האיש שאחראי לעלייתה של באיירן מינכן

סיפורו של האדם שהוביל את אחד המועדונים הגדולים בגרמניה, אך לא היה רצוי במדינה אותה ייצג ופועלו נשכח

כיום, מועדון הכדורגל באיירן מינכן נחשב לאחד הגדולים והחזקים בעולם, ולבטח לאחד המעוטרים שבהם. אך בניגוד למה שמרבית האנשים חושבים, לא תמיד היה כך הדבר, ולמעשה בתחילת המאה הקודמת אפילו אליפויות איזוריות היו מחוץ להישג ידה. כל זה השתנה תחת ידו המכוונת של קורט לנדאואר, נשיאה היהודי שנוטים לשכוח.

קורט לנדאואר נולד ביולי 1884 כבנם השלישי של איש העסקים היהודי אוטו לנדאואר ואשתו הולדה בפלנאג, פרבר דרום-מערבי של מינכן. את תחילת הקשר שלו עם באיירן החל כשהיה בן 17 ב-1901, כאשר שיחק במדי הקבוצה, אך עד מהרה עזב את מינכן כדי להתלמד כבנקאי בלוזאן. הוא סיים את התלמדותו בפירנצה, לפני שחזר למינכן ב-1905. בשנת 1913 נבחר לראשונה לתפקיד נשיא המועדון, אך החזיק מעמד שנה אחת בלבד בעקבות תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, בה לחם כחייל בצבא הגרמני וקיבל את אות ‘צלב הברזל’ על שירותו למען גרמניה.

לאחר שחזר משירות פעיל, שימש בפעם השנייה כנשיא מועדון הכדורגל של באיירן, מאביב 1919 ועד מרץ 1933, עם הפסקה של שנה ב-1922. זוהי הייתה הקדנציה המשמעותית ביותר שלו כנשיא. ניזונה מהרעיונות והאנרגיה של לנדאואר, באיירן גדלה למועדון בעל שם בינלאומי והתפתחה בתחום הספורטיבי גם כן. הנשיא, שהיה חלוץ בתחומו, העדיף השקעה בקבוצה במקום בניית אצטדיון כפי שדרשו חלק מחברי המועדון, ונחשב עד היום כאחד מהאבות המייסדים של מדיניות מחלקת הנוער המוערצת של הבווארים. לנדאואר מוערך כמי שראה את הנולד, שכן הבין שהחובבנות (הן בניהול והן ברמת המשחק) תעבור מן עולם הכדורגל והחל במהלכים על מנת לעבור לניהול מקצועני. תחתיו, עשה הקבוצה היסטוריה כאשר זכתה באליפות גרמניה לראשונה בשנת 1932.

דווקא לאחר ההצלחה הגדולה בדמות האליפות הראשונה, ועם עליית הסוציאליזם הלאומי הגרמני, דרכם של הנשיא והמועדון לפסגה נקטעו. באיירן נפגעה קשות מהמדיניות הנאצית, שרצתה שהמשחק יהיה חובבני בכדורגל הגרמני, שכן היא התקדמה לעבר מקצוענות בתקופה שקדמה לכך. הבווארים היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הפיתוח של הכדורגל המקומי, אך הנאצים גינו את הכדורגל המקצועי כ”מזימה יהודית”. השלטונות הנאציים כינו את באיירן כ”מועדון יהודי”, למרות שרק חלק קטן מחבריו הגיעו מרקע יהודי, והם שמו להם למטרה לפגוע בו. בשל הנסיבות הפוליטיות המשתנות, הרגיש הנשיא לנדאואר חובה להתפטר מתפקידו, יחד עם מאמן הקבוצה ומנהל מחלקות הנוער, דבר אשר התרחש ב-22 במרץ 1933. כתוצאה מכך המועדון ירד בפופולריות שלו ואיבד מספר גדול מחבריו, והיה להרבה פחות אהוד מאשר קבוצת מינכן 1860 בקרב הנאצים. זמן קצר לאחר מכן, הוא נאלץ לעזוב את עבודתו כראש מחלקה אצל חברת הוצאה לאור, ומצא עבודה זניחה במקום אחר בחברת מכבסות בבעלות יהודית.

יום לאחר ליל הבדולח, הוא נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם היה רשום כאסיר מספר 20009. עם זאת, בגלל שלחם במלחמת העולם הראשונה, הוא שוחרר 33 ימים לאחר מכן. לכמה מבני משפחתו לא היה את המזל שהיה לו, והם נרצחו בידי הנאצים. לנדאואר היגר לשוויץ במרץ 1939, בה שהה כשמונה שנים עד שחזר למינכן ביוני 1947.

במהלך שהותו בשוויץ, בשנת 1943, שיחקה באיירן מינכן במשחק ידידות בז’נבה נגד נבחרת שווייץ בכדורגל. כשזיהו שחקני באיירן מינכן את לנדאואר ביציע, בין הצופים, ניגשו לברך את מנהלם לשעבר. עקב כך זכו לאזהרת הגסטפו, שסוכניו היו מודעים לאירוע. מעשה זה היה חלק ממעשי התרסה שעשה המועדון כנגד השלטון, בניגוד לקבוצות אחרות אשר אימצו את חוקי הגזע.

באותה שנה בה חזר למינכן הוא נבחר לנשיאות באיירן בפעם השלישית, כאשר כהונתו האחרונה נמשכת כארבע שנים והסתיימה ב-1951. במהלך קדנציה זו, המועדון נבנה מחדש בהצלחה, וניתנה לו האפשרות להתקיים כאחד “שיקדם סובלנות, דעות מגוונות וערכים דמוקרטיים”. כמו כן, נפתח מתחם אימונים בעיר, שם נמצאים שטחי המועדון מאז. בנוסף, הקבוצה חגגה 50 שנה להיווסדה בשנת 1950, במהלך כהונתו האחרונה בתפקיד. באותה העת, הקבוצה הבוגרת לא הייתה מוצלחת, אבל ללנדאואר היה תפקיד חשוב בהקמת מחלקת הנוער, שבשנים הבאות סייעה להרים את הדור שכלל את פרנץ בקנבאואר וגרד מולר, שהפך את באיירן מינכן לקבוצה הגרמנית הגדולה ביותר.

לאחר המלחמה, מעמדו של לנדאואר כיהודי חיזק את המוניטין של המועדון, במיוחד בקרב אוהדים מערביים. ב-10 באפריל 1951, הודח במפתיע מתפקידו בהחלטה שנקבעה באסיפת המועדון. הפגישה נועדה למעשה להחליט מי יירש את צמד המנהיגים לנדאואר וסגנו הרמן בשנה שלאחר מכן. ככל הנראה עקב קונספירציה של שחקני הכדוריד במועדון, שהגיעו בכמות גדולה מהרגיל, נבחר ראש המחלקה שלהם לנשיא החדש באופן מיידי. עם זאת, הוא לא הצליח להישאר בתפקיד זה לאורך זמן ונאלץ להתפטר בשנת 1953. על סמך ניסיון זה שונה תקנון המועדון כך שמעתה והלאה רק אנשי כדורגל יוכלו להיות נשיאים.

שלושה חודשים לאחר סיום תפקידו, ב-27 ביולי 1951, ביקרה אותו משלחת מטעם באיירן בדירתו כדי לברך אותו על 50 שנות חברותו במועדון והעניקה לו פרחים וטבעת זהב מפוארת עם סמל המועדון. זה פייס מעט את לנדאואר והוא לקח חלק בפעילות המועדון שוב ברקע, כולל מתן תמיכה כספית בעזרת כספי הפיצויים שלו, שאותם קיבל מן הגרמנים, ואף הציל את המועדון מקשיים כלכליים אליהם נקלע.

במשך עשרות שנים, מורשתו של קורט לנדאואר נפלה לאפלוליות. ב-1993, כשעבד על ספר בנושא כדורגל וגזענות, ההיסטוריון הגרמני דיטריך שולצה-מרמלינג גילה מחדש את סיפורו. “כתבתי פרק על יהודים ואנטישמיות בכדורגל, ואז הבנתי שזה סיפור קבור. אזרחים יהודים ותרומתם נמחקו מתוך ההיסטוריה מ-1933 ואילך – ולא נכתבו לאחר 1945”, אמר. קרל היינץ רומניגה האגדי, שכיכב במדי באיירן בין 1974 ל־1984, הודה שבמהלך כל התקופה הזאת לא שמע את שמו של לנדאואר אפילו פעם אחת. בנוסף, במשך עשורים רבים לאחר תום מלחמת העולם השנייה העבר היהודי ואירועי התקופה הנאצית זכו לתשומת לב מועטה מצד המועדון, עד שבשנת 2011 יצא לאור הספר ‘מועדון הכדורגל באיירן ויהודיהם’, אשר יצר עניין מחודש בנושא. עד אז המועדון, מסיבות שונות, לא שש להתייחס להיסטוריה שלו בתקופת הנאצים.

מי שאחראי על החזרת שמו של לנדאואר לתודעה הם אוהדי באיירן. בתחילת המילניום הנוכחי הם הדפיסו חולצות ועליהן תווי פניו של הנשיא לשעבר. כמו כן, פרסו באנר עצום מימדים עם ציור של דמותו. האוהדים החלו ליזום טורנירי כדורגל על שמו, שתפסו פופולריות ורשמו משתתפים רבים. בנוסף, קבוצת מכבי מינכן נרתמה לסייע וקראה למגרש האימונים שלה על שמו.

במובנים רבים, באיירן לא הייתה טובה בהרבה ממועדונים גרמניים אחרים בכל הנוגע ליחסם ליהודים ולמיעוטים נרדפים אחרים בתקופת הנאצים. כפי שנאמר, בעשרים השנים האחרונות היחס כלפי לנדאואר בפרט והיהודים בכלל ראה עלייה משמעותית מצידי המועדון ואוהדיו, וכמו כן ניתן לראות בהגעתו של דניאל פרץ למועדון כצעד משמעותי בין הצדדים.

קורט לנדואר מת ב-21 בדצמבר 1961 במינכן בהיותו בן 77. הוא נקבר ב’בית העלמין הישראלי החדש’. בהחלטה של ​​האסיפה הכללית השנתית ב-13 בנובמבר 2013, מועדון הכדורגל באיירן מינכן מינה אותו לנשיא הכבוד שלה.

לפני כ-5 שנים, הוצב פסל בדמותו של לנדאואר במגרש האימונים של הקבוצה, כשהוא יושב על ספסל ומשקיף למשטחים הירוקים. הוא היה מהפכן ששינה את האופי החובבני של הכדורגל והפך אותו למקצועני, וללא ספק סלל את הדרך עבור המועדון להפוך למה שהוא היום. לאחר שכיהן כ-18 שנים בתפקיד נשיא המועדון והיה חלק אינטגרלי בהיסטוריה שלו, מוודאים בבאיירן שאף אדם לא ישכח את פועלו.

פסל בדמותו של לנדאואר

 

5 תגובות
  1. Mia san mia כותב

    איזה כיף של כתבה, גאווה לקרוא.

  2. נאור כותב

    כתבה מדהימה ממש איזה כיף!

  3. ספיר כותב

    אחלה באיירן מועדון מעולה ותענוג שאחד משלנו עמד בראשו. איפה הייתי לומד את זה אם לא ממכם? מדהימים.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    שאפו גדול לאוהדי באיירן!

  5. שילה כותב

    וואללה פעם ראשונה אני שומע עליו

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן