“רק הגורל יכול להסביר את הסיפור הזה” | רודריגו – סיפור חיי

המטרה של אביו: "זה הולך להיות בן - והוא הולך להיות כדורגלן". החלומות מגיל צעיר: "אהבתי לחלום בגדול - אז המשכתי לומר לעצמי את אותם הדברים". השיחות עם ריאל, קמפיין ליגת האלופות, והחלום שעוד נשאר. רודריגו ואביו בראיון יוצא דופן.

אומרים שיש ילדים שנולדו להיות כדורגלנים. אני אחד מהם.

כשאמא שלי הייתה בהריון רופאים אמרו לה שאני צריך להגיע לעולם ב-25 בדצמבר 2000. אבל, אתם יודעים מה אומרים, נכון? לילדים שנולדים בסוף השנה יש סיכוי קטן יותר להפוך לכדורגלנים. אז אבא שלי נכנס פנימה. כשכמעט הייתי אמור להגיע, הוא אמר לאמא שלי: “תחזיקי את הילד הזה. עוד קצת!”. היא אמרה לו: “על מה אתה מדבר????” והוא ענה לה: “פשוט תשאיר אותו שם עוד כמה ימים.”

אני אתן לו להמשיך מכאן.

אריק – אבא שלי:

אני זוכר את הסיפור הזה כל כך טוב. ב-25 לדצמבר אמרתי לאשתי, דניס, ” רק אל תיתני לו להיוולד עכשיו.” הייתי בן 16, בתחילת הקריירה שלי, וידעתי שאם הוא נולד בדצמבר, הוא יהיה הצעיר בקבוצת הגיל שלו והילדים שנולדו בינואר יהיו מבוגרים כמעט בשנה. עבור שחקן צעיר שמנסה להתבלט, זה אסון. דניס שאלה אותי לעתים קרובות, “אבל למה?” ואני הייתי אומר לה: “אל תדאגי, פשוט תעשי כל מה שאת יכולה כדי שהוא לא יוולד.” אפילו לא התכוונתי לקחת אותה לבית החולים לפני השנה החדשה!!

26, 27, 28… כל יום הרגיש כמו שבוע. ב-31 ביצענו את הספירה לאחור. “ארבע, שלוש, שתיים, אחת… שנה טובה!” הסתכלתי על השעון, השעה הייתה 00:00 בלילה, ה-1 בינואר 2001. וואו, אני לא יכול לתאר את תחושת ההקלה שהרגשתי. בימים הבאים ליטפתי את בטנה של דניז ואמרתי לה: “זה הולך להיות בן – והוא הולך להיות כדורגלן…”

האמנתי בזה בכל ליבי.

רודריגו:

אבא שלי תמיד אמר לי שלמילים יש כוח. היו לי את כל החלומות האלה בתור ילד. אהבתי לחלום בגדול – אז המשכתי לומר לעצמי את אותם הדברים:

“אני הולך לשחק עבור ברזיל”. הייתי מתרוצץ כל היום עם חולצה מזויפת של ניימאר בברזיל.

“אני הולך לשחק בריאל מדריד”. כשהייתי בן 10, נושא מסיבת יום ההולדת שלי היה “רודריגו בריאל מדריד”.

“אני הולך לזכות בליגת האלופות” – השיא של כדורגל המועדונים.

“אני הולך לשחק במונדיאל “- השיא של הכדורגל, נקודה!.

כשהייתי תינוק קטן, אמא שלי הייתה לוקחת אותי לבזאר שבו דודה שלי עבדה, ובכל פעם הייתי חוטף כדור אחר. דודה שלי המסכנה הייתה צריכה לשלם על זה. כשהייתי בן שנתיים, הייתי משחק מ-8 בבוקר עד 22:00. בצעצועים? נראה לכם?! הייתי משחק כדורגל שעות. אלוהים נתן לי מתנה, אין הסבר אחר. אבל אבא שלי עשה לי את החיים קשים פי שניים!!

אבא שלי הוא השופט הגרוע ביותר אי פעם. היינו משחקים במגרש בסאו קאטאנו עם ילדים אחרים. כולם על כולם, אין קבוצות. אבא שלי היה השוער והשופט. הוא היה בועט את הכדור החוצה וכולנו היינו צריכים לנסות להבקיע. הייתי עובר ילד אחד, והוא היה מפיל אותי בפראות. הייתי מסתכל על אבא שלי. מחכה לשריקה. ואבא שלי היה צועק: “שחק”. כשהייתי מבקיע גול הוא היה אומר: “לא נחשב.” אמא שלי כבר התחילה לכעוס עליו. היא הייתה אומרת לו : “הוא פגע בו, למה לא שרקת על זה?” ואבא שלי היה מרגיע אותה תמיד: “תירגעי, אני יודע מה אני עושה.”

אמא שלי סבלה הרבה באותם ימים. אני נהגתי לשחק עם ילדים גדולים יותר ברחוב צדדי ליד הבית שלנו באוססקו, סאו פאולו. כולם הלכו לאקדמיה לכדורגל, אבל אני הייתי צעיר מדי. יום אחד כשהייתי בן שש, מאמן האקדמיה הגיע במכונית שלו לראות אותנו משחקים – אני חושב שזה היה היום שבו הוא רשם ילדים לטורניר. כנראה שיחקתי טוב, כי כשסיימנו הוא אמר לי: “היי, רודריגו, בוא נלך!”. קפצתי לרכב שלו ונסענו. אני חשבתי רק על הטורניר, אבל שניים מבני הדודים שלי היו בקרבת מקום, והם ראו את רודריגו הקטן נכנס למכונית לא ידועה ונעלם. הם היו בטוחים שנחטפתי. הם רצו לבית שלנו. “אמא! דיניז! הם לקחו את רודריגו!!”. כולם שם השתגעו! ואני? אני הלכתי להצטלם ולהירשם לגביע. כשחזרתי אמא שלי התחרפנה: מה עשית?? אתה משוגע?? איפה היית?”. ואני, שלא הבנתי על מה המהומה עניתי לה: “לא, אמא, הייתי עם המאמן.” היה לה הרבה מה לומר. וגם כמה מילים בשבילו. קיבלתי ריתוק, אבל ככה התחלתי לשחק באקדמיה(סליחה אמא!!).

אריק:

רודריגו ואני תמיד היינו מאוד קרובים. כשעברתי לשחק בקבוצה בריו קלארו, הוא בא לגור איתי לזמן מה, אבל בסופי שבוע הוא היה נוסע יותר משעתיים בחזרה לאוססקו כדי לשחק באקדמיה. במשחק הראשון, אף אחד לא ידע מי הוא. אני הייתי ביציע וצילמתי. הוא היה על הספסל והרים את מבטו אלי כאילו שואל – אני לא הולך לשחק? אבל מה לעשות? הילדים האחרים היו גדולים יותר. בכל מקרה, הקבוצה שלו הייתה בפיגור 0–2. אבל בסוף הוא עלה והמשחק השתנה.

1–2.

2–2.

3–2.

הם ניצחו 8–2. רודריגו כבש שבעה מתוכם. אז כבר יכולתי לראות שהוא מקצוען, ואז באמת התחלתי לתמוך בחלום שלו. כשאני הייתי ילד, לא היה לי מי שידריך אותי, אז רציתי לתת לרודריגו את העזרה שמעולם לא קיבלתי. כששיחקתי, לקחתי אותו לחדר ההלבשה ולאוטובוס של הקבוצה. הוא היה כמו הקמע שלנו. הוא הכיר את כל המאבטחים. כשהתראיינתי אחרי משחקים, רודריגו היה שם. כשהגיע הזמן שלו להפוך למקצוען, הוא כבר ידע מה הם הולכים לשאול.

זה היה החלק הקל. החלק הקשה הגיע הרבה לאחר מכן. המאמן של האקדמיה באוסאסקו עבד גם בסאו פאולו, וכשרודריגו היה בן שמונה הוא הצטרף אליהם. אבל, סאו פאולו לא נתנה לילדים לשחק משחקים תחרותיים עד שהם הגיעו לגיל 15. אני חשבתי לעצמי: ”רגע, נחכה עד שהוא יהיה בן 15? זה המון זמן”.

יום אחד הוא שיחק נגד סנטוס בסנטוס, והוא הביס אותם. אחד ממאמני סנטוס שאל אותי: “אתה רוצה להביא את הילד הזה לסנטוס?” אמרתי לו: “תראה, זה מסובך. הוא גר באוססקו עם אמא שלו. זה כמעט שעתיים נסיעה ברכב”. אבל המאמן אמר לי: “פשוט תביא אותו לפגישה אחת “. הוא היה בן תשע והילדים האחרים היו בני 11, אבל הוא עבר על פני כולם. המאמן אמר לי שיש לו את הסנטוס סטייל. שיש לו כישרון של ניימאר, רוביניו וגאנסו שגדלו כולם בסנטוס. רודריגו אמר לי: “אבא, אני רוצה לשחק כאן! אני רוצה, אני רוצה!!”. הוא היה בן 10 כשהחל להתאמן בסנטוס שלוש פעמים בשבוע. הוא היה הולך לבית הספר באוסאסקו והוא עדיין התאמן עם סאו פאולו. זה היה מטורף.

רודריגו:

הייתי צריך להיות בסנטוס בשעה 7 בבוקר. אמא שלי הייתה קמה בארבע לפנות בוקר, והיא הייתה מלבישה אותי בזמן שישנתי. היא הייתה שמה לי את הגרביים, את המכנסיים הקצרים ואת החולצה. היא ארזה לי את מדי בית הספר שלי. אחר כך היא הייתה נושאת אותי לתוך המכונית, הניחה אותי במושב האחורי ושמה לי כרית מתחת לראש. אחיה היה מסיע אותי לסנטוס, ואני הייתי מתעורר ואוכל במכונית. אחרי האימון הייתי חוזר לאוססקו לבית הספר. ואז הייתי משחק קטרגל עם סאו פאולו. אני לא אשקר: זה היה קשה רצח. אבל למרות הקושי, מעולם לא שמעו אותי מתלונן. אני חושב שהחלום שלי החזיק אותי. אהבתי את זה. אם לא הייתי יכול ללכת לאימון, הייתי כועס. ברגע שאתה נוגע בכדור, אתה שוכח כמה קשה היה להגיע לשם. בכל מקרה, היו ילדים שעברו את המבחנים בסנטוס, אבל לא הייתה להם מכונית להגיע לאימון או כסף לנסוע – והם לא יכלו להמשיך בקבוצה. לי היה אוכל. הייתה לי את המשפחה שלי. אולי לא היה לי הכל, אבל היה לי מספיק כדי לשמור על החלום שלי בחיים.

אריק:

דניז אשתי החזיקה את המשפחה ביחד. לא פעם אנשים היו אומרים לה דברים כמו: “אז את מוותרת על הנישואים שלך בשביל חלום של ילד בן 10?” אפילו המשפחה שלנו הייתה אומרת לנו: “אתם חיים בעולם של פנטזיות. אתם מבססים את ההחלטות שלכם על חלומות?”. אבל היא תמיד האמינה. אם יש סיבה שבגללה רודריגו נמצא איפה שהוא נמצא היום, זה קודם כל בגלל אלוהים, ושנית בגלל הדברים שאמא שלו הקריבה.

דניז הייתה עושה את טירוף הנסיעות הזה במשך כל 2011. בינואר 2012 שכרנו דירה בסנטוס כדי שדניז תוכל לגור בה כשהיא הייתה עם רודריגו. הייתי אז בן 27, והייתי צריך להמשיך לשחק כדי לפרנס את המשפחה. רודריגו ואני תמיד היינו כל כך קרובים, אבל בחמש השנים שאחרי לא התראינו הרבה. הוא היה נשאר איתי בחופשת הקיץ, וכשהוא היה צריך לחזור הוא לא רצה. אפילו לא לכדורגל. שנינו בכינו הרבה. הייתי מנופף לו לשלום כשהוא היה באוטובוס, ויכולתי לראות שהוא כועס. לפעמים הוא לא נופף בחזרה.

רודריגו:

זה נמשך יותר מדי זמן. חלמתי שתמיד נישאר ביחד. בגיל הזה, יש דברים חשובים שקורים בחייך, אבל אבא שלי תמיד היה רחוק. וכן, הבנתי שהוא היה צריך לדאוג לכסף. ההורים שלי תמיד אמרו לי שזה יהיה שווה את זה. אבל בכל פעם שנפרדנו, הרגשתי כאילו אני לא רוצה לעשות את זה יותר. לא רציתי שהחיים שלי יהיו כאלה.

אריק:

אנשים אמרו לי שאני משוגע שאני משאיר את הבן שלי בעיר אחרת. הייתי אומר להם: “כן, אבל יש לי רודריגו בבית.” שיחקתי בכמה מהקבוצות הטובות ביותר – ידעתי איזה כישרון מיוחד יש לו. אבל מי שבאמת אחראי להתפתחות של רוריגו זה לוצ’יאנו, המאמן שלו באקדמיה של סנטוס.

לוצ’יאנו סנטוס, מאמן הנוער של רודריגו בסנטוס:

הוא היה יוצא דופן. בקטרגל אני חושב שהוא היה יותר טוב מניימאר. הקבוצה שלנו זכתה איתו בשלוש אליפויות U11 ברציפות. כשרודריגו עלה לקבוצות הגיל המבוגרות, מנהלי המועדון אמרו לי לעבור איתו למחלקות הבוגרות. במהלך שבע השנים שבילינו יחד ראיתי אותו יותר מהילדים שלי. בהתחלה רודריגו היה צריך להתמודד עם הרגשות שלו. כשיש לך כישרון כמו שלו – שחקנים אחרים בועטים בך הרבה. אפילו הורים ומאמנים היו מקללים אותו. לפעמים הוא הורחק, לפעמים הוא התפוצץ בצורה טובה.

אני זוכר ששיחקנו נגד קוטיה והמאמן שלהם התחיל לדבר מלוכלך לרודריגו: “אתה לא טוב, אתה שואו-אוף.” הוא צעק לו. לחשתי לעצמי: “בחור מסכן, אתה מתעסק עם הילד הלא נכון”. רודריגו קיבל את הכדור בחצי שלו ועבר שחקן אחד, שניים, שלושה… כל מי שהפריע לו, הוא עבר את כולם והוא הבקיע. אחר כך הוא רץ כל הדרך אל ספסל קוטיה ומצא את המאמן. הוא אמר לו: “מה אמרת? איך קראת לי?? מי צוחק עכשיו???”

אחרי המשחק שאלתי את רודריגו, “למה אמרת את זה למאמן? זה לא לעניין.” רודריגו ענה לי: “הוא הסתער עליי!”. אמרתי לו: “ילד, אם אתה מבקיע שערים ככה בכל פעם שמישהו צועק עליך, אני אתחיל לצעוק עליך גם. אתה רוצה את זה?”. הוא רק צחק ואמר: “אין צורך, מאמן. אין צורך”.

רודריגו:

כשהייתי ילד – הייתי קצת משוגע. כשהיינו גרים באוסאסקו אמא שלי הדביקה רשימה של חוקים בחלק הפנימי של דלת הכניסה כאילו הם היו עשרת הדיברות: אל תקלל, תתייחס יפה לכולם, תגיד שלום לכל מי שאתה פוגש. כל יום הייתי מסתכל על הרשימה הזו. אם הייתי עובר על אחד מהכללים -:היא הייתה כועסת. היום אני מרגיש רע אם אני לא אומר שלום למישהו, אבל בתור שחקן צעיר… כן, הייתי מאבד את זה לא פעם.

ואז קיבלתי את הזימון הראשון שלי לנבחרת U15 של ברזיל. אף אחד לא אומר לך שקיבלת את הזימון. ההתאחדות הברזילאית פשוט מפרסמת רשימה עם השמות ואנחנו אמורים לבדוק את זה בעצמנו. אבל לפני זה סנטוס אמר לי פעמיים שאהיה ב”הרשימה”. פעמיים, ובשתי הפעמים הם טעו! הייתי מרוסק. הרוס. בפעם הראשונה הייתי בסגל המלא, אבל נחתכתי ממנו. בפעם שאחרי, ההתאחדות כבר הזמינה את הטיסות בשבילי ואת המלון שלי. הרשימה יצאה… ואני לא הייתי שם. כל כך התאכזבתי. התקשרנו להתאחדות, והתברר שזו תקלה. מכיוון שאני שחקן התקפה, הייתי אחרון ברשימה, והם שכחו לכלול את שמי. כמה ימים לאחר מכן נכנסתי למחסני ההתאחדות כדי לאסוף את הציוד שלי: מכנסיים קצרים, ז’קט, חולצה. כל כך מרגש. כולנו שמנו את המדים ועשינו סלפי. האינסטגרם שלי היה מלא בתמונות במדי ברזיל. אני זוכר ששלחתי תמונה להורים שלי.

הנסיעות הארוכות, 4 לפנות בוקר – באותו היום הבנתי שזה היה שווה את זה.

כשמלאו לי 16 שנים הדברים הלכו אפילו יותר מהר. הפכתי למקצוען. אבא שלי פרש מכדורגל והחל לעבוד איתי. זה היה ב-2017. יום אחד בנובמבר, לקראת סוף העונה עם סנטוס, הטלפון שלי צלצל. זה היה אלנו, המאמן הקבוצה הבוגרת. הוא אמר לי: “היי לוחם, הכל בסדר? אני רוצה שתתאמן איתנו השבוע”. קפאתי בקושי הצלחתי להשחיל: “באמת?”

תודה לאל, הצלחתי לעמוד בקצב. יום אחד תלו רשימה בחדר ההלבשה עם השמות של הסגל למשחק הבא בקבוצה הבוגרת. השם שלי היה שם. שלחתי תמונה לאבא שלי, הוא התחיל לבכות. כמה ימים לאחר מכן, סנטוס שיחקה נגד אתלטיקו מיניירו בווילה בלמירו. הייתי באוטובוס של הקבוצה, ונסענו בין המוני האוהדים עם אבוקות. עשן ממלא את האוויר – מסדרון האש המפורסם. ראיתי את אבא שלי והדודים שלי באמצע הטירוף, צועקים שירים עם המעריצים. אבא שלי היה מאוד רגשן. הייתי כל כך מפוחד, שכמעט שמחתי להיות על הספסל. כשהמשחק כמעט נגמר, אלנו הסתכל עליי. הובלנו 3–1, וחשבתי: “הו לא, הוא הולך להעלות אותי? ואז האוהדים התחילו לצעוק את השם שלי. במבט לאחור זה היה מדהים, אבל באותו זמן חשבתי: “לא! לא! לא! אל תבקשו את זה עכשיו”. שיחקתי דקה אחת, ואפילו נגעתי בכדור. אבל רק להיות שם… זה היה חלום שהתגשם.

בתחילת העונה שאחרי שיחקנו בנסיונל בבית בגביע הליברטדורס. בדיוק מלאו לי 17 שנים. הברזתי מבית הספר באותו יום כדי לשחק במשחק הזה. קיבלתי את הכדור בצד שמאל, רצתי על פני שני שחקנים וקברתי אותו בתוך השער. זה היה גולאסו! אחד השערים היפים שכבשתי אי פעם. אחרי המשחק ביקשתי מהמורים שלי סליחה על זה שהברזתי.

אריק:

זו הייתה תקופה מטורפת. הוא התחיל לשחק בכל משחק, וקיבלנו הצעות ממועדוני ענק באירופה. אני זוכר שלרודריגו היה פעם פוסטר של ריאל מדריד על הקיר שלו. כל לילה הוא היה הולך לישון ומסתכל על זה. פעם הייתי עם קבוצת חברים בתפילה, ואחד מהם אמר שרודריגו ישחק בריאל מדריד. כמה שנים קודם לכן, אפילו קניתי לו חולצה של ריאל מדריד, למקרה שיחתימו אותו. באותה תקופה ידענו שבמדריד עוקבים אחריו… אבל לא שמענו מהם כלום. אז חיכינו וחיכינו. בסופו של דבר כמעט סגרנו עסקה עם עוד קבוצה גדולה באירופה. כל מה שרודריגו היה צריך לעשות זה לחתום.

רודריגו:

כמעט השלמתי כבר עם זה שלא אשחק בריאל מדריד. אבל מסיבה כלשהי, עדיין הייתה לי תקווה של 1%. עמדנו לשחק מול ויטוריה בווילה בלמירו כשאבא סיפר לי על העסקה שעומדת על הפרק. שאלתי אותו: “אבל מה עם מדריד?” והוא ענה לי: “אין עדיין כלום….”אז אמרתי לו: “בוא נחכה רק עוד קצת.” ההצעה שהייתה לנו על השולחן הייתה מדהימה. אבא שלי אמר לי: “אתה צריך לקחת את מה שנותנים לך.” אבל אני אמרתי לו: “רק חכה ותראה. אני הולך לכבוש שלושה שערים בסוף השבוע, וההצעה ממדריד תגיע”. ההורים שלי אמרו שהם מקווים שכן, אבל ראיתי בעיניהם שהם לא האמינו.

המשחק בווילה בלמירו יצא לדרך.

דקה 22′: שער רודריגו.

דקה 26′: שער רודריגו.

דקה 31′: שער רודריגו.

שלושער תוך תשע דקות. במחצית, אני בטוח שבריאל מדריד חיפשו את המספר של אבא שלי.

מיד אחרי המשחק אבא שלי קיבל טלפון: “האם הבן שלך מעוניין לשחק בריאל מדריד?”

כשהגעתי הביתה אמרתי לאבא שלי: “אמרתי לך שאכבוש שלושער!! יש משהו ממדריד?”

ואבא שלי ענה: “כלום.”

הייתי הרוס. ביום למחרת לא היה לי כח לכלום. קמתי ושיחקתי משחקי וידאו כשקלטתי את אבא שלי יוצא מהדלת. שאלתי את אמא שלי לאן הוא הולך: “אה, רק כדי לפגוש חבר.” מאוחר באותו לילה הוא סוף סוף חזר הביתה. אני שיחקתי במשחקי וידאו בסלון. הוא חולף על פני. לא אומר כלום. נכנס לחדר שלי. כשהוא חזר, הוא נתן לי את החולצה של ריאל מדריד, כשמאחור כתוב RODRYGO. הוא אמר לי: “בני, היום החלום שלך הפך למציאות.” הסתכלתי עליו. הסתכלתי על החולצה. לא הבנתי כלום. ואז הוא הסביר לי הכל: שהוא קיבל טלפון מיד אחרי המשחק, שהוא נסע לסאו פאולו באותו יום וחתם על העסקה, ושהוא לא רצה להגיד לי כלום לפני שההעברה הושגה.

זה היה נס. רק אלוהים יכול היה לגרום לזה לקרות.

אריק:

זה היה הגורל. רודריגו היה רק ​​בן 17 כשהעסקה נחתמה, ושנה לאחר מכן הוא הצטרף למועדון. תאר לעצמך שאתה בן 18 ומוצא את עצמך באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. ארבע זכיות בליגת האלופות בחמש שנים. מי עשה את זה? אתה מגיע לשם וזידאן הוא המאמן שלך.

רודריגו:

מחוץ למגרש זה היה קל. כבר למדתי ספרדית, והיו לי את החבר’ה מברזיל: ויני ג’וניור, קסמירו, מיליטאו ומרסלו, שהיה כמו אבא בשבילי. עד היום אנחנו ממשיכים להתבדח עם לוקה מודריץ’ שהוא זקן. לוקה הוא השחקן הכי טוב ששיחקתי איתו. כשקסמירו אמר פעם שאבא שלי יגיע לגיל 36 בקרוב, לוקה אמר: “באמת? אז אתה צריך לכבד אותי, כי יכולתי להיות אבא שלך.” מאז, לוקה התחיל לקרוא לי חיג’ה(בן בספרדית), לפעמים אני קורא לו פאדרה(אבא בספרדית). הוא כמו אבא שלי.

אריק:

אחד החברים שלי אומר שאחת הסיבות לכך שרודריגו הצליח כל כך היא התמימות שלו, שהוא לא לגמרי מבין איפה הוא נמצא. הוא לא מרגיש את הלחץ. הוא לא קיבל את זה ממני! הרבה אנשים צופים במשחקים ואומרים: “אם זה הייתי אני”. אני יודע איך זה. אם זה הייתי אני, בגיל 18, נכנס לברנבאו עמוס? הייתי קופא. הכדור היה בורח לי מהרגל. זו הסיבה שלעולם לא יכולתי לשחק במדריד.

אני אספר לכם סיפור. ב-2019 רודריגו כבש שלושער מול גלאטסראיי בליגת האלופות, הייתי ביציע וראיתי אותו מקבל את הכדור הביתה. כשנפגשנו קפצתי למעלה ולמטה וחיבקתי אותו ואמר, “בן, כבשת שלושער!!”. והוא? בקושי אמר: “כן, אבא… זה מגניב.” שאלתי אותו: “איפה הכדור??” והוא אמר “הו… זה כאן… איפשהו.” נסענו למסעדה כדי לחגוג. בזמן שאכלנו אמרתי לו: “היי, מצאת את הכדור?” ציפיתי שהוא ישים את זה על כיסא. הוא אמר: “אה, כן… השארתי את זה בתא המטען.” אמרתי לו: “אתה צוחק עליי, נכון?”. הוא לא צחק.

רודריגו:

הזימון לנבחרת הבוגרת של ברזיל היה באוקטובר 2019. הייתי בבית, ישנתי בקומה העליונה, וכמה חברים צפו במסיבת העיתונאים למטה. ההורים שלי יצאו לאסוף את אחותי הקטנה. פתאום שמעתי צעקה. התעוררתי וחשבתי שזה חלום וחזרתי לישון. הטלפון שלי התחיל לזמזם, הסתכלתי על המסך – אַבָּא. תהייתי למה הוא מתקשר אליי עכשיו. הרמתי, עדיין די מעורפל: “הלו אבא”. הוא היה כמו: “בן, מזל טוב!” לא הבנתי על מה. הוא אמר לי:”התקשרו אליכם!!!” עדיין לא הבנתי מה הוא רוצה. עכשיו הוא ככבר כמעט צעק: “בְּרָזִיל!!”. עדיין לא הבנתי עד הסוף. ואז נפל לי האסימון. רצתי למטה וחיבקתי את החברים שלי. כשההורים שלי חזרו הביתה הייתה לנו חגיגה גדולה. הזימון הראשון שלי לברזיל, ואני ישנתי.

כשהגעתי למחנה, זה היה די מרתיע לפגוש את כל הגיבורים שלי. אפילו קאסמירו, שראיתי כל יום במדריד, בחולצה הצהובה הוא נראה אחרת. טקס החניכה היה אכזרי. קודם אתה אומר את שמך ותאריך הלידה שלך, ואז אתה שר שיר לפני כולם. קמתי, ובקול רועד אמרתי: “ערב טוב, שמי רודריגו”. והם אמרו: “רודריגו מי? אף אחד לא יודע מי אתה”. קהל קשוח. את הופעת הבכורה שלי בברזיל, מול ארגנטינה ומסי, ערכתי כשאני עדיין רק ​​בן 18.

אני יודע שלא כולם מאמינים בגורל, אבל לפעמים זו הדרך היחידה שבה אני יכול להבין את חיי.

את הזכייה בליגת האליפות באמת שאין לי דרך אחרת להסביר. בתחלה, היינו אמורים לשחק נגד בנפיקה. כשההגרלה בוצעה מחדש, קיוויתי שרק לא נקבל את פ.ס.ז. נחשו מה קרה? קיבלנו את פריז. במשחק הראשון בפריז הם ניצחו 1–0 , וכשאמבפה קבע 2–0 במצטבר בברנבאו, אמרתי רק: “תודה לאל על כרים”.

כשהוא כבש את השלישי שלו, אפילו אנחנו לא האמנו.

בכל אחד מהשלבים בליגת האלופות היינו בבעיה. גם אחרי שניצחנו את צ’לסי 3–1 בחוץ, ירדנו ב3–0 למחצית במשחק השני. הייתי על הספסל, וקרלו קרא לי ואמר” “שנה את המשחק.” שניות לאחר מכן לוקה שם לב אליי, וידעתי שהכדור יגיע אליי. זה היה גולאסו. בדרך כלל השוער היה מצפה ממני לבעוט לפינה הרחוקה, אבל הלכתי לכיוון השני. למה? טוב, אני עדיין לא יודע. חלק אמרו שיש לנו מזל שניצחנו, אבל לצ’לסי היו לא מעט הזדמנויות לגמור אותנו. אם אתה הולך להרוג את הנחש, אתה צריך ללכת על הראש. כשכרים עלה ולקח את הפנדל לקראת סוף המשחק הראשון, כולנו היינו עצבניים על הספסל, כי הוא בדיוק החמיץ שניים מול אוסאסונה. מישהו אמר: “הוא הולך לעשות את הפאננקה.” כנראה שהוא תרגל את זה באימונים. לא האמנו, אבל כשהוא בעט את זה – זה היה מושלם. אחרי המשחק אמרתי לכרים: “אחי, אתה משוגע.” הוא רק צחק. גאונים הם תמיד קצת משוגעים.

הגענו למשחק נגד סיטי בחוץ. כשיש לך את הברנבאו, תבוסה 3–4 בחוץ מרגישה כמו ניצחון. אנחנו צריכים לנצח רק בשער אחד בבית? ואמוס. אבל במחצית השנייה סיטי הובילה 1–0 ועלתה 5–3 במצטבר. קרלו שוב קרא לי ושוב אמר לי: “שנה את המשחק.”

כשהשוויתי ל-1-1, נותרו 40 שניות מה90. רצנו בחזרה כדי להפעיל מחדש את המשחק, והם הראו את התוספת – שש דקות! הברנבאו היה בטירוף. כמה שניות לאחר מכן דני עמד להגביה, ולמעשה עשיתי את הריצה שלי לתוך הרחבה מוקדם מדי. אבל המגן דחף אותי החוצה, אז התגנבתי ממש מאחוריו. דני הגביה את הכדור…

קפצתי… אתה תמיד קופץ. מרקו אסנסיו עלה גם כן. הכדור החליק לו מהראש, הגיע אלי ואיכשהו הגבתי בזמן.

שער. 2–1 מדריד.

אף אחד לא ידע מה לעשות. קפצנו כמו ילדים קטנים. הספסל נכנס למגרש. הברנבאו איבד את זה. כמה דקות קודם לכן בטלוויזיה, הגרפיקה הראתה למי יש את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר. זה היה 99% לסיטי, 1% לריאל.

באותו לילה אני חושב שאלוהים הסתכל עליי מלמעלה ואמר: “היום הולך להיות היום שלך.” התוצאה הייתה שיוויון 6–6, אבל הם כבר הפסידו. יכולנו לראות את זה על הפנים שלהם. אף אחד לא יכול להסביר את אותו לילה בברנבאו. אפילו לא אנחנו.

בגמר מול ליברפול, בכנות, הם שיחקו הרבה יותר טוב מאיתנו. אבל ידענו שמדריד תמיד מנצחת את הגמרים שלה. הסוד שלנו היה המנטליות שלנו: לא התכוונו לשחות כל כך רחוק בשביל למות על החוף. כמו שאומרים האוהדים שלנו:

“Hasta el final” – עד הסוף. 

אריק:

כל יום אני אומר לו שבשבילי הוא השחקן הכי טוב בעולם. אם אני לא אאמין בו אז מי יאמין בו? השאר תלוי בו, אבל אני מאמין. אני אומר לו כל יום: “אתה ברזילאי, אתה אף פעם לא מוותר.” מה שהוא השיג זה מדהים. הדבר היחיד שיכול לנצח את זה הוא לראות אותו זוכה במונדיאל עם החולצה הצהובה.

רודריגו:

במונדיאל אנחנו סובלים כבר 20 שנה. בכיתי כשהפסדנו ב-2006. ב-2010 הייתי באוסאסקו וראיתי אנשים צובעים את הרחובות בירוק ובצהוב. אף אחד לא עבד באותם ימים. בית ספר? שכח מזה. זה לא שהברזתי מבית הספר, פשוט לא היה. אפילו המורים ברחו. במונדיאל 2014, צפיתי עם אבא שלי במינאס ג’ראיס. אני מעדיף לא לדבר על זה. אני אפילו לא אגיד את התוצאה. את ההרגשה שחשתי אחרי ההפסד לבלגיה ב-2018, אני לא רוצה להרגיש שוב לעולם. אחרי המשחק שלחתי הודעה לאבא שלי: “עכשיו אנחנו צריכים להתאמן, כי בפעם הבאה אני אהיה שם.” אני יודע שבברזיל לאף אחד לא מובטח מקום בנבחרת, נכון, לאף אחד. אפילו לא עשיתי אז את הופעת הבכורה שלי בבוגרים. אבל אתם יכולים להאשים אותי? הייתי הילד עם החלום, ועם החולצה המזויפת .

למילים יש כוח – אני ההוכחה.

אני רק מקווה שהחלום הזה שאני חי בו ימשיך לנצח. 

אני אף פעם לא רוצה להתרגל אליו. אני אף פעם לא רוצה להתעורר ממנו.

9 תגובות
  1. ראמאדן בנזי כותב

    לעולם לא אשכח את הגולים שלו נגד סיטי. אחלה כתבה הרג אותי האבא שביקש מהאמא לחכות חחח

  2. סאלי כותב

    איזה סיפור מדהים, אחלה ילד רודריגו ושחקן גדול! הצל של ויניסיוס כבד אבל לדעתי הוא שחקן שלם יותר ועונה שלמה בכנף שמאל גם תביא יותר תוצאות מחברו לנבחרת.

  3. גיא כותב

    בחור נהדר רודריגו וגם שחקן כדורגל לא בכלל הייתי אומר
    לדעתי קצת אנדרייטד

  4. אבא של ויניסיוס כותב

    איזה ילד גבר הלוואי שלי היה כזה

  5. הקורא כותב

    פתאום רודריגו מרגיש לי יותר מסתם שחקן.
    כתבה פשוט פנטסטית

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    איזה סיפור! תודה רבה על ההשקעה האדירה שלכם בכתיבה והתרגום

  7. Itay כותב

    איזה סיפור! תודה רבה לכם על התרגום וכל הכתיבה!

  8. נועם כותב

    יחיה ממש תודה לך שהבאת את המכתב הזה בשבילנו

  9. נטע כותב

    אחרי המכתב הזה אני אוהד של רודריגו וואו איזה ילד

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן