“הילד מהגיהנום” | אנטוני – סיפור חיי

נולדתי בגיהנום. זו לא בדיחה.

הפאבלה הקטנה שבה גדלתי בסאו פאולו, ברזיל, נקראת Inferninho – “גיהנום קטן” בפורטוגזית. אם אתם באמת רוצה להבין אותי כאדם, אז אתם חייבים להבין מאיפה אני מגיע. את ההיסטוריה שלי. את השורשים שלי.

נתחיל מההתחלה, Inferninho – אינפרניניו. הפבלה הקטנה בה גדלתי היא מקום ידוע לשמצה. חמישה עשר צעדים מדלת הבית בו גדלתי, היו תמיד סוחרי סמים שעשו את העסקים שלהם, מעבירים דברים מיד ליד. הריח היה כל הזמן מחוץ לחלון שלנו. למעשה, אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא שאבי קם מהספה ביום ראשון והלך לצעוק על החבר’ה שילכו קצת ברחוב ויעזבו אותנו בשקט, כי הילדים שלו היו בפנים וניסו לראות משחק כדורגל.

היינו כל כך רגילים לראות רובים שזה כבר לא היה מפחיד אותנו, הרובים היו חלק מחיי היומיום שלנו. פחדנו יותר מהמשטרה שתפיל לנו את הדלת. פעם אחת, שוטרים פלשו לבית שלנו בחיפוש אחר מישהו והם נכנסו בריצה ובצרחות. הם לא מצאו כלום, כמובן. אבל כשאתה כל כך צעיר, הרגעים האלה משאירים בך חותם.

רק מי שחי את זה יוכל להבין מה אני עברתי. בוקר אחד כשהלכתי לבית ספר, הייתי בן 8 או 9, נתקלתי באדם שוכב בסמטה. הוא לא זז. כשהתקרבתי, הבנתי שהוא מת. בפאבלה, אתה נעשה קצת קהה מבחינה רגשית מהדברים האלה. לא הייתה דרך אחרת ללכת, והייתי צריך להגיע לבית הספר. אז פשוט עצמתי את עיניי וקפצתי מעל הגופה.

אני לא מספר את זה כדי להישמע קשוח. זו פשוט הייתה המציאות היומיומית שלי. למעשה, אני תמיד אומר שהיה לי מזל גדול בתור ילד, כי למרות כל ההתמודדויות שלנו, קיבלתי מתנה משמיים. הכדור היה המושיע שלי. האהבה שלי מגיל 0. באינפרניניו לא היה אכפת לנו מצעצועים לחג המולד, כל כדור שמתגלגל היה מושלם עבורנו.

בכל יום, אחי הגדול היה לוקח אותי לכיכר לשחק כדורגל. בפאבלה כולם היו משחקים. ילדים, זקנים, מורים, פועלי בניין, נהגי אוטובוס, סוחרי סמים, גנגסטרים, על המגרש כולם שווים. כשאבא של היה ילד זה היה מגרש עפר, כשאני הייתי ילד זה כבר היה אספלט. בהתחלה שיחקתי יחף, הרגליים שלי היו מדממות כי לא היה לנו כסף לנעליים מתאימות. הייתי קטן, אבל כדררתי ברשעות שהגיעה מאלוהים, הכדרור היה תמיד משהו בתוכי. זה מין אינסטינקט טבעי, ולא הייתי מוכן להיות נחות מאף אחד. הייתי מסובב את סוחרי הסמים את נהגי האוטובוס, את הגנבים. לא הייתי שם על אף אחד.

כשהכדור היה אצלי ברגליים – לא היה בי פחד מאף אחד.

🇧🇷 Antony. All the tricks 🃏#UCL pic.twitter.com/azgzxmReZV

— UEFA Champions League (@ChampionsLeague) August 30, 2022

את כל הטריקים שלי למדתי מהאגדות. מרונאלדיניו, מניימאר, מכריסטיאנו. נהגתי לצפות בהם ביוטיוב, הודות ל”דוד” שלי – טוניולו. טוניוליו הוא לא הדוד האמיתי שלי, הוא היה השכן שגר בסמוך אלינו, אבל למרות זאת הוא תמיד היה  מתייחס אליי כאילו אנחנו משפחה. כשהייתי קטן, הוא נהג לתת לי להתשמש ב-WiFi שלו כדי שאני אוכל להיכנס ליוטיוב ואקבל את “השכלת” הכדורגל שלי. טוניולו היה אפילו זה שנתן לי את משחק הווידאו הראשון שלי. אם לטוניולו היו שתי כיכרות לחם – זה תמיד היה אחד בשבילו ואחד בשבילנו.

זה מה שאנשים לא מבינים בכל מה שקשור לפאבלה: על כל אדם שעושה רע – יש שניים שעושים טוב.

אני תמיד אומר שגדלתי במקום הלא נכון, אבל עם האנשים הנכונים. כשהייתי בן 8, שיחקתי בכיכר כשפגשתי את המלאך הראשון שראיתי בחיי. הבחור המבוגר הזה צפה בי עושה את הטריקים שלי נגד הגנגסטרים כמו מטורף, והוא פנה אל האנשים האחרים שצפו. “מי הילד הקטן??” הוא שאל את הסובבים. “הילד? זה אנטוני”, ענו לו כולם.

במקרה או שלא, המלאך הזה היה המנהל של Grêmio Barueri, והוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה לעזוב את שכונת העוני ולשחק בקבוצת הכדורגל שלהם. זה היה הזמן בו התחלתי לחלום. אני זוכר שיום אחד טיילתי עם אמא שלי כשראיתי מכונית אדומה ומגניבה נוסעת בשכונה שלנו, זה היה ריינג’ רובר, אבל בשבילי זה היה כמו לראות פרארי. כולם הסתכלו על זה. זה היה הדבר האמיתי. הסתובבתי לאמא שלי ואמרתי לה: “יום אחד, כשאהיה כדורגלן, אני הולך לקנות את המכונית הזאת.” היא צחקה, כמובן. אני הייתי רציני לגמרי. אמרתי לה: “אל תדאגי, אחרי כמה זמן, אני אתן לך לנהוג בה”.

כשהייתי ילד, נהגתי לישון במיטה של ההורים שלי כי לא היה לנו כסף למיטה רק בשבילי. כל לילה הייתי מסתובב לצד אחד – ומוצא שם את אבא שלי. כשהייתי מסתובב לצד השני – הייתה שם אמא ​​שלי. היינו כל כך קרובים, וזה מה שעזר לנו לשרוד. ואז קרה משהו ששינה את חיי. כשהייתי בת 11 ההורים שלי נפרדו. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. כי לפחות לפני זה – לכולנו היה אחד את השני. אחרי זה, כשהייתי פונה לצד של אמא שלי במיטה באמצע הלילה – היא לא הייתה שם. זה היה הרסני עבורי, אבל זה גם נתן לי גם הרבה מוטיבציה. הייתי עוצל את העיניים וחושב: “אני הולך להוציא אותנו מזה”. אבי נהג לצאת מהבית כל יום לעבודה ב-5 בבוקר, והוא היה חוזר בשמונה בלילה. לא פעם אמרתי לו: “עכשיו, אתה רץ בשבילי. אבל בקרוב – אני ארוץ בשבילך.”

כשאתה מדבר עם התקשורת, הם תמיד שואלים אותך על החלומות שלך. ליגת האלופות? גביע העולם? כדור הזהב? אלו לא חלומות. אלו מטרות. החלום היחיד שתמיד היה לי היה להוציא את ההורים שלי מהפאבלה. לא הייתה תוכנית ב’. התכוונתי להצליח להוציא אותם או למות בניסיון.

בגיל 14 קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי בסאו פאולו FC. כל יום אחרי הלימודים הייתי נוסע לאקדמיה על בטן ריקה. לפעמים, אם זה היה יום טוב, אני וחבריי לקבוצה היינו מאגדים את הכסף שלנו כדי לקנות עוגיה לנסיעה באוטובוס בדרך חזור. לא הייתי צריך להעמיד פנים שאני רעב למוטיבציה. הרעב היה אמיתי. בתוך תוכי הייתה תמיד עוצמה – אולי אפילו כעס. היו לי כמה בעיות עם הרגשות שלי. בשלוש פעמים שונות כמעט העיפו אותי מהמועדון. הייתי ברשימה של השחקנים שצריך לשחרר, ושלוש פעמים שונות – מישהו במועדון התעקש עלי והם התחננו להשאיר אותי. זו הייתה תוכניתו של אלוהים.

הייתי כל כך רזה מרוב רעב, אבל תמיד שיחקתי עם “דם בעיניים”. זו סוג של אינטנסיביות שמגיע מהרחובות, אתה לא יכול לזייף את זה. אנשים חושבים שאני משקר כשאני מספר את זה, אבל גם אחרי שעשיתי את הופעת הבכורה המקצועית שלי בסאו פאולו, עדיין גרתי בפאבלה. כן, זו האמת. בגיל 18, עדיין ישנתי במיטה עם אבא שלי. זה היה או שם או על הספה! לא הייתה לי אפשרות אחרת. ב-2019, כשכבשתי את השער נגד קורינתיאנס בגמר פאוליסטה – חזרתי לפאבלה באותו לילה. אנשים הצביעו עלי ברחוב: “הרגע ראיתי אותך בטלוויזיה. מה אתה עושה פה???”, שאלו אותי. “אחי, אני גר כאן”, עניתי. כולם צחקו, הם לא האמינו.

שנה אחת לאחר מכן, ב2020, כבר הייתי באייאקס ושיחקתי בליגת האלופות. ככה מהר הדברים משתנים. לא רק שהייתה לי מיטה משלי, גם הריינג’ רובר האדום כבר חנה בחניה של אמי. אמרתי לה, “את רואה? אמרתי לך שאכבוש, ואני כבשתי.”

כשאמרתי לה את זה כשהייתי בת 10, היא צחקה.

כיום, כשאני מזכיר לה את אותו סיפור, היא בוכה.

Antony – “One Year Later, I Was at Ajax, Playing in The Champions League. That’s How Fast Things Changed. I Not Only Had My Own Bed, But The Red Range Rover Was in my Mother’s Driveway. I Told her, “You see? I Told You That I Would Conquer. And I Conquered.”

[@PlayersTribune ] pic.twitter.com/v3fSCffsCQ

— Tshaka (@11TshakaZulu_) November 15, 2022

בתוך 3 שנים הגעתי משכונות העוני של ברזיל לאייאקס ולמנצ’סטר יונייטד. אנשים תמיד שואלים אותי איך הצלחתי “לסובב את המפתח” כל כך מהר. בכנות, זה בגלל שאני לא מרגיש שום לחץ על מגרש כדורגל. אין בי שום פחד. פַּחַד? מה זה פחד? כשאתה בגיל 8 צריך לקפוץ מעל גופות בשביל להגיע לבית הספר – אתה לא יכול לפחד מכלום. בחיים ובכדורגל. את הדברים שראיתי רוב אוהדי הכדורגל יכולים רק לדמיין. יש דברים שאי אפשר לבטל אותם .

בחיים אנחנו סובלים מספיק. אנחנו דואגים מספיק. אנחנו בוכים מספיק. אבל בכדורגל? כשהכדור אצלך ברגלים – אתה צריך להרגיש רק שמחה. נולדתי לכדורגל, זה חלק מהשורשים שלי. זו המתנה שלקחה אותי משכונות העוני לתיאטרון החלומות. לעולם לא אוכל לשנות את הדרך שבה אני משחק, כי זה לא עניין של סגנון, זה מי שאני, זה חלק ממני. חלק מהסיפור שלנו בתור ברזילאים. אם רק תראה קליפ אחד של 10 שניות שלי, אז אתה לא תבין כלום. אין דבר אחד שאני עושה שהוא בדיחה, לכל דבר יש מטרה. ללכת קדימה באומץ, להכות בלי פחד ביריב, ליצור מרחב, לעשות שינוי עבור הקבוצה שלי.  אם אתה חושב שאני רק ליצן, אז אתה לא מבין את הסיפור שלי. האומנות של רונאלדיניו וכריסטיאנו וניימאר נתנה לי השראה כילד. צפיתי באגדות האלה בהשתאות, תוך כדי שימוש ב-Wifi גנוב, ואז הייתי יוצא למגרש הבטון כדי לנסות לחקות את הגאונות שלהם.

תדעו תמיד: גם אם נולדתם בגיהנום, זו מתנה קטנה משמיים.

באירופה, היבשת  שיש בה לחם על השולחן בכל ערב, לפעמים אנשים שוכחים שכדורגל זה משחק. משחק יפה אבל עדיין משחק. החיים הם הרציניים, לפחות עבור אלו שנולדו בגיהנום של העולם הזה. אני תמיד אומר שלכל מקום שאני הולך בחיים, לא משנה מה קורה לי, אני מייצג את המקום שלימד אותי הכל. בלי הבית שלי והעם שלי, כל זה לא משנה. על המגפיים שלי, לפני כל משחק, אני כותב לעצמי תזכורת קטנה. “FAVELA.” לפני כל משחק, כשאני קושר את השרוכים שלי, אני זוכר. אני זוכר הכל .

זה הסיפור שלי. של הילד שהגיע מהגיהנום וטיפס עד לשמיים. מי שגדל בפאבלה – יודע קצת מה עברתי. ואם אתה עדיין לא מבין אותי, או אם אתה עדיין חושב שאני ליצן – אז אני רק אצביע על על הקעקועים שעל ידי. המילים האלה מדברות בשבילי, ולכולנו. מספרות את הסיפור חזק יותר מהכל.

שלכם, אנתוני!