⚽האל קלאסיקו – סיכום משחק קצת אחר

2. נתחיל דווקא מהמארחת. זו ללא ספק, ריאל מדריד המבולבלת ביותר שראינו בתקופת אנצ’לוטי ואולי בכלל בשנים האחרונות.
זו לא רק הרביעייה. זו לא רק התבוסה. ולא, אי אפשר לסכם זאת ב-“אבל לא היה לריאל את בנזמה”.
קרלו אנצ’לוטי בחר לעלות עם מערך מוזר, עליו הספיק לקחת אחריות ולהתנצל אגב, מערך שאולי אולי במחשבות העמוקות שלו לפני המשחק נראה כמו משהו שיוכל להתמודד עם המרכז של ברצלונה ולשחרר את ריאל מדריד להתקפות מעבר דרך ויניסיוס ורודריגו באגפים.
ללא בנזמה חשב קרלו, זה יהיה לוקה מודריץ’ שישחק קרוב לצמד הברזילאי וינסה לייצר איתם דאבל פסים, להוציא אותם מהר עם הפנים קדימה ולמצוא באמצעות מסירות האומן שלו את השטחים הריקים.

זה לא עבד כמובן.

מודריץ’ לא היה ולא יהיה חלוץ מדומה ולכן ירד פעם אחר פעם יותר ויותר למטה ובסופו של דבר ריאל מדריד קיבלה 4 קשרים על 20 מטר מרובעים.
אפשר לראות זאת בתמונה שבתגובות אגב.
קרלו אנצ’לוטי חלם אולי על מערך יהלום ללא חלוצים ורק עם שחקנים על הכנפיים וקיבל מוטציה טקטית וחבורה של שחקנים אבודים.
לא סתם ריאל מדריד רשמה 10 איבודי כדור רק בחצי שלה אמש (ברסה רק עם 4) – לשחקנים לא היה שמץ של מושג איך יוצאים מהלחץ ואיך מייצרים את התקפות המעבר אותן הם כה אוהבים.
תראו לדוגמא את רודריגו בימין ואת ויניסיוס בשמאל.
האחד בימין חושב כמו קשר ויוצר עומס מיותר במרכז המגרש והשני בשמאל חושב, בצדק אגב, על איך להיות כמה שיותר קרוב לשער של היריבה.

אנצ’לוטי דמיין מנת שף מיוחדת והגיש בסופו של דבר עיסת דייסה.

3. בניגוד לאנצ’לוטי, אצל צ’אבי דברים מתנהלים אחרת לחלוטין.
אצל האיטלקי המשחק מתנהל בכל פעם מחדש כמשחק שח.
היריב שונה ולכן כך גם הגישה.
קרלו אנצ’לוטי הוא מאמן מגיב. כזה שלא דוגל בשיטה אחת אלא כזה שמסתכל על המשחק כמעין אורגניזם חי שמשתנה בכל פעם ולכן עליו להתאים עצמו ואת קבוצתו לסיטואציה.

זו לא הדרך בה צ’אבי מתנהל.
נכון, כמו כל מאמן הוא נדרש לעשות שינויים נקודתיים נדרשים, אך בגדול ישנה תבנית היסטורית עליה נשענים במועדון ובתוכה צ’אבי מזיז את הכלים לפי דרישה.
כשחזר לברצלונה נדהם המאמן הספרדי מכך ששחקניו השונים לא מכירים באמת את החשיבות של משחק העמדות (Positional Play) והדבר הראשון שעשה מבחינת עבודה באימונים היה הדגש על איפה כל שחקן אמור להיות ממוקם.
תסתכלו רגע בתמונה שבתגובות שמראה את העמדות הממוצעות של כל שחקן אמש.
תראו את הכאוס בלבן ואת הסדר המופתי והכמעט בלתי נתפס של האורחים.

מהרגע הראשון צ’אבי ידע מה הוא רוצה בדיוק ששחקניו יעשו.
אם זה הדחיפה לקו של דמבלה. כמה שיותר רחב וכמה שיותר גבוה בכדי שלא יאבד כוחות בדריבלים מיותרים רחוק מהשער ובכדי שיאמלל את חייהם של נאצ’ו ואלאבה בחלק השמאלי של המגרש.
והוא אמלל. תסתכלו שוב על העמדות הממוצעות. נאצ’ו ששיחק מגן שמאלי עמד בכלל כמו חצי בלם חצי קשר אחורי ואלאבה שפתח כבלם עמד בכלל כמו קשר אמצע שמאל.
דמבלה בא לעשות בלגן על הקו.

הבלגן של דמבלה התאפשר אגב בזכות הציוות שלו עם אראוחו.
הבלם האורוגוואי שיחק כמגן ימני אך נכנס פעם אחר פעם למרכז המגרש בכדי לייצר מטריה הגנתית של שלושה שחקנים מאחורה.
זה תרם לכך ש:

א. סרחיו בוסקטס שיחק גבוה ועזר לנהל את המשחק במרחק של 40 מטר מהשער. הוא גם חסך כך אנרגיות בכך שלא נאלץ לרוץ יותר מדי אחורה לעזור להגנה או קדימה בכדי להחזיר כדורים אבודים.
גבוה ואפקטיבי.

ב. דמבלה קיבל את הקו לעצמו. כן, מידי פעם אראוחו עלה לידו בכדי להיות לאופציית מסירה אבל הוא לא ביצע מעקפים כלל. שום ריצה על הקו בכדי להרים כדור למשל.
קו ימין של דמבלה.

ג. כמה שהוא גבוה וחזק, ככה הוא גם מהיר.
אראוחו אמנם לא מתקרב למהירות של ויניסיוס ג’וניור אבל הוא השתמש בשכל שלו ושמר את ויניסיוס במרחק של צעד וחצי ממנו.
העוצמות של הבלם/מגן הספיקו בכדי להרתיע את הברזילאי שקיבל עזרה גם מדה יונג ופיקה.
אם מגן ימני שמשחק מול ריאל מדריד נדרש להכנס למאבק אחד בלבד מול ויניסיוס ג’וניור על הקו, זה אומר לא מעט על החולשה של הלבנים אך בעיקר גם על הכנה מוקדמת ועל הבנה של איך מתמודדים עם שד טזמני שכזה על הקו.

אפרופו מגנים שלא מבצעים עקיפות על הקו – אותו דבר אפשר לומר על ג’ורדי אלבה.
הוא לא ביצע את אותן ריצות מפורסמות לכיוון קו הקרן בכדי להכניס כדורי רוחב אלא שמר על עמדה יחסית נמוכה שעזרה לברצלונה מאד בשליטה על הכדור ועל הקצב.
אלבה סיים את המשחק עם 86 מסירות מדוייקות (89.6% דיוק) ו 3 מסירות מפתח כששתיים מהן ממרחק של 40 מטר מהשער.
ג’ורדי אלבה ספג כל כך הרבה ביקורת בשנים האחרונות אבל נדמה שתחת צ’אבי המאמץ המנטלי לא מכביד עליו, אולי אפילו מרומם אותו.
משהו אצלו מרגיש קליל ומחודש.

בוסקטס, פדרי ודה יונג שלטו בקצב ודחפו את הכדורים לאגפים פעם אחר פעם והשלישייה הקדמית קצרה את העבודה הקשה של השלישייה שמאחוריה.
דמבלה סיים עם צמד בישולים, פראן טורס עם שער ובישול ופייר אמריק אובמיינג עם צמד ששלח את כולנו אחורה בזמן לימים בהם החלוץ של נבחרת גאבון הלהיב את הקיר הצהוב שחור בזיגנל אידונה פארק.
הרבה זמן אובמיינג לא חגג בצורה יצירתית כמו שהוא כ”כ אוהב ואם בעבר נהג לחגוג עם מסיכות של גיבורי על, אמש המחווה הייתה מוקדשת לאחת הדמויות מסדרת האנימציה DRAGON BALL Z.
ההסבר מפיו?
“אתה יכול לבקש כל בקשה עם הכדור הזה. אני ביקשתי לנצח את המשחק ולכבוש שער. חבר שלי מסר לי את הכדור, הכנו את הכל לפני המשחק”.

את שני השערים אגב אובמיינג כבש בזכות התכונה הטובה ביותר שלו.
התנועה ללא כדור.
בשער הראשון הוא הצליח להשתחל בין אלאבה ומיליטאו ולדחוף את הראש בדיוק בזמן הנכון להרמה הנהדרת של אוסמן דמבלה שחזר לחיים מאז שצ’אבי הביא את חברו לשעבר בבורוסיה דורטמונד לברצלונה.
בשער השני זו שוב התנועה לשטח הריק כשהוא שומר שלא להכנס למלכודת הנבדל של ההגנה המפוזרת של ריאל מדריד.
הצ’יפ הנפלא הוא תוצאה של בטחון עצמי גבוה ושל חדוות משחק שחזרה.

4. בשעה וחצי שאחרי המשחק לא הצלחתי להרדם. אמנם אני לא אוהד ברצלונה (או ריאל) אבל ההתרגשות מכל מה שחוויתי בשעתיים האחרונות של היממה לא הרפו ממני.
זה היה תמהיל של אלכוהול (במפגש “כדורגל על הבר”), אנשים וכדורגל מעולם אחר שגרמו לי לשבת בסלון ולנסות להבין – מה לעזאזל אני מרגיש כרגע – ולמה?

מבלי להכנס ליותר מדי הסברים על הכימיקלים של המוח וההורמונים הרבים שמשנים את מצב הרוח בסיטואציות שונות, אפשר לומר שהוצפתי בתחושות של אהבה.
לא אהבה ספציפית לברצלונה לצורך העניין, אלא אהבה בלתי נשלטת למשחק הזה, לכדור הזה.
יש כל כך הרבה ענפי ספורט שונים, אבל מבחינתי לפחות, לאף אחד מהם את היכולת המיסטית שגורמת לך להרגיש מעין התעלות רוחנית כשאתה מחובר בדרך על טבעית למגרש.
גם אם אתה נמצא במרחק של מאות קילומטרים הרחק משם – בוהה במסך.

5. חזרה לנקודה הראשונה.
יכולתי להתפייט כאן ולדבר על התחייה המחודשת של ברצלונה.
על התהליך המנטלי שעברה הקבוצה ב 134 ימים בלבד תחת הנהגתו של צ’אבי בתפקידו החדש.
כמו עוף החול שחי במדבר במשך מאות שנים לפני שכילה עצמו באש וקם מחדש לתחייה מן האפר.
השנים במדבר הן שנות ברתומאו כמובן.

אך לא אתפייט אלא אשתמש בדימוי עדכני יותר.
הרי רובכם פה, קוראים צעירים.
דור האינסטרגם.
דור המימים.MEMES כמובן.
ולכן התמונה.
המים המפורסם של “תפסיקו, הוא כבר מת”.
ואני לא מדבר בכלל על המשחק שראינו אתמול.
זה לא מטאפורה שמבקשת מברצלונה להפסיק לבעוט בריאל מדריד. היא עצרה ב 4 וזה יכול היה להיות גם 6.

המטאפורה היא לתקופה אחרת. שנה וקצת אחורה.
ברצלונה של ברתומאו מתרסקת, לאו מסי מועזב וברגע זה החל לו פסטיבל “מותה של ברצלונה”.

אוי כמה ששמענו על האימפריה שנפלה ולא תחזור עוד.
על פעם ברצלונה הגדולה והיום אוססונה.
כמה אנשים מיהרו לקבור את הגופה, להוציא אותה מהקבר בכדי לבעוט בה עוד קצת, להתעלל בה עוד קצת ואז לקבור אותה שוב כמובן.

ולא, אני לא אומר בפה מלא שברצלונה ההיא חזרה. עוד לא. זה תהליך של בנייה מחדש. תהליך הבראה.
בתכל’ס – זו החייאה.
ואמש, זו הייתה מעין נקמה קטנה של ברצלונה בכל אלו שבעטו בה למרות שהשתכנעו שהנה, הנה היא מצאה את מותה.