם המשחק הוא טוטאליטריות ספורטיבית.
זו לא דיקטטורה כמובן אך בהשקפת העולם של המאמן המודרני החדש, אין מקום לפשרות או לאילתורים בהמשך הדרך.
ההפך הוא הנכון.
יש דרך אחת לשחק את המשחק, וככה נשחק אותו.
2. הרי אתם בוודאות יודעים מה אתם עומדים לראות כאשר אתם צופים במנצ’סטר סיטי, ליברפול או צ’לסי.
הסגנון של כל קבוצה ומאמן ברורים מרגע השריקה.
גם אם ישנם שינויים בסגל או הפתעות קטנות על כר הדשא, הסגנון והאטמוספירה נשארות אותו דבר.
זה כדורגל עם זהות מובהקת.
3. אי אפשר לומר זאת על הכדורגל והפילוסופיה של קרלו אנצ’לוטי.
בעולם החדש, קצת קשה לעכל את גישתו של דון קרלו.
אפשר לקרוא לזה, כדורגל משתנה.
לא קבוע. כזה שמתאים את עצמו לגודל המעמד וליריבה שממול.
בעולם הטוטאליטרי, ריאל מדריד של קרלו אנצ’לוטי מרשה לעצמה להיות שונה מכולן ולשחק כדורגל אלסטי.
4. האלסטיות הזו חיה ונושמת במרכז המגרש של ריאל מדריד.
“בדרך כלל” אמר דון קרלו בעבר, “השחקן הכי אינטילגנטי על המגרש הוא קשר האמצע”.
די הגיוני לשמוע זאת מהאיש שהמציא את אנדראה פירלו.
אנצ’לוטי נותן לכדורגל שלו לנבוע דרך קשרי המרכז.
במקרה של ריאל מדריד זה דרך לוקה מודריץ’ וטוני קרוס.
שניים שהם מאסטרים בתחומם ומאפשרים לריאל מדריד להיות אולי הקבוצה האלסטית ביותר של השנים האחרונות, עוד לפני אנצ’לוטי.
ראינו את זה גם אצל זידאן כשריאל מדריד שלו פשוט ידעה איך להגיב אל מול יריבות ופילוסופיות שונות.
5. בחוכמתו שנובעת משנים על שנים של ניסיון, קרלו אנצ’לוטי לא בא לשנות את ריאל המדריד הקודמת.
הוא לא התכוון לעשות מהפכה בסגנון טוכל לדוגמא אלא פשוט מאד לקחת את החומר הקיים ולנסות לשפר אותו, לשבח אותו, להעצים אותו.
לראייה ויניסיוס ג’וניור וגם לוקה יוביץ’ במשחקיו האחרונים.
נדמה שהאלסטיות האנצ’לוטית מאפשרת לשחקניו השונים לחשוב קצת אחרת.
“אין צורך לשנות את התכונות שקיימות אצלכם בכדי להתאים עצמכם לקבוצה, אלא פשוט קחו אוויר ותתמקדו באיך לבצע את הפעולות שאתם יודעים לעשות בצורה הכי טובה.
אני כבר אדאג לכך שתעמדו על הנקודה המתאימה ביותר על המגרש”.