המשחק של כולם | על תרבות הכדורגל הייחודית בגרמניה

בחודש מרץ בברלין קר. מאוד. בכל פעם שגופך יוצא מהבית החמים, הוא קופא ברגע. שכבות הבגדים הרבות לא מגנות אפילו במעט מהקור שחודר את העצמות ומשתק את הפנים. הקור המקפיא לא עצר אותי מללכת למשחקה של הרטה ברלין נגד הולשטיין קיל, במסגרת הבונדסליגה השנייה. המשחק היה עבור חוויה מתקנת למשחק הקודם של הרטה ברלין בו נכחתי.

המשחק הקודם התקיים בשלהי חודש ינואר, שיא החורף בברלין. בעודי מתהלך בדרך לאצטדיון האולימפי המרשים, ומתרגש כמו ילד, אני מבחין בפרצופים מושפלים מטה ודמעות עולות בעיניהם של האוהדים הכחולים-לבנים של הרטה. האוהדים עומדים בתור לקנות בירה ולא מדברים אחד עם השני. הרגשתי שההתרגשות שלפני המשחק הייתה אך ורק שלי, וכמובן שלא יכולתי להחצין אותה באותו הרגע. כשהגעתי לאצטדיון, הבחנתי בתמונה של אדם בשחור-לבן ומסביבו צעיפים וחולצות רבות של הרטה ברלין.

במשחק עצמו, האוהדים כולם שתקו ולא הוציאו הגה. לפני המשחק, כאשר הכרוז מקריא מילים בקול חנוק מבכי, הבנתי מה קרה – המנהל של הקבוצה, קאי ברנשטיין, הלך לעולמו במפתיע יומיים קודם לכן. אוהדי הרטה נמנעו מלעודד באותו משחק כאות אבל, שהיה מול דיסלדורף ונגמר ב-2-2 רב-אירועים. הקור הנורא הוסיף לאווירה הקשה והפך אותה לקודרת יותר, ומאז נשבעתי שאני חייב לחזור לחוויה מתקנת.

 

המשחק מול הולשטיין קיל היה על פניו משחק בין קבוצת אמצע טבלה, הרטה ברלין, שסיכוייה לעלות חזרה לבונדסליגה נמוכים מאוד בשלב זה ולקבוצת צמרת מפתיעה העונה. אך אין דבר כזה משחק רגיל בגרמניה והאווירה הייתה מחשמלת ושונה לחלוטין ממה שחוויתי. 47,000 איש גדשו את יציעי האצטדיון האולימפי, תוך קפיצות וחיבוקים אין-סופיים, בנוסף לאבוקות וזיקוקים מצד הקבוצה האורחת, שמילאה עד אפס מקום את יציעי החוץ של האצטדיון. אוהדי הולשטיין קיל נסעו 4 וחצי שעות כדי להגיע לברלין, שזה בערך כמו שאוהדי מכבי חיפה ייסעו למשחק חוץ באילת. האווירה, בתוספת העידוד הבלתי נגמר של אוהדי הרטה חיממו את ליבי וכך גם את גופי. הקור הקשה לא הורגש, אפילו לא במעט. פשטתי את המעיל והכפפות ונתתי לעצמי לספוג את חווית הכדורגל האולטימטיבית.

המספר של האוהדים הדיר שינה מעיני – 47,000. אלו מספרים חריגים מאוד בשביל קבוצה שנמצאת בליגה השנייה, ונראה שלא היה לה המון על מה להילחם העונה. לאחר ביקורים באצטדיונים נוספים ושיחות עם אוהדי קבוצות רבות, הבנתי שמדובר בתופעה כלל גרמנית – הנאמנות והאהבה לכדורגל. תרבות הכדורגל שמקדשת את האוהדים ועובדת למענם, ומקבלת תמורה ענקית על כך. על כן, עולה השאלה – מדוע תרבות הכדורגל בגרמניה כה ייחודית, וכיצד ייתכן שקבוצות בליגה השנייה מעמידות ממוצעי קהל של ליגות בכירות אחרות באירופה?

כדי להבין את גודל התופעה שנקראת הכדורגל הגרמני, נתחיל עם קצת מספרים: ע”פ transfer markt, שתי הקבוצות עם ממוצע הקהל הכי גדול באירופה הן גרמניות (באיירן ודורטמונד). לאייטרכט פרנקפורט ולהמבורג (מהליגה השנייה, כן?) יש ממוצע קהל גדול יותר מליברפול, לה אצטדיון גדול יותר משתי הגרמניות, ומנצ’סטר סיטי. לקייזרסלאוטרן, קבוצה שנאבקה בעונה שעברה על הירידה לליגה השלישית יש ממוצע קהל גדול יותר מזה של ברצלונה, יובנטוס וצ’לסי. על פניו מדובר במספרים מפתיעים בלשון המעטה, אך מי שמכיר את תרבות הכדורגל הגרמנית לא אמור להיות מופתע מכך – האוהדים הגרמנים נאמנים לקבוצותיהם באופן בלתי מתפשר. הם מגיעים לכל משחק, לא משנה כמה הוא רחוק מהם. אז מניין זה נובע? יש לכך מספר סיבות:

חוק ה-50+1

האוהדים הם אינם רק אנשים שמעודדים את הקבוצה מהיציע, אלא גם אלו שבונים את הזהות של קבוצתם. ללא אוהדים, הקבוצה, טובה ככל שתהיה, היא חסרת אופי, מסורת ותשוקה ובמילים קצת קיצוניות יותר – חבורה של 11 גברים שרצים אחרי כדור ללא תכלית. בגרמניה הבינו את חשיבות האוהדים לקבוצות והוציאו בשנת 1998 חוק שנקרא חוק ה-50+1. החוק אומר כי 50% ועוד מנייה אחת ממניות המועדונים בגרמניה יהיו בשליטה מוחלטת של האוהדים. החוק תקף על כל קבוצות הבונדסליגה הראשונה והשנייה, והוא אף תנאי להשתתפות בהן, למעט שתיים שהוקמו בידי חברות מסחריות והן נשארות בשליטה מטעמי מסורת (וולפסבורג ובאייר לברקוזן) ור.ב לייפציג שכופפה את החוק באופן שנוי במחלוקת.

דה פקטו, האוהדים הם תמיד הרוב בהנהלת המועדונים. כלומר, כל החלטה שנוגעת בניהול המועדון עוברת דרך האוהדים. הם אינם משתתפים בהחלטות מקצועיות כגון שחרור והחתמת שחקנים, אלא בעיקר בהחלטות הנוגעות בהתנהלות המאקרו של המועדון – לדוגמה, מחירי הכרטיסים, החזון של המועדון, פעילויות לקהילה וכדומה. כך, בעלי עסקים בעלי אינטרסים שלא קשורים לכדורגל אינם יכולים לקחת בעלות על הקבוצה ולעשות ממנה עסק כלכלי מרוויח ותו לא. בעולם כה גלובאלי ומסחרי, כאשר המסורת היא נחלת העבר בלבד, החוק מגן על המועדונים מהשפעת הגלובליזציה ודואג שהאוהדים והמסורת שלהם לעולם יהיו ההווה, ולא העבר.

החוק מקרב את האוהדים אל המועדון ונותן להם את התחושה שהכדורגל אוהב אותם כשם שהם אוהבים אותו. החוק מחזק את הקשר ההדוק ביותר של האוהדים עם הקבוצות ונותן להם עוד סיבה להגיע ולעודד את קבוצתם – הם יודעים שכאשר דבר מה יפריע להם בהתנהלות המועדון, יש מי שמקשיב להם. האוהדים יודעים שלא משנה מה המועדון יחליט, הוא לא יוותר על המסורת ועל המאפיינים שהופכים אותו לכל כך מיוחד בעיניהם. בשפה פשוטה, יחס גורר יחס – האוהדים מגיעים לכל המשחקים ומעודדים את הקבוצה ללא הרף, וזו בתמורה פועלת תמיד לטובתם.

מחירי הכרטיסים הנמוכים

כתוצאה מכך שהאוהדים הם חלק בלתי נפרד מהקבוצות, מטאפורית ומעשית, מחירי הכרטיסים בגרמניה אינם עולים לעתים קרובות. מעבר לעובדה שכולם מעדיפים שהכיס שלהם פחות ייפגע, יש גם חשיבה על מעמד הביניים ומטה – למעשה, הכדורגל שייך לכולם. הכדורגל הוא תרבות חוצה מעמדות, ואי לכך גם לאנשים מעוטי יכולת צריכה להיות האפשרות ללכת ולעודד את קבוצתם האהובה.

כך למשל, מחיר הכרטיסים בגרמניה הם מהזולים באירופה. תוכלו למצוא כרטיסים למשחקים של באיירן מינכן ודורטמונד החל מ-15 אירו בלבד. במחיר הזה, לא תוכלו לקנות משחק של כמעט אף קבוצת פרמייר ליג, גם לא מתחתית הליגה. האוהדים מורשים להכניס פירוטכניקה ושלטי ענק (בתנאי שהם לא פוגעים באוהדים) וכך גם אלכוהול ליציעים. אם חשבתם שהדבר יביא לפגיעה באוהדים, אלא שההפך הוא הנכון. דווקא בשל שהדבר מותר, האוהדים הגרמנים נוטים שלא לשתות לשוכרה ביציעים ולהרוס את החוויה לשאר האוהדים.

מופעי העידוד של האוהדים הגרמנים חורכים מדי שבוע את הרשתות החברתיות וכולם מתפעלים מחדש מהדגלים והשלטים של הגרמנים. כל זה לא היה מתאפשר, לולא ההתאחדות לא הייתה מאפשרת זאת. בגרמניה נמצאת ההוכחה שדגלי פריסה, תופים ואפילו פירוטכניקה הם אינם קטלניים לרוב, אם יודעים להשתמש בהם נכון.

#FCBayern #Munich supporters, who pay €145 for standing season tickets in the #Bundesliga (€8.53 per game), will be paying €67 away at #Tottenham this evening – only three euros below UEFA’s new European away ticket price cap.#totfcb #ucl pic.twitter.com/NIOv2BfAGs

— Matt Ford (@matt_4d) October 1, 2019

קשר הדדי והדוק בין האוהדים למועדונים

המועדנים בגרמניה מבינים שהאוהדים הם אינם מכונת כסף, אלא הלב הפועם שלהם. ישנו הסכם בלתי כתוב בין האוהדים למועדונים, שבעולם אוטופי הוא הדדי – האוהדים תומכים בקבוצה ללא תנאי, והקבוצה מצדה פועלת למענם ומקדמת את האינטרסים שלהם. בגרמניה המועדונים מבינים שאין דבר חשוב כמו הקשר עם האוהדים, ועל כן פועלים למענם בכל הזדמנות אפשרית. כך למשל, פורטונה דיסלדורף השיקה פרויקט בשם “פורטונה בשביל כולם”, בו היא הציעה כרטיסים בחינם (!) לכמה משחקי בית, על מנת להחזיר את הקהל למגרשים ולמלא את האצטדיון. הפרויקט הורץ כפיילוט העונה בשלושה משחקי בית, שהיה מוצלח למדי. יותר מ-100,000 בקשות לכרטיסים בכל משחק והאצטדיון היה מלא באוהדים שדחפו את הקבוצה עד למשחקי המבחן לעלייה לבונדסליגה הבכירה.

הנאמנות הדדית בין המועדנים לאוהדים משתקפת גם בצד השני. האוהדים עושים הכל, ממש הכל, בעבור המועדון שלהם – גם אם בחינם לחלוטין. אחד הסיפורים היפים שמוכיחים את האהבה והתשוקה של הגרמנים למשחק האהוב הוא הסיפור על כיצד שופץ האצטדיון של אוניון ברלין. ב-2008, תוך שהשיפוץ המתוכנן מתקיים, 2,300 אוהדים של אוניון התנדבו לעזור ולשפץ בעצמם את האצטדיון, ללא כל תמורה. סך הכל, הם תרמו 140,000 שעות עבודה לבנייה מחדש של האצטדיון, שהאיצה את שיפוצו. בזכות אותם אוהדים מסורים, השיפוץ הסתיים ב-2009, מהר מהצפוי. כיום, ישנו פסל בכניסה לאצטדיון של קסדת בנייה, ועליו חרוטים שמות כל המתנדבים.

האוהדים והמועדונים מבינים שאחד מזין את השני – בלי אחד, השני אינו מתקיים. על כן, הם פועלים בכל דרך אפשרית על מנת לשמר את הקשר ביניהם ולא לשבור אותו לעולם.

Am 26.04 bestätigte der Verein bei einer Pressekonferenz diese Entscheidung, und erweckten das Projekt „Fortuna für alle“

der Plan sei Fortuna Düsseldorf wieder im Rheingebiet zu verankern, und so neue Fans anzulocken wie auch den treusten aller Fans den Eintritt zu erleichtern. pic.twitter.com/JXkp3GETEV

— 𝙏𝙖𝙢 (@ugsburgerTam) June 4, 2023

סולידריות אמיתית

היריבויות בכדורגל הן קשות ומרות, ולעתים אף קטלניות. בארצנו הקטנה, לפני מפגשים טעונים, העיתונים שטופים בכותרות על עימותים בין מחנות האוהדים. אוהדי כדורגל מצד אחד עסוקים בלהתעמת עם אוהדים מהצד השני וסולידריות היא מילה גסה מאוד. לעומתם, אוהדי הכדורגל הגרמני רציניים מאוד כשזה מגיע לקבוצה שלהם, והם ייתנו הכל – אבל רק לה. הם אינם נכנסים לעימותים עם אף מחנה אוהדים אחר.

האוהדים מבינים בסופו של דבר שכדורגל הוא משחק – אשר שייך לכולם. יש מקום לאהוד את כל הקבוצות, וכלל האוהדים פועלים למען מטרה משותפת: לראות כדורגל ולהנות ממנו. זוכרים את סיפור השיפוץ באצטדיון של אוניון ברלין? לאחר שהסתיים השיפוץ, אוניון הזמינה למשחק ידידות באצטדיון את לא אחר מאשר הרטה ברלין, היריבה העירונית הבכירה של אוניון. כך הרטה נהגה גם לאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הזמינה את אוניון המזרחית לביתה של הרטה המערבית למשחק ידידות שכולו שמחה על נפילת החומה. לשאלתי בדבר המתח בין מחנות האוהדים, אוהד אוניון השיב לי: “תראה, דרבי זה דרבי. אבל גם כדורגל זה כדורגל, וזה מה שחשוב”.

מחאת האוהדים בגרמניה המחישה היטב כמה האוהדים מודעים למטרה המשותפת שלשמה הם מתכנסים מדי סופ”ש. תזכורת קטנה למי שלא זוכר: לפני כמה חודשים פרצה מחאת אוהדים רחבת-היקף וחוצה ערים בגרמניה נגד ההתאחדות אשר התכוונה להכניס משקיעים חיצוניים אל הבונדסליגה, ובכך למעשה להפוך אותה לגוף מסחרי הרבה יותר. המחאות של האוהדים לא היו אלימות אפילו לא לרגע, אלא בעיקר שיבשו את משחקי הליגה על מנת לפגוע בהכנסות של ההתאחדות. בסופו של דבר, ההתאחדות נכנעה ללחץ וביטלה את הכנסת המשקיעים. האוהדים הגרמנים יודעים להתאחד כשצריך ולשים מאחור את כל היריבויות שיש ביניהן. המשחק הוא של כולם, ולא משנה איזו חולצה אתה לובש.

🚨🇩🇪 𝐁𝐑𝐄𝐀𝐊𝐈𝐍𝐆 | Follow intensive protests by fans during Bundesliga games, the DFL have announced their search for a new investor has now been cancelled! ❌

Fan power evident in Germany. pic.twitter.com/h7nqNqwMVF

— EuroFoot (@eurofootcom) February 21, 2024

 

בסופו של דבר, זוהי תרבות כדורגל. לעולם לא תהיה דומה לה, כי תרבות לא ניתן לחקות. אבל ניתן ללמוד מהגרמנים הרבה על נאמנות ותשוקה שלא גולשים למקומות רעים, ומהמועדונים על הערך שהם נותנים לאוהדים שלהם. בפעם הבאה שאתם נוסעים למדינה המערב-אירופאית, לכו למשחק כדורגל, אפילו בליגה השלישית. באופן אישי, אני מבטיח לכם הנאה צרופה וחווית כדורגל שלא תפגשו בשום מקום באירופה. ואם תשאלו את הגרמנים? אהבתם לכדורגל היא אין-סופית, והם עושים הכל כדי לשמור עליו כמו שהוא – כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להנות ממנו.