Ballerz
המגזיןליגת האלופות

האויב הכי גדול חוזר – דיבו מרטינז שוב יתסכל את הצרפתים?

ירדן שגרמן

הוא גדל רחוק מהבית, בין גשמי לונדון למגרשי הליגה האנגלית, אבל אף פעם לא שכח מאיפה הוא הגיע. אמיליאנו “דיבו” מרטינס, שנולד במאר דל פלאטה, ארגנטינה, הפך לאחד השוערים הכי דומיננטיים בעולם – ולדמות הכי שנואה בכדורגל הצרפתי. בעיני הארגנטינאים, הוא גיבור לאומי. בעיני האנגלים, הוא הקמע של אסטון וילה. בעיני הצרפתים? הוא השד האיום מהפנדלים במונדיאל, האיש שלקח להם את הגביע במו ידיו.

כשמרטינס הגיע לארסנל בגיל 17, הוא היה עוד ילד אבוד במערכת האנגלית. בעשור הראשון שלו, הוא נשלח להשאלות אינסופיות – אוקספורד, שפילד וונסדיי, וולבס, חטאפה, רדינג – כמעט כל קבוצה אפשרית מלבד זו שבאמת האמינה בו. אבל ב-2020, אחרי חצי עונה חלומית בארסנל שהסתיימה בזכייה בגביע, הוא קיבל החלטה לא אופיינית לכדורגלנים מודרניים: דווקא אחרי שהצליח לקבע את מעמדו כשוער ראשון, הוא עזב את התותחנים כדי להפוך לשוער מספר 1 במקום אחר. כך נולדה האגדה באסטון וילה.
מאז שהגיע לוילה, מרטינס הפך לעוגן של הקבוצה. הוא היה יכול לעזוב בקיץ אחרי הזכייה במונדיאל, במיוחד אחרי שזכה בפרס השוער הטוב בעולם פעמיים, אך בחר להישאר נאמן למועדון שנתן לו במה ואז העניק לו את פרס שחקן העונה. “הם האמינו בי כשהייתי שוער ספסל,” אמר פעם. “אז אני נשאר כדי להחזיר להם.” ואם יש משהו שדיבו מעריך, זה נאמנות.

אותה נאמנות מלווה אותו גם בנבחרת ארגנטינה. כשהוזמן לראשונה לסגל הבוגר בגיל 28, הוא ידע שזו ההזדמנות שלו, ולא נתן לאף אחד לקחת אותה ממנו. בטורניר הקופה אמריקה 2021, הוא הפך לאגדה כשהדיח את קולומביה בפנדלים עם הצלות היסטוריות ופסיכולוגיה מתוחכמת, שהפכה אותו לאימת הבועטים בדרך ל-2 זכיות בטורנירים בינלאומיים של האלביסלסטה. ואז הגיע המונדיאל ב-2022 – ושם הוא קיבל את תואר “האויב של צרפת”.

לאחר הופעה היסטורית בדו קרב הפנדלים מול הולנד בשלב רבע הגמר, הגיע הגמר מול צרפת אשר הפך להיות משחק חייו. כשהתוצאה הייתה 3:3 בדקה ה-123, הוא סיפק את ההצלה הבלתי נשכחת, יש האומרים ההצלה הגדולה בהיסטוריה, מול רנדל קולו מואני, רגע שהעניק לארגנטינה תקווה לזכות. בדו-קרב הפנדלים, הוא שוב הוכיח למה הוא אומן הפנדלים הטוב בעולם, כשהציל בעיטה של קינגסלי קומאן ושיגע את אורליאן טשואמני עד שזה החמיץ את המסגרת. החגיגה השערורייתית שלו עם כפפת הזהב לאחר שזכה בפרס “שוער הטורניר” רק חיזקה את השנאה של הצרפתים אליו – אבל זה רק דרבן אותו.

מרטינס לא בורח משנאה, הוא ניזון ממנה. כשהקהל שורק לו בוז, כשהעיתונים הצרפתיים מכנים אותו “הארגנטינאי הכי שנוא בעולם”, הוא מחייך. זו האישיות שלו – כריזמטית, חצופה, ואכזרית במובן הספורטיבי. ואל תתנו לאנגלית המצוינת לבלבל אתכם. למרות כל השנים באנגליה, האישיות שלו היא 100% ארגנטינאית. בזמן שחלק משחקני הנבחרת גדלו בבואנוס איירס, בקורדובה או ברוסאריו, מרטינס הפך למי שהוא באירופה. אבל הוא אף פעם לא נטש את הזהות שלו – הוא לא הפך לרובוט אירופי, לא למד להיות פוליטיקלי קורקט. הוא חם מזג, קולני, אגרסיבי. בדיוק כמו האוהדים של הנבחרת. הוא אוהב לשחק בראש של היריבים, מחייך לפני בעיטת עונשין, זורק הערות, זורק את הכדור הצידה כדי להכניס את הבועט ללחץ. זה עבד מול ברונו פרננדש במנצ’סטר יונייטד, כשאמר לו “תן לכריסטיאנו לבעוט” – וראה את הכדור עף לשמיים. הנתונים שלו בפנדלים מדהימים: מתוך 24 פנדלים שהוא התמודד איתם במדי ארגנטינה, הוא השאיר את היריבים על 50% הצלחה בלבד – נתון חסר תקדים בעולם הכדורגל.

האופי הלוחמני שלו לא מסתכם רק במשחקים. לפני המפגש מול ברזיל, כשהמהומות התפרצו ביציעים, הוא ניסה לתפוס שוטר ברזילאי שתקף אוהדי ארגנטינה – רגע שהמחיש את החיבור שלו לקהל ולמדינה. לצד הדמות הקשוחה, יש לו גם צד רגיש. אחרי הזכייה במונדיאל, במשחק החזרה החגיגי של האלופה ב”בונבונרה” מול עשרות אלפים, הוא עמד ובכה בזמן שנוגן ההמנון הלאומי, רגע שגרם לכל המדינה להזדהות איתו ולאהוב אותו אפילו יותר. אבל ישנם רגעים שהרגש משתלט עליו יותר מדי. אחרי ההפסד לקולומביה, הוא לא הצליח לשלוט בעצמו והכה את המצלמה שתיעדה אותו – מהלך שהוביל להשעיה משני משחקים בינלאומיים. והוא? הוא לא הצטער על כך. זה דיבו. אם הוא מרגיש משהו, הוא יראה את זה, ואם הוא חוגג – כולם יראו את זה. אחרי כל הצלה גדולה, הוא רוקד מול הקהל של היריבה, מחייך אליהם כאילו רוצה שהם ישרקו לו בוז חזק יותר.

אבל אם יש מדינה שבה הוא הפך לשנוא במיוחד – זו צרפת. אחרי הגמר ב-2022, התקשורת הצרפתית יצאה למתקפה חסרת רחמים נגדו. הם לא יכלו לסלוח לו לא רק על כך שניצח אותם, אלא על הדרך שבה הוא עשה זאת – עם פרובוקציות, חיוכים, ולגלוגים שהרגישו כמו מלח על הפצעים הפתוחים של האומה. במהלך החגיגות של הנבחרת בארגנטינה, הוא צולם מחזיק בובה של צב עם פניו של קיליאן אמבפה, מה שנתפס כהשפלה מכוונת של הכוכב הצרפתי. אם זה לא הספיק, בחדר ההלבשה, בזמן החגיגות, הוא נראה שר עם חבריו “דקה דומיה לאמבפה”, אותו אמבפה שכבש שלושער בגמר.

ועכשיו, הוא חוזר לצרפת. לא רק מול פ.ס.ז’ ודמבלה, אלא מול מדינה שלמה שלא יכולה לשכוח אותו. והדבר הכי מסוכן? זה בדיוק מה שהוא רוצה. זו הזירה שהוא פורח בה. בדיוק כמו לפני שנה, ברבע גמר הקונפרנס ליג, כשהשתיק את ליל עם הצלות בדו קרב פנדלים והדחה של הצרפתים בביתם – גם עכשיו זה שוב הוא מול הקהל הצרפתי.

האם הם ילמדו סוף סוף שהשנאה שלהם רק הופכת אותו לטוב יותר?

    קבלו עוד תוכן ייחודי ובלעדי מבית בולרז

    היישר אל תיבת הדואר שלכם!

    • ✅ היו הראשונים לקבל תכנים בלעדיים
    • ✅ סיכום שבועי מאת העורך הראשי ניסים חליבה
    • ✅ ערוץ תקשורת למערכת - השפיעו על התכנים, כתבות, ונושאים אותם נסקר ברחבי הפלטפורמה
    • ✅ הטבות מיוחדות לנרשמים כחלק ממועדון בולרז האקסלוסיבי
    אולי תאהב גם עוד מהמחבר
    השאירו תגובה

    כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

    דילוג לתוכן