הייתי חלק ממנו והוא חלק ממני | טבז וקורונל

אי שם בתחילת שנות ה-90, בכל יום ראשון במגרש מתפורר בפאתי פוארטה אפצ’ה-אחת משכונות העוני הקשוחות ביותר בארגנטינה, הגיעו מאות אוהדים בכדי לחזות בביצועיו כוכב קבוצת הילדים “אסטרלה דל אונו”.

הוא עטה על גבו את מספר 10 המחייב, ענד על ידו את סרט הקפטן, פניו כוסו בצלקות וחבטות ובכל מהלך ביצע בכדור קסמים שהשאירו את יריביו פעורי פה. 

כבר אז הכתירו ברחבי בואנוס איירס את היהלום המצולק לדבר הגדול הבא בכדורגל הארגנטינאי. הוא הנהיג, כיוון, נלחם וסחף את חבריו מוכיי הגורל לרגעי אושר נדירים בחיים של עוני ופשע. במקרה וחשבתם עד כה שמדובר בקרלוס טבס, טעות בידכם. היה זה חברו הטוב לקבוצה- דריו קורנל. או כפי שכינו אותו בשכונה- גאוצ’ו קבניאס ( בעקבות שורשיו מפראגוואי ודמיונו לכוכב בוקה המנוח באותם ימים- רוברטו קבניאס)

מדהים לגלות עד כמה חייהם של צמד “המצולקים” היו דומים. שניהם נולדו באותה שנה, גדלו בשכנות בדירות המצוקה ושניהם נשאו את אותו “אות קין” על פניהם. אם את פניו של קרליטוס כיסו צלקות בעקבות שמן רותח שנשפך עליהן בתאונה ביתית, אצל קורנל הן הוענקו “כמתנה” מאביו החורג והאלכוהוליסט שהכה אותו ואת שלושת אחיו באופן יומיומי.

מלבד הגורל האכזר, הם גם חלקו את אותה תשוקה לכדור בידיעה שרק בעזרתו הם יצאו לדרך חדשה הרחק מאפצ’ה. למרות האהבה הגדולה ששררה בין השניים, על המגרש היה מקום רק למנהיג אחד. טבס שבאותם ימים לבש את החולצה מספר 9, כעס כל פעם מחדש על חבריו לקבוצה שהכול עובר דרך מספר 10 ולא דרכו. ” אין מה לעשות, הם מוסרים את הכדור למי שהם סומכים עליו” התגרה בו קורנל בכל פעם מחדש.

לאורך כל הדרך מספרי 9 ו- 10 הלכו יד ביד. הם התחילו בילדים של אסטרלה משם עברו לסנטה קלרה ולאחר מכן הצטרפו יחדיו לקבוצת הנערים של אול בויז. כולם ידעו כשהשניים משתפים פעולה, לאף יריב אין סיכוי. אומנם בחיי היום יום הם קוטלגו כעלובי החיים, כמיץ של הזבל. אך במגרש נחשבו למלכים. כל יריבה עשירה שהגיעה לפגוש את קבוצתן של השניים במגרש המתפורר חזרה מושפלת עד עפר.

“הוא היה הדבר הכי קרוב אליי בעולם הזה, רק אני ידעתי איך הוא מרגיש באמת, הייתי חלק ממנו והוא חלק ממני” סיפר טבס על שותפו למגרש ולשכונת המצוקה. בגיל 12 אחרי שנים שצמד החמד מאפצ’ה הלך יד ביד, הגיעה שעת הפרידה. טבס וקורנל הוזמנו למבחנים במחלקת הנוער המפוארת של ולז סרספילד. רק לטוב מבינהם נשאר מקום, היה זה קורנל.

בדיוק בנקודה זאת השמש התחילה לשקוע על חייו של קבניאס. אימו חזרה לפראגוואי עם אחייו הקטנים בעקבות המצב הכללי הקשה, הוא  התחיל להחסיר אימונים ולאחר תקופה קצרה נזרק מקבוצתו לאחר שגנב ארנקים מחבריו לחדר ההלבשה. מבלי תמיכתו של קרליטוס הסוף היה ידוע מראש.

בדיוק כפי שהנהיג את חבריו לכר הדשא, כך הפך עם הזמן דריו למנהיג כנופיית “הבקסטריטבויז”. למרבה האירוניה כנופייה זאת נקראה על שם להקת הבנים המלוקקת, אך בניגוד לאמריקאים העדינים קורנל וחבריו נחשבו לאחת החבורות האכזריות באזור.

בגיל 17 מספר 10 בדימוס, רצח שוטר במו ידיו ומשם כבר לא היתה דרך חזרה. חבריו ליחידה נשבעו לתפוס את העבריין ולא בכדי לסגור אותו מאחורי סורג ובריח אלא כדי להחזיר לו עין תחת עין.

מספר ימים לפני הסוף המר קורנל פגש את מאמנו הראשון רוג’ר “דידי” רואיז- האיש שגידל אותו ואת קרליטוס אי שם במגרש המתפורר בפוארטה אפצ’ה. אותו רואיז גם עדכן אותו שטבס הגשים את חלומו והוא נמצא במלון מפואר במחנה אימונים של בוקה ג’וניורס. דריו לא הצליח לעצור את זעמו, פרץ בבכי ולאחר מכן קילל וסינן בזעם:” תזכיר לו מי היה מספר 10 האמיתי”

מספר ימים לאחר מכן הגיע הסוף המר. קורנל וכנופייתו נתפסו על ידי המשטרה כשניסו לשדוד בינגו מקומי ולאחר מרדף קצר הוא מצא את עצמו מוקף בשוטרים צמאי דם שאיגפו אותו מכל עבר. קבניאס לא חשב פעמיים, הוציא את אקדחו ושיחרר כדור קטלני לרקתו ששם סוף לחייו.

דריו תמיד נשבע: אהרוג את עצמי ולא אתן לשוטרים לתפוס אותי”. בסוף הוא עמד במילתו.

חלפו השנים מאז סיפור ילדותם הטראגי של השניים. בשנים אלו קרליטוס הפך לאחד השחקנים הצבעוניים והמרגשים שידע המשחקץ לוחם, ווינר וסקורר בחסד- כזה שחגג את שעריו בצורה צבעונית וייחודית.

למרות כל אותן חגיגות מפורסמות ישנה תנועת ניצחון אחת שריגשה עד דמעות בכל פעם מחדש. לאחר שטבס הרעיד את הרשתות, הוא הביט לשמיים ושלח נשיקה, כזאת שמוקדשת לחבר ילדותו הקרוב ביותר..

היום טבס חוגג יום הולדתו ה-40, סיבה מספיק טובה לאחל לו מזל טוב ועוד הרבה שנים של אושר. זה גם זמן לעצור רגע ולהעריך עוד יותר את הקריירה האדירה שלו. כי במקום שבו צמח כל כך הרבה כדורגלנים מוכשרים התדרדרו לפשע, לסמים ולמוות, בדיוק כמו דריו קורנל, מספר 10 האמיתי של פוארטה אפצ’ה..

3 תגובות
  1. ערן כותב

    כתבה לאניני טעם של כדורגל

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    מור רכס הוא בחזקת אגדה, לא פחות.

  3. רן כותב

    שמחה ומור זה פשוט כתיבה ציורית, משהו אחר לגמרי…
    אוהב אתכם מאוד!

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן