הילד מאנקרה שהפך ליהלום של מדריד | זהו הסיפור של ארדה גולר
במכתב מרגש לכל הנערים הצעירים בעלי אותו חלום, ארדה גולר שופך את ליבו - על המסע של הילד הקטן שחלם על פיפ"א ואלכס האנטר, ומצא את עצמו בריאל מדריד
לטורקים הצעירים של המדינה היפה שלי:
הגיע הזמן שאספר לכם את הסיפור שלי. את כל הסיפור. אני חושב הרבה על העתיד שלנו כמדינת כדורגל. אני באמת מקווה שהמסע שלי יוכל להוות השראה עבור חלק מכם, ולעזור לכם להבין שהכול אפשרי לבנים ובנות בטורקיה.
רק לפני כמה שנים, הייתי בדיוק כמוכם.
זה מצחיק… כשהייתי בן 12, הייתי אובססיבי לגבי להשיג פלייסטיישן. אתם לא יכולים להבין כמה רציתי אחד כזה. כל יום התחננתי לאבא שלי. כל מה שרציתי היה FIFA 17.
תבינו, לא שיחקתי הרבה במשחקי וידאו כילד, כי תמיד שיחקתי כדורגל ברחוב. אבל יום אחד, אחד החברים שלי קיבל PS4 עם FIFA 17, וזה היה כמו היום הכי טוב בחיים שלנו.
כשראינו את “מצב הקריירה” עם אלכס האנטר. פאף, המוח שלנו התפוצץ.
אתם זוכרים את אלכס האנטר? חלק מכם כנראה צעירים מדי. אבל ב-FIFA 17 היה מצב שנקרא The Journey, שבו שיחקת בתור ילד אלמוני בשם אלכס. התחלת מכלום, וניסית לחתום בקבוצות הגדולות. אם “הצלחת”, היית יוצא מהמנהרה ליד כוכבים כמו כריסטיאנו רונאלדו.
זה היה יותר ממשחק בשבילנו. זו הייתה החלום שלנו, על המסך. היינו מכורים. כל פעם שחזרתי הביתה מהחבר, שוב התחננתי לאבא שלי שיקנה לי PS4.
“אני אהיה ממש טוב! אני אלמד חזק!”
אבל אתם מכירים הורים טורקים. הרבה זמן אבא שלי רק אמר: “חכה קצת, אני צריך לסדר כמה דברים…”
לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר, וראיתי חבילה על שולחן המטבח. זה היה קרטון בצורת פלייסטיישן.
השתגעתי.
הסתכלתי עליו במבט של: “באמת?!”
הוא אמר: “באמת.”
כשהדלקתי אותו, כבר היו עליו מלא משחקים. לא היה צריך דיסק בכלל. זה הרגיש כמעט טוב מדי. חשבתי לעצמי, רגע, התחננתי לאבא שלי שיקנה לי משחק אחד, ועכשיו הוא מביא לי 20?
שאלתי אותו: “אבא, זכית בלוטו?”
הוא ענה: “בעצם… מצאתי דיל.”
שאלתי: “אתה מתכוון בחנות?”
הוא אמר: “לא, לא, בשוק…”
ואז גיליתי שב-FIFA שלי אין בכלל את מצב The Journey. לא מצאתי את אלכס האנטר. השמות היו מוזרים. כשניסיתי לבחור את כריסטיאנו רונאלדו, הייתי צריך לבחור קבוצה בשם “MD White”.
חזרתי לאבא שלי: “אתה בטוח שזה ה-FIFA הנכון? משהו פה מוזר.”
הוא ענה: “כן, בטוח. ניסית לכבות ולהדליק?”
“אבא…”
“אתה יודע מה? אולי זה האינטרנט.”
שיחקתי ככה שבועות. לא הכרתי שום משחק כדורגל אחר, אז באמת חשבתי שיש לי גרסה אחרת. אבל אז יום אחד הגיעו אליי חברים, והם אמרו: “ארדה… מה זה?”
אמרתי: “מה זאת אומרת? זה FIFA.”
הם אמרו: “אחי, איפה פנרבחצ’ה? מה זה כל השמות המוזרים האלה? עבדו על אבא שלך.”
כולם התפקעו מצחוק. ניסיתי לצחוק איתם, אבל האמת שהתביישתי מאוד.
אבל לא היה לי אכפת שזה FIFA מזויף. אהבתי אותו בכל מקרה. אני לא צריך מגרש אמיתי, או שער אמיתי, או פלייסטיישן חדש. אפילו אם יש לי אבנים במקום קורות, אני מאושר.
זאת המנטליות הטורקית.
אתם מבינים מה אני מנסה לומר? לא גדלתי במשפחה עשירה. אני לא בן של כדורגלן. גדלתי בקומה הראשונה של בניין דירות באנקרה, עם אמא שנשארה בבית ואבא שניהל מכולת קטנה… שקרסה.
למה היא קרסה? ובכן…
זו התשובה ל־99 מתוך 100 שאלות בטורקיה:
כדורגל.
בואו נדבר על אבא שלי. עד כמה הוא אהב כדורגל? אני אספר לכם עד כמה.
כשהייתי בקושי זוחל, הוא היה שם לי בלונים בצד שמאל כדי שאבעט בהם. הוא רצה ילד שמאלי. הוא לא רק אוהד פנרבחצ’ה, הוא חי פנרבחצ’ה. הוא היה אומר שאנחנו מדממים צהוב וכחול. אני זוכר שכשכבשנו בדרבי, הוא קפץ כל כך גבוה מהספה שהוא שבר את המנורה בתקרה. כשפספסנו את האליפות במחזור האחרון ב־2010, הוא בעט בקופסה ונקע את הרגל, כמו דמות מסרט מצויר.
בזכות אבא, הייתי פנרבחצ’ה מהרגע שנולדתי. כמעט באופן מילולי.
אחת המשאלות הראשונות שלי הייתה לראות משחק אמיתי באצטדיון.
להשיג כרטיסים באינטרנט? כמעט בלתי אפשרי. אתה יושב עם האצבע על כפתור ה”רענן”, וברגע שהשעה 13:00…
טק טק טק טק טק טק טק!!!
13:01.
אזל מהמלאי.
כל פעם.
אבל ב־2014, כשהייתי בן תשע, פנרבחצ’ה קיבלה עונש משחק ללא קהל, ובמקום לסגור את היציעים, הם אפשרו כניסה רק לנשים וילדים. ידענו שזו ההזדמנות שלנו, אז בלילה שלפני פתיחת המכירה, ההורים שלי, אחותי ואני עלינו על הרכב, נסענו חמש שעות לאיסטנבול וישנו ברכב מול קופת הכרטיסים. הגענו ב־5 לפנות בוקר.
מקום שלישי בתור.
מטורף.
בבוקר שלמחרת, החזקנו את הכרטיסים בידיים ולא האמנו.
להיכנס לשוקרו סראצ’ולו בפעם הראשונה הרגיש כמו להיכנס לעולם מהאגדות. אתה עולה במדרגות מבפנים, וכל צעד מגלה עוד חלק מהיציעים והדשא, עד ש…
אתה שם.
הדשא נפתח מולך ואז אתה שומע את הרעש… בלתי נתפס. לא היו גברים ביציע, אבל אני בטוח שגם אם רק ילדים היו ממלאים את האצטדיון, האווירה עדיין הייתה מהטובות בעולם.
באיזשהו שלב ראיתי את עזיז יילדרים (נשיא פנרבחצה לשעבר) על הדשא. אפילו בגיל תשע ידעתי מי זה. רצתי לנסות לפגוש אותו, כל כך התרגשתי ששכחתי להגיד לאמא לאן הלכתי. פתאום היא מסתכלת על הכיסא שלי ו…
“רגע, איפה ארדה??”
היא חשבה שאיבדה אותי במשך 20 דקות. היא לא הייתה מרוצה (סליחה, אמא!).
כשאתה שומע את הרעש הזה ורואה את הדשא, אתה בגן עדן. ילדים, אני מקווה שכולכם תזכו להרגיש את זה.
האצטדיון הזה הרגיש כמו חלום, במיוחד בהשוואה למה שהיה לי בבית. מחוץ לדירה שיחקתי בכדור על מגרש כדורסל עם הילדים הגדולים. לפעמים בבית הספר. או בחניון, שובר חלונות של מכוניות שאבא שלי נאלץ לשלם עליהם.
אבל זה לא הסיבה שפשטנו רגל.
תראו, היה לי מורה לספורט בשם מהמוט, וכשהייתי בן תשע הוא אמר לאבא שלי שאני צריך להצטרף לאקדמיה של גנצ’לרבירליגי. אבא אמר לא, כי זה היה רחוק יותר משעה נסיעה, אבל מהמוט ראה בי משהו והוא שכנע אותו. אבא התחיל להסיע אותי לשם, וכשהוא לא יכל, השאיר את המכולת לשותף העסקי שלו. אני לא יודע מה בדיוק קרה, אבל יום אחד אבא לקח אותי הצידה ואמר:
“בן… אנחנו צריכים לסגור את החנות.”
פשטנו רגל.
זו הייתה מקור ההכנסה היחיד שלנו.
אני זוכר שבאותה תקופה חברים שלי היו מזמינים אותי לאכול וופל, אבל אתה לא יכול להגיד, “סליחה, אין לי כסף.” אז תמיד אמרתי שאני עייף מדי, או שלא יכול לבוא.
למזלנו תמיד היה אוכל על השולחן. אני יודע שיש ילדים שאין להם אפילו גג לישון תחתיו.
עמוק בלב, ידעתי שאנחנו בני מזל.
אחרי תקופה, ההורים שלי פתחו חנות חדשה. זה עזר, אבל כשפנרבחצ’ה רצתה אותי כמה שנים אחר כך, אי אפשר לומר שחשבנו רק על כדורגל.
היינו צריכים את הכסף.
התלבטנו שלושה חודשים. זו החלטה שמשנה חיים. הייתי בן 13, וההורים שלי לא רצו שאעזוב את הבית. החלום שלי היה לשחק בפנרבחצ’ה, אבל גם ידענו שיש בזה סיכון עצום. אף אחד לא יכל להבטיח שאהפוך לשחקן מקצועי.
לבסוף אבא אמר:
“אם אתה הולך לטבוע, תטבע בים הגדול.”
כלומר איסטנבול.
“אם אחרי חצי שנה יהיה בסדר, נמכור הכול ונבוא איתך.”
ביום שעזבנו את אנקרה, אבא אסף את כל המשפחה והחברים, אולי 30 אנשים. זה היה יום ההולדת שלי, אז חגגנו עם עוגה גדולה אבל אמא רק בכתה ובכתה. לא ראיתי אף פעם יומולדת עם כל כך הרבה דמעות. הבטחתי לה שאעשה אותה גאה, ושניפגש שוב בקרוב באיסטנבול.
אבל השיחה שאני הכי זוכר הייתה עם אחותי, שמבוגרת ממני בשמונה שנים.
רגע לפני שעלינו לרכב, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
“ארדה, אתה צריך למלא את המקרר.”
“ארדה, אתה חייב לגרום לזה לקרות.”
כשאתה בן 13, קשה להבין מה אתה מרגיש. אתה משחק בשביל הכיף, ופתאום העתיד של המשפחה שלך תלוי בך. אני רק זוכר שבדרך לאיסטנבול פתחתי מתנת יום הולדת שקיבלתי מאבא. זו הייתה מחברת, ועל הכריכה היה כתוב:
ARDA 10.
פתחתי את המחברת וכתבתי את החלומות שלי.
מספר אחד: לשחק בקבוצה הבוגרת של פנרבחצ’ה.
אחר כך אבא ראה את המחברת, ואמר לי לכתוב את שמות כל מי שעזר לי, אולי עשרים אנשים, כמו מורה הספורט שלי מהמוט.
הוא מעולם לא זכה לראות אותי משחק מקצועני.
מהמוט, יהי זכרך ברוך.
כשהגענו לאקדמיה של פנרבחצ’ה, הסתכלתי בשעון.
19:07 – השנה שבה נוסד המועדון שלנו. אולי זה גורל.
אבל החיים האמיתיים זה לא מוד קריירה בפיפא.
אחרי כמה חודשים, התגעגעתי הביתה כל כך… שרציתי לעזוב הכול ולחזור לאנקרה.
בכנות, הרגשתי שאני מוותר על החלום שלי.
אתם חייבים להבין, אנקרה ואיסטנבול הן עולמות שונים. אנקרה היא אולי הבירה, אבל באיסטנבול יש את הכסף ואת ההזדמנויות. יום אחד בבית הספר הרשו לנו לבוא בלי מדי בית הספר. הילדים המקומיים הגיעו עם בגדים של מותגים.
אני הגעתי עם המדים שלי.
הם אמרו, “ארדה, מה אתה עושה?”
ואני כזה, “אוי לא… שכחתי… לעזאזל.”
אבל לא שכחתי. פשוט לא היה לי שום דבר אחר ללבוש.
בקבוצה הרגשתי אפילו יותר מבודד, כי קידמו אותי לקבוצה של שנה מעליי, יחד עם שישה-שבעה ילדים מקומיים שהיו במועדון הרבה זמן.
אבל רק אני קיבלתי לשחק.
הם אמרו, “למה הילד הזה מאנקרה משחק?”
פוליטיקה. משהו. הם פשוט הקפיאו אותי.
ארבעה חודשים אחרי שהגעתי, המאמן אמר:
“ארדה, אתה הקפטן שלנו.”
הילדים המקומיים התעצבנו בטירוף.
ואז הוא אמר:
“ארדה, אתה מספר 10 שלנו.”
הם השתגעו.
כמו שאתם יודעים, החולצה מס’ 10 בטורקיה היא מקודשת, אפילו בילדים עד גיל 14.
זה לא “השחקן היצירתי”. זה הגואל.
זה אלכס – האמיתי.
התרגשתי מאוד אבל גם פחדתי.
ביקשו ממני להוביל את החימום. “ברכיים גבוהות! ספרינטים!”
לא אהבתי את זה. הייתי ביישן מדי.
התגעגעתי למשפחה.
יום אחד פשוט אמרתי לעצמי,
אני לא יכול יותר.
לא העזתי לספר לאבא. הייתי גאה מדי. זה היה כואב מדי.
אבל ידעתי שהמשפחה שוקלת לעבור לאיסטנבול, אז אמרתי לשותף שלי לחדר:
“שלח לאבא שלי הודעה. תגיד לו שארדה לא מרגיש טוב.”
הוא הסתכל עליי: “באמת?”
אמרתי: “כן. תגיד שאני צריך עזרה.”
זה עבד.
אחרי ההודעה הזו – הם עברו איתי לאיסטנבול.
מכרו את הבית.
סגרו את החנות.
עזבו חברים ומשפחה.
הם הימרו את העתיד שלהם על הילד הקטן שלהם.
אם הייתי נכשל, היינו גמורים.
למזלי, אבא מצא עבודה ואני יכולתי להתרכז רק בכדורגל.
נסענו לטורניר עד גיל 17 בזאגרב, ובאקדמיה שם הייתה תמונה של מודריץ’.
אחד המאמנים תפס לי את היד ואמר:
“יום אחד אתה תהיה כמוהו.”
וואו. בתור ילד, איך בכלל מגיבים לזה?
ואז, יום אחד, פנרבחצ’ה קראה לי להשתתף במשחק ידידות עם הקבוצה הבוגרת.
הייתי בן 15. אפילו לא התאמנתי איתם.
אני זוכר כמה החבר’ה הגדולים היו חזקים.
לואיז גוסטבו… 80 קילו של שרירים.
אני? כלום. עור ועצמות.
אני חושב שזה היה באוגוסט 2021, כשתיאגו ויטור פריירה קרא לי לראשונה למשחק רשמי בבית נגד הלסינקי.
היו לנו הרבה פציעות, ובמחצית השנייה אחד השחקנים נאלץ לרדת.
פריירה הסתכל על הספסל,
שלושה שחקנים נשארו:
1. שוער.
2. גם שוער.
3. ילד בן 15 שנראה כמו נער כדורים.
“ארדה, תתכונן.”
הלב שלי דפק בטירוף.
בפלייסטיישן, רק השלט רוטט.
במציאות? כל הגוף!
בדרך נס, הרגשתי רגוע יותר כשהייתי על הדשא.
ואז נזכרתי בחלום השני שכתבתי במחברת:
לכבוש בבעיטה חופשית במדי פנרבחצ’ה.
קיבלנו בעיטה חופשית מחוץ לרחבה.
אבל ידעתי שזה של חוסה סוסה הארגנטינאי.
אי אפשר להתווכח עם סוסה. אלא אם אתה משוגע ואולי אני הייתי.
נעמדתי לידו, מוכן לבעוט.
נראה שהוא היה קצת מופתע.
הוא לא דיבר טורקית, ואני לא דיברתי ספרדית.
אז אמרתי באנגלית:
“Can I kick?”
סוסה לא ענה.
אמרתי: “Me? Or you?”
סוסה: ………..
“ME? YOU??”
פתאום הקהל עשה:
“ווווווווווווווווווווווווו!”
מצלמת האצטדיון התמקדה בפנים שלי.
ראו על השפתיים שלי שאני רוצה לבעוט.
נדמה לי שהם אהבו את האומץ שלי.
אבל סוסה? הוא עדיין היה הקובע.
הוא בעט.
החטיא.
אבל אני תמיד אזכור את הרגע הזה.
ואת התגובה של הקהל.
אחרי המשחק פגשתי את ההורים שלי מחוץ לאצטדיון.
אמא בכתה.
“ארדה, הצלחת.”
אבא? שתק.
היה לו מבט כזה, כאילו תכף יוצא לו עשן מהאוזניים.
אמרתי: “אבא, אתה לא שמח?”
הוא אמר:
“סוסה… למה הוא לא נתן לך לבעוט??”
“אבל אבא…”
“היית מבקיע. אני יודע את זה!”
מצלמת האצטדיון התמקדה בפנים שלי.
ראו שרציתי לבעוט.
והם אהבו את זה.
אתם יודעים, אומרים שהאוהדים הטורקים “נלהבים”.
אבל המילה הזו לא מספיקה.
תנו לי לספר לכם סיפור קצר:
חבר שלי, אוהד פנרבחצ’ה, הלך פעם לדרבי נגד גלאטסראיי.
הוא היה על תרופות יומיומיות.
כשהשופט לא שרק לפנדל ברור הוא חיפש משהו לזרוק. בקבוק מים, שוקולד…
שום דבר.
אז הוא לקח את בקבוק התרופות מהכיס.
הוא הסתכל עליו.
הוא ידע שהוא חייב את התרופה, כי הוא סבל מבעיה כרונית.
אבל השנאה לגלאטסראיי הייתה חזקה יותר.
הוא זרק את התרופה לדשא.
בלילה הוא הסתובב שעות באיסטנבול לחפש בית מרקחת.
רק טורקי באמת יבין את הסיפור הזה.
אין פנרבחצ’ה בלי גלאטסראיי, זו יריבות נצחית, אבל גם ידידות נצחית.
אבל אם אתה אוהד פנר, אתה נגד כל מה שקשור לגלאטסראיי. ככה זה.
בתקופה הזו הייתי חייב להישאר רגוע.
כל החברים שלי הזהירו אותי: בכדורגל, הרוח משתנה מהר.
טעות אחת וזה נגמר.
אבא קרא כל מילה בעיתון רק לוודא שלא כתבו עליי משהו שלילי.
ואמא?
אמרה: “שלילי? איך אפשר לא לאהוב אותך?”
היא תמיד בכתה כשהיו באים אליה ביציע ומודים לה.
כמובן שהיא שמחה כשכבשתי.
אבל אם מישהו בירך אותה על זה שהיא גידלה ילד טוב?
זה היה שווה יותר מ־100 גולים בפנרבחצ’ה.
תזכרו את זה, ילדים:
יש רק שני דברים שיותר חשובים מכדורגל:
אלוהים
והמשפחה.
ובעיקר אמא.
אני לעולם לא אשכח את השיחה שקיבלתי באוגוסט 2022:
“ארדה… אמא שלך. יש משהו לא בסדר בלב שלה. היא עברה ניתוח חירום.”
כשאתה שומע את זה, הכדורגל פשוט נעלם מהראש.
העולם מסתחרר.
תחושת מחנק נתקעת בבטן.
הרופאים היו צריכים להחליף לה מסתם בלב.
בזמן שהיא התכוננה לניתוח, היא צפתה בי מבקתה בבית החולים, כובש צמד מול קסימפאשא.
מישהו מהמשפחה שלח לי סרטון שלה בוכה בזמן שאני חוגג.
פתחתי את הסרטון כשחזרתי לחדר ההלבשה, ופחדתי פחד מוות.
זו הייתה בכי כזה… של רגעים אחרונים.
גם אני בכיתי.
באמת חשבתי שהיא הולכת למות.
למחרת הודעתי למועדון שאני לא משחק במשחק הבא.
לראשונה בחיי, אפילו לא רציתי לגעת בכדור.
למזלי, פנרבחצ’ה היו מדהימים.
נתנו לי חופשה, והנשיא עלי קוץ’ דאג שנביא לה את הרופאים הכי טובים.
הניתוח עבר בהצלחה ואמא החלימה.
לא משנה מה אתה עושה, המשפחה תמיד מעל הכול.
קצת יותר מחודשיים לאחר מכן, כבשתי שער מהאוויר מול דינמו קייב והרמתי את החולצה:
ANNECİM SENİ ÇOK SEVİYORUM
“אמא, אני אוהב אותך מאוד”
באותו שלב, כבר הגשמתי את החלום השלישי שלי:
ללבוש את החולצה מספר 10 של פנרבחצ’ה.
לא האמנתי שזה יקרה.
החולצה הייתה שייכת למסוט אוזיל.
השחקן שממנו למדתי הכי הרבה.
אבל שלושה חודשים לא העזתי אפילו לדבר איתו. הייתי ביישן מדי.
הוא היה עובר במסדרון ואומר,
“שיהיה לך אימון טוב!”
ואני כזה – מסתכל ישר קדימה:
“אוקיי.”
הוא שואל:
“ארדה, אתה בסדר?”
ואני עונה:
“כן. טוב.”
מי שלא מכיר את אוזיל חושב שהוא קריר, אבל הוא זה שיזם את החברות בינינו כי אני לא הייתי מסוגל.
פעם הוא הזמין אותי לחדר שלו במתחם האימונים, והיה שם פלייסטיישן שהוא לא השתמש בו.
כנראה ראה איך אני מסתכל עליו בעיניים גדולות, אז הוא אמר:
“ארדה, אתה יכול לקחת אותו.”
עניתי:
“לא, אני לא יכול.”
“ארדה, תיקח.”
הוא היה כל כך טוב לב.
כשאוזיל עזב את פנרבחצ’ה ב־2022, הייתי בטוח שהחולצה תלך לאחד הרכש החדש.
הייתי רק בן 17 ואי אפשר לבקש את ה־10.
כמו שמלך לא מבקש את הכתר.
אבל חברי ההנהלה אמרו לי:
“ארדה, החולצה שלך… אבל רק אם יש לך את הביטחון ללבוש אותה.”
לקח לי שנייה אחת לחשוב על זה.
“אני לוקח.”
כשלבשתי את החולצה הזו בפעם הראשונה…
אני לא יודע איך לתאר את זה.
זה לא רק ללכת בעקבות אלכס.
זה לקחת את האחריות היצירתית של כל הקבוצה.
של מיליוני אוהדים.
זה היה כבוד.
זכות.
חלום.
ארדה גולר, מספר 10 של פנרבחצ’ה.
זה כמעט הרגיש כמו לזכות בגביע.
כשלבשתי את החולצה הזו, הרגשתי בלתי מנוצח.
האחריות הזו גרמה לכל גול להיות חשוב יותר.
שבועיים אחרי דינמו קייב, גללתי באינסטגרם וראיתי כותרת:
“ארדה גולר בנבחרת טורקיה.”
אפילו לא סיפרו לי.
המשחק הראשון היה מול סקוטלנד בדיארבקיר.
ישבתי על הספסל – והאוהדים צעקו שיכניסו אותי.
התמיכה הזו ריגשה אותי עד עומק הלב.
אפילו כשישבתי בספסל של פנר, האוהדים של הקבוצה היריבה היו שרים למאמן שיכניס אותי.
לא ראיתי דבר כזה.
מה אפשר בכלל לומר?
תודה.
אחרי זה, הכול התקדם מהר.
במרץ שוב זומנתי לנבחרת.
ובחודשים הבאים, ההצעות התחילו להגיע.
אבל לא רציתי לדעת עליהן, אלא אם זו הצעה באמת מרגשת.
ואז ביוני אבא אמר לי שהוא צריך להתקשר בנוגע להצעה חדשה.
אמרתי לו:
“אמרתי לך, רק אם זה משהו מטורף…”
הוא אמר:
“ארדה…”
“כן?”
“זו ריאל מדריד.”
ריאל מדריד…
החלום הרביעי שלי.
זה הרגיש לא מציאותי שזה קורה כל כך מהר.
באותו קיץ, אבא שלי ואני קיימנו המון שיחות עמוקות כדי להבין אם זה מוקדם מדי לעזוב.
הכול היה מאוד מורכב, כי היו כל כך הרבה הצעות אחרות, והיה לי קשה להחליט מה לעשות.
ואז קיבלתי שיחת פייסטיים ממיסטר קרלו אנצ’לוטי.
אני לעולם לא אשכח את הרגע שבו המספר שלו הופיע על המסך.
“שלום, ארדה. מה שלומך?”
גם הוא היה בחופשה. הרגע היה כל כך סוריאליסטי שאני כמעט לא זוכר פרטים, אבל נדמה לי שהוא לבש חולצת הוואי, משקפי שמש, ואולי אפילו החזיק סיגר.
הוא אמר, “ארדה, עתיד גדול מחכה לך כאן. אולי לא בשנה הראשונה, אבל תקבל את ההזדמנויות שלך. כשמודריץ’ וקרוס יתבגרו, נוכל לשלב אותך בקישור.”
רק לשמוע את השם שלי לצד מודריץ’ וקרוס היה לא ייאמן. לא הצלחתי לדבר.
ואז הוא אמר, “ארדה, תבטיח לי שתבוא למדריד. תבטיח. תבטיח. תבטיח.”
אמרתי, “בוודאי, מיסטר.”
הוא סיים, “נדבר שוב בקרוב. עכשיו אני חייב ללכת לאשתי.”
כשהשיחה הסתיימה, הסתכלתי על אבא שלי, ושנינו אמרנו:
“אם אתה הולך לטבוע…תטבע בים הגדול.”
להיות מוצג כשחקן של ריאל מדריד זה כמו חתונה.
החוזה שלך לשש שנים, אבל הכוונה היא להישאר יחד לנצח.
ישבתי ליד ההורים שלי, וכשאמא התחילה לבכות, ניגבתי לה את הדמעות ונישקתי אותה על הלחי.
ויתרנו על כל כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה, ועכשיו החלום התגשם.
לא היה לי כסף לשחק את אלכס האנטר בפלייסטיישן. אז נאלצתי להפוך לאלכס האנטר בעצמי.
מההתחלה, אנצ’לוטי היה כמו אבא בשבילי.
אבל זה היה משעשע, כי הוא צחק איתי על כל דבר, ואני הייתי עדיין ילד עם עיניים פתוחות לרווחה, שמנסה לעכל את המועדון הגדול בעולם.
לא ידעתי מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק.
יום אחד הוא אמר לי, “ראול הוא המאמן של קסטיליה. אם תראה אותו, תגיד שלום. אתה מכיר את ראול, נכון?”
ברור שאני מכיר את ראול.
הקפטן. מלך השערים. אגדה חיה.
למחרת, אחרי האימון, מישהו ניגש אלינו.
אנצ’לוטי אמר, “ארדה, זה ראול.”
אבל כשרואים אגדה בפעם הראשונה בחיים, זה לא מרגיש אמיתי. זה נראה כמו זיוף.
אני צעיר מדי כדי שיצא לי לראות את ראול משחק בריאל מדריד.
רק ראיתי אותו ביוטיוב.
אנצ’לוטי חייך, ואני חשבתי לעצמי, הוא שוב עובד עליי.
אמרתי, “נו באמת, מיסטר. סליחה, אבל זה לא ראול.”
ציפיתי שהוא יצחק ויגיד משהו כמו “יפה מאוד, תפסת אותי”
אבל במקום זה, הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר,
“מה זאת אומרת זה לא ראול?”
ואז ראול אמר לי,
“אני ראול גונזאלס. נעים מאוד.”
ואני כזה,
“אתה לא. נו באמת…”
הם לא האמינו למה שהם שומעים.
זה נמשך כמה דקות.
ואז אנצ’לוטי קרא לטוני קרוס.
“טוני, זה ראול?”
“כן, ברור.”
אני עדיין לא מאמין. בטוח שזו בדיחה.
ואז הוא קרא למודריץ’:
“לוקה, זה ראול?”
“כמובן שזה ראול.”
עכשיו כבר התחלתי להילחץ.
אפילו ראול הביט בי כאילו “ברור שזה אני”.
הם התחילו להראות לי תמונות שלו בטלפון.
בסוף נשברתי ואמרתי,
“סליחה. אתה באמת ראול. נעים מאוד, אדוני.”
כולם צחקו על הילד מטורקיה.
אפילו אנצ’לוטי.
כשסיפרתי למשפחה מה קרה, הם הסתכלו עליי ואמרו:
“ארדה… אתה כזה טיפש.”
וזה היה רק בשבוע הראשון שלי בריאל מדריד.
פתיחה טובה, ארדה.
כשהגעתי למדריד, גיליתי שדוויד אלאבה וטוני רודיגר מדברים קצת טורקית.
הם גדלו לצד מהגרים טורקים בברלין ובווינה ואלאבה בכלל אוהד שרוף של גלאטסראיי.
קורטואה שיחק עם ארדה טוראן, אז גם הוא יודע כמה מילים, בעיקר קללות.
אבל זה היה מוזר, כי כמו שאתם יודעים, בטורקיה אנחנו מדברים אל המבוגרים בכבוד.
אנחנו אומרים “אבי”, שזה אומר “אח גדול”.
זה חלק מהתרבות שלנו.
לא הייתי מסוגל לקרוא למודריץ’ פשוט “לוקה”.
הוא יכול להיות אבא שלי.
אז אמרתי, “שלום לוקה אבי”.
ואז… אלאבה ורודיגר חשבו שזו מילה כללית.
גם עבורי.
הם התחילו לברך אותי כל בוקר ב”שלום, אבי”.
הכינוי נדבק.
ועכשיו מאוחר מדי לשנות.
אני רשמית ארדה אבי, האח הגדול הכי צעיר בחדר ההלבשה.
בדרך כלל, אתה מרגיש שהגעת למועדון ברגע שאתה כובש שער חשוב או מוסר מסירה מכריעה.
אבל אצלי, זה קרה דווקא כשקיבלנו בעיטה חופשית ליד הרחבה, וישבתי על הספסל. מודריץ’ הסתובב אליי ואמר,
“ארדה, זה מושלם בשבילך.”
דברים קטנים כאלה, הם עולם ומלואו.
היה גם משחק שבו היינו בפיגור במחצית, ומודריץ’ אמר לי:
“תהיה מוכן, אתה נכנס.”
האגדה הזו, אחד הקשרים הגדולים אי פעם, נתן בי אמון להפוך את המשחק.
זה ריגש אותי מאוד.
אני יודע שבטורקיה רוצים שאשחק בכל משחק של ריאל מדריד. גם אני רוצה.
אבל אני יודע שאני צריך להיות סבלני.
כשאנצ’לוטי אומר שאני יכול להפוך לאחד הקשרים הכי טובים בעולם, זה מראה שיש להם תוכנית בשבילי.
אבל להיות על הספסל זה לא פשוט.
כשזכינו בליגת האלופות, לא הרגשתי שמגיע לי להניף את הגביע, כי לא תרמתי הרבה על המגרש. לכן גם הייתי ביישן כשאנצ’לוטי נתן לי את המיקרופון בכיכר סיבלס.
בכלל, לא תכננתי לעלות לגג של האוטובוס, כי הייתי מותש.
שני חברים שלי שלחו לי הודעה:
“איפה אתה? אנחנו לא רואים אותך!”
בזמן הזה הייתי למטה, מדבר עם קרוס ומודריץ’. מודריץ’ שאל אותי אם מוריניו באמת עובר לפנרבחצ’ה.
והחברים כתבו לי:
“אתה נורמלי? הרגע זכית בליגת האלופות. תעלה ותחגוג!”
אני פשוט כזה. בשבילי זה לא מספיק לנצח תואר. אני צריך להרגיש שמגיע לי אותו.
וזה למה היורו הרגיש אחרת.
כשכבשתי מול גאורגיה, הטלפון שלי התפוצץ. לייקים. עוקבים. הודעות. ברכות.
מטורף.
לפני המשחק מול פורטוגל הייתי קצת עצבני. קיוויתי שרונאלדו ידבר איתי אחרי המשחק, כי אני כל כך מעריך אותו.
ואז באותו יום, עיתון “מארקה” פרסם כותרת ראשית:
“ארדה גולר מאתגר את כריסטיאנו”.
אוי לא…
האמת?
אני הרגשתי כבוד אדיר רק לחלוק איתו מגרש.
ראיתם את “הריקוד האחרון”?
כריסטיאנו הוא כמו מייקל ג’ורדן.
כותרת כזו רק מדרבנת אותו.
פורטוגל ניצחה שלוש אפס.
ואחרי המשחק, הוא לא דיבר עם אף אחד.
כמה ימים אחר כך, הבנתי איך הוא הרגיש. בדרך לאצטדיון, באוטובוס, ראיתי סרטון של אוהדים אוסטרים.
הם אמרו, “מי זה בכלל הארדה גולר הזה?”
הייתי בהלם.
למה שמישהו יגיד דבר כזה עליי?
אבל אז נזכרתי כשמר חורחה ז’סוס השאיר אותי מחוץ לסגל בפנרבחצ’ה במשך שבועות. יום אחד הוא חילק שני צוותים כדי להתאמן על בעיטות חופשיות, ואני לא הייתי באף אחד מהם.
נשארתי בצד, לבעוט קרנות.
גשם שוטף ירד, וכשחזרתי הביתה בכיתי המון. הבטחתי לעצמי שלא ארגיש ככה שוב לעולם.
רואים בי שחקן יצירתי.
אבל אני גם לוחם.
שמים אותי על הספסל? אני אתאמן חזק יותר. מדברים עליי שטויות? אני אענה על המגרש.
כשראיתי את הסרטון של האוסטרים, נכנסתי ל”מוד ג’ורדן”.
במשחק, הם שרו עליי.
זרקו עליי כוסות בירה.
מושלם.
כשבישלתי את השער השני שלנו, הסתובבתי לקהל האוסטרי.
תודה.
נראה לי שלקחתי את זה באופן אישי.
כשהודחנו ברבע הגמר, חששתי שהעם שלנו יכעס עלינו.
אבל ראו כמה נלחמנו בשביל המדינה שלנו.
בטורקיה, אופי זה הכול.
רודיגר אמר לי שהוא הבחין בתשוקה ובכעס שלי.
וכשהוא אומר “כעס”, הוא מתכוון לזה לטובה.
אני תמיד נותן הוראות לחברים שלי לקבוצה אפילו כנער בפנרבחצ’ה.
אני לא מסוגל אחרת.
אם אני שותק, אני משחק רע.
אני רוצה להוביל, לבעוט קרנות, לקחת אחריות.
תשאלו את סוסה.
לשחק בריאל מדריד זה קל.
אתה יודע שמודריץ’ ימצא אותך.
ויניסיוס יהפוך גם את המסירה הגרועה ליפה.
הקשה, זה ללמוד ספרדית, להסתגל לתרבות, להישאר צנוע.
למזלי, המשפחה שלי מגיעה לבקר פעם בחודש.
ואמא עדיין אומרת לי לסדר את החדר.
היא תמיד אומרת:
“אם לא היית שחקן כדורגל – היינו בצרות.”
למזלנו, המקרר מלא.
מאז שעזבתי את אנקרה, אני ממשיך לכתוב שמות של כל מי שעזר לי להגיע לכאן.
כבר עברנו מזמן את עשרים.
אמא, אבא, אחותי, חברים, מאמנים, נשיאים, מורה הספורט מהמוט, הרופאים שהצילו את אמא שלי…
לא משנה מי אתה, אתה לא יכול לעשות את זה לבד.
השנה חגגתי יום הולדת עשרים.
יש לי עוד המון חלומות במחברת.
להיות שחקן משמעותי בריאל מדריד.
להרוויח באמת את תואר ליגת האלופות.
אולי גם להיות מספר 10 של המועדון הזה.
אבל מעל הכול, להוביל דור חדש של שחקנים טורקים.
אני יודע שאני התקווה הגדולה של הכדורגל הטורקי, אבל אני לא רוצה להיות היחיד.
אני רוצה לפתוח את הדלת לכולם.
אני מדבר אליכם, אלה שקוראים את המכתב הזה.
כשאני חוזר הביתה ורואה כמה אתם שמחים לראות אותי, אני מתרגש.
השירים שלכם עדיין מהדהדים באוזניים.
אני מרגיש את האהבה שלכם, אפילו ממדריד.
יש סרטון מהרעידת אדמה של 2023 שנותן לי צמרמורת.
זה צולם בתקופה שבה לא שיחקתי הרבה בפנרבחצ’ה.
אולי ראיתם את זה.
שני אנשי חילוץ נמצאים עם ילד קטן שזה עתה חולץ מההריסות.
הילד שוכב, הגוף מכוסה, רק הראש שלו מבצבץ.
שומעים ברקע סירנות.
הוא היה כמעט חמישה ימים מתחת לבטון, חשב שהוא ימות.
והוא רוצה להעביר לי מסר.
אליי. ברגע הזה.
אני לא אשכח לעולם את המילים שלו:
“ארדה גולר אבי, אני אוהב אותך מאוד,
תמשיך להציל את פנרבחצ’ה
אבי, בבקשה תגיד למאמן שייתן לך לשחק.”
ואז אחד הגיבורים אמר:
“הוא לא ויתר, וגם אתה לא.”
כשהוא אמר את זה. איך בכלל אפשר לוותר?
אז, לכל ילד בטורקיה שיש לו פלייסטיישן וחלום:
תפסו כדור
ורוצו החוצה.
תרגישו כאילו העולם כולו שייך לכם.
באהבה,
ארדה.
סיפור נפלא