הגענו מלמטה: סיפורה המדהים של ר.ב. לייפציג

הסיפור על רד בול לייפציג החל בשנת 2009 ומאז, הקטר מסרב לעצור. רוני קרסינקר יצא בסדרה בת שלוש כתבות על עלייתה של אחת הקבוצות המרתקות באירופה.

חלק א: עם חזון כן באים למכולת

ב11 ליוני, 2009 כשכריסטיאנו רונאלדו חתם בריאל מדריד עולם הכדורגל געש. העברת השחקן היקרה ביותר בהיסטוריה באותם ימים, ואולי היוקרתית ביותר בהיסטוריה אי פעם, בוצעה. עידן הגלאקטיקוס השני עמד בפתח על מנת לקרוא תיגר על הקבוצה המפוארת שהעמידה היריבה הקטלונית ברצלונה. הימים עוד היו ימי אלכס פרגוסון והשדים האדומים שלטו בממלכה ביד רמה. שלושה שבעות קודם לכן, בוצעה עסקה אחרת במחשכים, שהשפעתה על עולם הכדורגל הייתה אולי גדולה אף יותר, אך אף אחד לא שמע עליה. מדובר על הרכישה של מועדון הכדורגל SSV מרקראנשטאט, אז מועדון כדורגל אלמוני מהליגה החמישית בגרמניה בידי קונצרן משקאות האנרגיה רד-בול. אתם וודאי תוהים: מדוע העסקה בוצעה בחדרי חדרים? בואו נצלול להיסטוריה.

50%+1

בשנת 1988 הודיעה התאחדות הכדורגל הגרמנית כי מועדונים יוכלו להפוך ל”חברות כלכליות” אם יעמדו בשורה של תנאים כשהמשמעותי מבניהם הוא “חוק ה-50+1” לפיו המועדון וחבריו ישמרו לעצמם 50% בתוספת מניה אחת ויבחרו את הנציגים שלהם בהנהלה. 50 האחוזים הנותרים יכולים להימכר לאנשי עסקים ו/או חברות עסקיות פרטיות. המהלך הביא למצב שבו מועדונים הצליחו לגייס שותפים עסקיים וספונסרים ובעקבות כך גם להכניס אנשי עסקים ואנשי מקצוע למערכת. כלומר, המועדונים יכולים להתמסחר אבל עד רמה מסוימת, אף מועדון לא יכול להישלט באופן מוחלט על ידי איש עסקים. החוק הזה תפס לו אחיזה בזריזות במסורת הכדורגל הגרמנית.

הליגה הגרמנית אמנם אינה הכי טובה באירופה ואינה מן התחרותיות באירופה. ההגמוניה של באיירן מינכן ניכרת היטב. עם זאת, האצטדיונים מלאים עד להתפקע. הכיצד? החוק הזה מאפשר לאוהדים להשפיע על הנעשה במועדון ובכך להיות חלק ממנו.

SSV מרקראנשטאט לא היה המועדון הראשון שקונצרן הכדורגל רד בול ניסה לקנות. למעשה דיטריך מאטשיץ, מנכ”ל רד בול המנוח, חיפש לקנות קבוצת כדורגל במשך שלוש שנים וחצי עד שביצע את הרכישה. רד בול הינו קונצרן שמתמקד באירועי ספורט כפרסומת למשקה האנרגיה שלהם. אני בספק אם יש אדם בקהל הקוראים הקדוש שלא יודע מה “רד בול נותן לך”. מספורט אקסטרים הוא החליט להתמקד בספורט יותר מסורתי – ובקהל היעד העיקרי שלו – גרמניה ואוסטריה, מה יותר מסורתי מכדורגל?

הם החלו ליצור רשת של מועדוני כדורגל. החלטה משמעותית שאולי בדרך לשנות את עולם הכדורגל, שכן המודל שלה הועתק לכמה מקומות, כשהדוגמה הבולטת היא ‘פוטבול סיטי גרופ’. טרם הקמת ר.ב. לייפציג, קונצרן המשקאות כבר החזיק ברד בול זלצבורג מהבונדסליגה האוסטרית, ניו יורק רד בולס מה-MLS, רד בול ברגאנטינו מליגת העל הברזילאית ורד בול גאנה מגאנה שהתפרק בשנת 2014. הם חיפשו את גולת הכותרת – מועדון בליגה בכירה.

ב-2007, Red Bull GmbH תכננה להשקיע בפורטונה דיסלדורף, מועדון מסורתי עם יותר מ-100 שנות היסטוריה. התוכניות התפרסמו והתברר כי החברה רצתה לרכוש יותר מ-50% מהמניות ונפוצו שמועות שהחברה רצתה לשנות את שם המועדון ל”רד בול דיסלדורף”. זה התקבל מיד במחאות פרועות מצד תומכי המועדון שהפילו את העסקה. לכן, רכישת מועדון צנוע כמוSSV  מרקראנשטאט אולי הצריכה מאמץ בעלייה לליגות הבכירות, אך היא אפשרה את האנונימיות לרכישתו. “חברי המועדון” המחזיקים ב-50%+1 ממניותיו הינם מעובדי תאגיד המשקאות וממנהליו. בגרמניה על שם המועדון עצמו אסור להיות פרסומת, ולכן שם הקבוצה הרשמי הוא RasenBallsport Leipzig בתרגום חופשי כדורגל מדשאות לייפציג.

השימוש בשם המגוחך מאפשר למועדון להציג את עצמו כר.ב. לייפציג ובכך לפרסם את משקה האנרגיה רד בול בעל ראשי התיבות הזהים. גם המיקום לא היה אקראי – מזרח גרמניה שיווע לקבוצות כדורגל רציניות ואצטדיון עצום וחדשני בעיר עמד כמעט שומם.

עָלֹה נַעֲלֶה

עם רכישת המועדון, קונצרן המשקאות שם לעצמו מטרה שתוך 8-10 שנים הם יגיעו לשחק בליגה הבכירה, תוך שמירה על רווחיות. העלייה לליגה הרביעית הייתה פשוטה תמורת השקעה לא גדולה במיוחד. אך הם נתקעו שם במשך שנתיים. על מנת לצלוח את המשימה הם הביאו את ראלף ראנגניק. אולי שמעתם עליו מהקדנציה המאוחרת שלו במנצ’סטר יונייטד, אך טרם זאת הוא עשה פלאים עם שאלקה, העלה אותם מליגת המשנה והגיע עם שאלקה לאחר מכן לחצי גמר ליגת האלופות. אני סמוך ובטוח כי לאחר שתקראו על הישגיו בתור מנהל המועדון, תבינו שאם הוא לא הצליח להציל את יונייטד תחת הנהלת הגלייזרים, אין אף אחד שיציל. בנקודה זו החל ראנגניק להפוך את רשת הכדורגל של רד בול מקבוצות שמשמשות כפרסומת, לאורגניזם שעובד יחד. כספים רבים נשפכו למערך הסקאוטינג שהפך במהרה לאחד מהאיכותיים בעולם. אקדמיית הכדורגל שלהם נבנתה כמודרנית ביותר שיש. הכיוון היה ברור – המועדון כאן כדי להישאר ועל מנת לעשות זאת, יש להשתמש בכלים החדשניים והאיכותיים ביותר. לדוגמא, רד בול לייפציג היו מהראשונים לשלב כלים של בינה מלאכותית באימונים ובניתוח משחקים.

עם עלייתם לליגה השלישית הם רכשו שחקנים צעירים ומבטיחים, כגון יוסוף פאולסן שמשחק עד היום במועדון וג’ושוע קימיך, שכיום נחשב לאחד מהקשרים הטובים בעולם. אגב, החלוץ הישראלי עומר דמארי, שמוכר מהפועל תל אביב, שיחק בלייפציג בעונה האחרונה שלהם בליגת המשנה. באמצעות רכישות ממוקדות של שחקנים צעירים ומבטיחים, פיתוחם ומכירתם לאחר מכן, הם הצליחו לשמור על מאזן כספי חיובי בשוק ההעברות. הכסף הרב שנשפך לעולם הסקאוטינג הוכיח את עצמו כמודל יציב ובר ביצוע, ומכפיל הכוח שבקיום “מועדונים-אחים” ברחבי העולם היה משמעותי עד כדי כך שהמודל הזה, שפיתח ראלף ראנגניק, הועתק, כאמור, למקומות אחרים ובראשם ה’סיטי גרופ’.

ראלף אימן את הקבוצה בשתי קדנציות שונות, בליגות המשנה ואף עונה אחת בליגה הראשונה אך לא ברצף. עם עלייתם לבונדסליגה הראשונה הם השקיעו כסף ברכש: טימו ורנר עבר תמורת 23 מיליון אירו משטוטגרט, נאבי קייטה, ברנרדו ודאיו אופמקאנו “נרכשו” מהקבוצה האחות, רד-בול זלצבורג, תמורת סכום מצטבר של 55 מיליון. כהכנה לעונה מינה ראנגניק, שחזר לתפקידו כמנהל המקצועיי של הקונצרן, את ראלף האזנוטל למאמן הקבוצה. המאמן הגרמני נחל עמה הצלחה מטורפת: בעונתם הראשונה בליגה הם הגיעו למקום השני בליגה.

ההווה: לגעת בכוכבים -ואז למכור אותם

מאז עלייתה לליגה הבכירה נמצאת הקבוצה במאבקי צמרת בלבד, אך בשל ההגמוניה של באיירן מעולם לא הייתה באמת קרובה לקורא תיגר על התואר. ולמרות זאת הם זכו פעמיים בגביע הגרמני, ולאחרונה גם זכו בסופר-קאפ הגרמני, על חשבון באיירן מינכן במשחק מבריק. את הצעד הרציני שלהם הם ביצעו בהבאת יוליאן נגלסמן לקבוצה, מאמן מבריק וחדשני. הוא הוביל את הקבוצה לחצי גמר ליגת האלופות(!) בעונת 19/20 שם הודחו על ידי פריז סאן ז’רמן. כיום, קבוצת הכדורגל משתתפת במפעלים האירופיים באופן תדיר, ונכון לכתיבת שורות אלו, נוכח ניצחונותיו במפעלים האירופיים, המועדון מדורג מספר 7 באירופה לפי “uefa club coefficient” המדרג באופן מתמטי מועדונים לפי ביצועיהם במפעלים האירופיים ב-5 העונות האחרונות. הדירוג המרשים נותן את הגושפנקא הסופית לכך שאמנם המועדון חסר היסטוריה, אבל הוא בהחלט בטופ של הטופ. על מנת להכניס את הדברים להקשר – בורוסיה דורטמונד מדורגת במקום ה-11 וברצלונה במקום ה-12.

חלק מהכוכבים הגדולים בכדורגל העולמי הגיעו למועדון כצעירים תמורת סכום מזערי ונמכרו לאחר שהפכו לכוכבים, תמורת סכומי עתק. דאיו אופמקאנו וקונראד ליימר הגיעו לבאיירן מינכן, דומיניק סובוסלאי ואיברהימה קונאטה לליברפול, כריסטופר אנקונקו לצ’לסי ויוסקו גבארדיול למנצ’סטר סיטי. תוך שבע שנים מאז התמנה ראלף ראנגניק למנהלו המקצועי של המועדון, אי שם בליגה הרביעית, הם הגיעו לחצי גמר ליגת האלופות תוך שמירה על רווחיות בשוק ההעברות. מדובר בסיפור מהאגדות, בטח אם לוקחים בחשבון את העובדה שלמרות הכדורגל הסוחף שהקבוצה נוהגת להציג – הם נחשבים לקבוצה השנואה ביותר בגרמניה. על זאת ועוד – בטור הבא!