התנהלות נכונה או מדיניות פוגעת? חוקי הפייר-פליי של הליגה הספרדית

כמו בכל קיץ, גם בקיץ הנוכחי חוקי הפייר פליי של הליגה הספרדית עולים לכותרות פעם אחר פעם. חוקי הליגה הספרדית שונים מהחוקים הנהוגים ברוב הליגות של אופ"א, והם מגבילים את קבוצות הליגה בכל הנוגע לצירוף שחקנים ומכירתם. רק השבוע פורסם שלא פחות מ-158 שחקנים מ-42 קבוצות מ-2 הליגות הבכירות בספרד עדיין לא הצליחו להשלים את הרישום בשל הקושי של חוקי הפייר-פליי, כל זה כשהליגה אמורה להיפתח כבר בסוף השבוע הקרוב. הגיע הזמן לצלול לעומק הסוגייה ולהבין אחת ולתמיד מהם החוקים בליגה הספרדית, מדוע הם מסבכים את הקבוצות המקומיות יותר מכל ליגה אחרת בעולם ומה צריך לעשות בעתיד כדי לתקן את המצב.

אז מהם בכלל חוקי הפייר-פליי?

כמו בכל ליגה אירופית בכירה, גם הליגה הספרדית הנהיגה מערכת כלכלית קפדנית שכוללת חוקים נוקשים שמטרתם להבטיח שקבוצות לא יוציאו יותר ממה שהן מכניסות. החוקים נועדו על מנת לשמור על איזון כלכלי של הקבוצות, ובכך להימנע מכניסה לחובות שיקריסו כלכלית את המועדונים. בראש ובראשונה החוקים נועדו להעניק יציבות ארוכת טווח לקבוצות, ובכך לסייע להם לשמור על התנהלות נכונה.

החוקים המרכזיים:

1. תקרת שכר (Salary Cap): לכל קבוצה יש תקרה – סכום מקסימלי שהיא יכולה להוציא על שכר שחקנים, מאמנים, צוות ועוד. גובה תקרת השכר נקבע לפי ההכנסות הצפויות של המועדון באותה עונה. הסכום הכולל משקלל את כלל ההוצאות שצפויות למועדון החל ממשכורות, בונוסים, דמי העברה, ואפילו פיצויים על חוזים.
2. יחס הכנסה-הוצאה: אם קבוצה עוברת את התקרה או נמצאת בקשיים, היא נכנסת ל"מצב מגבלה" – ואז היא יכולה להוציא רק חלק קטן מההכנסות שלה על חוזים חדשים (למשל, יחס של 1:4 – כל 4 מיליון הכנסה מאפשרים לה להוציא רק מיליון על שחקנים חדשים).
3. רישום שחקנים: כל שחקן חדש חייב לעבור אישור ורישום בליגה, אך אם השכר של הקבוצה חורג מהמותר – השחקן לא יכול להירשם אפילו אם החוזה כבר חתום והשחקן מקבל כסף מהמועדון.

למה קבוצות לא מצליחות לרשום שחקנים?

• ההכנסות שלהן נמוכות מדי (או הצפי להכנסות נמוך).
• ההוצאות שלהן על שכר כבר עברו את תקרת השכר.
• יש להן חובות או הפסדים מצטברים שלא הוסדרו.

Fins a 13 clubs de Primera han ingressat més del que s'han gastat en aquesta finestra de mercat.

Tot i així, dels 196 fitxatges anunciats només se n'han pogut inscriure 27 a quinze dies de la primera jornada.

És una evidència empírica que el Fair Play de La Liga NO FUNCIONA. pic.twitter.com/IEO13TFwk1

— En Torn (@Boncopdefail) August 1, 2025

הקשר של נשיא הליגה לחוקי הפייר-פליי:

חאבייר טבאס, נשיא הליגה הספרדית, הוא האחראי העיקרי להחלת המדיניות הזו בנוקשות. טבאס הוא האיש שמוביל את הפיקוח הכלכלי על הקבוצות הספרדיות והוא דואג לוודא היטב שלא יהיו חריגות מכל סוג שהוא, גם אם מדובר בקבוצות גדולות כמו ברצלונה או סביליה. לעיתים קרובות טבאס מקבל ביקורת קשה מצד קבוצות הליגה, אנשי תקשורת ואוהדים רבים שרואים במערכת החוקים הקשוחה כמכשול עיקרי בהתפתחות המקצועית של הקבוצות. אך מצד שני, טבאס גם זוכה להערכה רבה מצד אנשי מקצוע לאור היציבות הכלכלית של הליגה הספרדית שקשורה בהכרח לחוקי הפייר-פליי.

אלא שלדעת כולם, מערכת חוקי הפייר-פליי בספרד חורגת בהרבה מהמקובל בליגות אחרות ברחבי העולם. ההבדלים בין הליגה הספרדית לשאר הליגות הם קיצוניים, הן ברמת הקשיחות והן ברמת הפיקוח. כך לדוגמא בליגה האנגלית, שנחשבת בעיני רבים לליגה הטובה בעולם, אין את חוק "תקרת השכר" כמו שנהוג בספרד. במקום זאת, לפרמייר ליג יש מערכת אחרת שנקראת Profit and Sustainability Rules (PSR). לפי ה-PSR, קבוצה יכולה להפסיד עד 105 מיליון פאונד בשלוש עונות (כלומר 35 מיליון לעונה) כל עוד יש לה בעלים שמכסים את ההפסדים האלה. בכך, מקבלות קבוצות הליגה האנגלית יכולת גמישות משמעותית, שעוזרת להן לעמוד בחוקי הליגה ולהמשיך לפעול בשווקי ההעברות גם בעונות שבהן ההתנהלות הכלכלית הייתה פחות טובה. הקבוצות האנגליות נהנות מהכנסות עצומות מזכויות שידור, עם סכומים שגדולים פי 3 יותר מהליגה הספרדית. כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות כמו ווסטהאם או אסטון וילה מקבלות תקציב שיכול להתחרות בקבוצות מהטופ 4 בספרד.

בנוסף, בליגה האנגלית ישנם בעלים פרטיים עם הון אישי ענק (ממדינות כמו סעודיה, ארה"ב, סין וכו') שיכולים להזרים כסף למועדון בצורה חוקית לפי חוקי ה-PSR כל עוד זה נרשם כהשקעה ולא "הפסד גרעוני". כך, גם בעונות כלכליות פחות טובות מצליחות הקבוצות האנגליות לייצר יכולת כלכלית שאינה חורגת מחוקי הפייר-פליי של הליגה המקומית, וכך הן מצליחות לצרף שחקנים מרחבי העולם בכל חלון ההעברות ללא כל מגבלות.

fair play. 🤝#LALIGAEASPORTS pic.twitter.com/yFmuZUhYNv

— LALIGA (@LaLiga) December 6, 2024

אז למה בספרד הכל רבה יותר קשוח?

אחרי משבר 2008 והחובות הענקיים שנוצרו לקבוצות הליגה הספרדית(בעיקר של ברצלונה וולנסיה), החליטה הנהלת הליגה לשנות כיוון לגמרי. מאז, דורשת הליגה איזון תקציבי אמיתי, שמחושב כאמור לפי תחזית ההכנסות בפועל ולא לפי מה שהבעלים מוכנים לכסות. המטרה היא ברורה: למנוע קריסות כלכליות ולחייב ניהול אחראי. הקבוצות חייבות לעמוד בתקרת שכר עוד לפני שהן חותמות עם שחקן, ובמידה והן לא מצליחות לעשות זאת הן פשוט לא יכולות לצרפו.

במובן מסויים, הסיפור של ברצלונה והליגה הספרדית הוא בעצם שיעור בכלכלה של כדורגל. בקיץ 2021, הפנומן הארגנטינאי ליאו מסי סיים את חוזהו בבארסה. על מנת להישאר בקבוצה מסי היה מוכן לקצץ חצי מהשכר שלו בתקווה שבכך הוא יצליח לעזור למועדון להשאירו. אלא שתחת חוקי הפייר-פליי הנוקשים – גם זה לא הספיק. למעשה, גם אם מסי היה מוכן לשחק בחינם בבארסה – החוזה שלו לא היה יכול להירשם בגלל מגבלות הרגולציה. באותן שנים בארסה חרגה משמעותית מתקרת השכר שנקבעה לה על ידי הליגה, וטבאס, נשיא הליגה, סירב להתגמש למרות שזה פגע בכוכב הכי גדול שמשחק בליגה שלו. הנשיא רצה להוכיח שהחוקים חלים על כולם – גם על המועדון הכי גדול בספרד, ומבחינתו אם הוא היה עושה "הנחה" לבארסה זה היה פוגע באמינות חוקי הפייר-פליי. בנוסף, לטבאס היו גם סיבות פחות מקצועיות להתנגד להשארת מסי בבארסה. באותה תקופה, בארסה סירבה להצטרף להסכם השקעה עם קרן CVC, שמכניסה כסף רב לליגה הספרדית, ויחד עם ריאל מדריד היא הלכה על הקמת הסופרליג – מהלך שיצר מתיחות אישית בין טבאס למועדונים. כך, במקום לעזור לבארסה להחזיק את מסי, טבאס בחר להידבק לחוקים ולעקרונות – גם במחיר של פגיעה בליגה עצמה.

Javier Tebas: "On the economic issue, Barça have decreased the wage bill and have made very important efforts. They are increasingly knowing better how the financial Fair Play works." pic.twitter.com/uUyUW4T2Kg

— Barça Universal (@BarcaUniversal) September 12, 2024

בין שנת 2017 לשנת 2020, תחת הנשיא ז'וזפ מריה ברתומאו, בארסה הוציאה מאות מיליונים על שחקנים כמו קוטיניו, דמבלה וגריזמן, שרובם נכשלו ולא עמדו בציפיות. בארסה גם חילקה חילקה אז לשחקניה הבכירים חוזים מנופחים, כמו חוזהו של ליאו מסי שעמד על חצי מיליארד אירו ב-4 שנים. כדי לעמוד בסכומים הגבוהים בארסה לקחה הלוואות ענקיות שכללו התחייבויות לעתיד, אלא שעם התפרצות מחלת הקורונה ההכנסות ירדו בחדות והקבוצה לא הצליחה לעמוד בבסכומים הגבוהים אליהם היא התחייבה. כדי לתקן את המצב ולצאת מהמשבר הכלכלי, בארסה התחילה למכור "נכסים עתידיים" – מה שנקרא "levers" (מנופים כלכליים), כמו מכירת אחוזים מזכויות השידור, מכירת חלק מ-Barça Studios, הסכמי חסות גדולים ועוד. הכסף אותו קיבלה עזר לה לרשום זמנית שחקנים כמו לבנדובסקי, קונדה וכו’, אבל זה כמובן פתרון לא יציב שלא מסוגל להחזיק לטווח הארוך. במועדון עובדים באופן יומיומי על תיקון המצב הכלכלי, אך בארסה עדיין מתמודדת עם מגבלות תקרה ולא יכולה להחתים שחקנים באופן חופשי כשכל פעולה מצריכה את אישור הליגה.

נכון להיום, תקרת השכר של בארסה עומדת על כ-270 מיליון אירו, פחות מחצי ממה שהייתה בימי השיא של המועדון. בארסה נאלצת לרשום שחקנים ותיקים מחדש, כמו גאבי, ולבסס את מערך הסקאוטינג שלה בעיקר על שחקנים חופשיים ומושאלים. הקושי של ברצלונה לפעול באופן חופשי בשוק ההעברות משפיע מאוד על ההתנהלות המקצועית של המעדון, ומונע ממנה את היכולת להתחרות עם קבוצות גדולות על שחקנים בכירים.

בזמן שברצלונה קרסה כלכלית, ריאל מדריד תחת פלורנטינו פרס התנהלה בדיוק הפוך. בתקופת הקורונה היא שמרה על שכר מאוזן, קיצצה בהוצאות, לא ביצעה רכישות ענק ללא כיסוי, ובמקביל היא בנתה את האצטדיון החדש שמכניס לה גם לא מעט כסף בלי להשתגע כלכלית. בזכות זה, כשבארסה לא יכלה לרשום שחקנים – ריאל יכלה לרכוש את ג'וד בלינגהאם ב-100 מיליון ולהחתים את קיליאן אמבפה בלי שום בעיה. ריאל עומדת בתקרת השכר, יש לה עתודת מזומנים, והניהול הכלכלי השמרני של פלורנטינו פרס מוכיח את עצמו.

האם משהו אמור להשתנות לטובה?

גם העונה, ערב שריקת הפתיחה, יש לא מעט קבוצות בליגה הראשונה והשנייה בספרד שעדיין לא הצליחו לרשום שחקנים, כשהסיבה המרכזית היא תקרת השכר הנוקשה שה-La Liga מטילה, לפי מודל כלכלי נוקשה שמתחשב בהכנסות נטו, חובות, והתחייבויות עתידיות. מדי פעם ישנו שיח בספרד על הקלות מסוימות, אבל חאבייר טבאס לא ממהר לשנות את השיטה. הנשיא הוותיק טוען שהמדיניות שומרת על היציבות של הקבוצות בטווח הארוך, גם אם זה כואב בטווח הקצר. מצד שני, מופעלים עליו לחצים רבים, במיוחד מצד קבוצות כמו ברצלונה, ולנסיה, סביליה ואחרות, שלא מצליחות לתפקד בצורה נורמלית תחת החוקים הנוקשים. אם תהיה רפורמה היא תבוא אולי רק אחרי הבחירות הבאות בליגה או לחץ פוליטי ממשלתי, אבל נכון לעכשיו השיטה ממשיכה כמו שהיא. מה שכן, חלק מהקבוצות מחפשות דרכים יצירתיות לעמוד בתנאים כמו מכירת אחוזים מההכנסות העתידיות, "לבֶרים" כמו של בארסה, או הורדת שכר אגרסיבית.

הפייר פליי של הליגה הספרדית אולי מציב מגבלות כואבות, אבל הוא גם שיקוף של ניסיון לתקן שנים של ניהול כלכלי רשלני. אם באנגליה "חיים על הקצה", בספרד מנסים לחיות לפי מה שיש – גם במחיר של פגיעה בספורטיביות ובתחרות. בליגות כמו ה'לה ליגה', הכדורגל הוא כבר מזמן לא רק עניין של שערים – הוא קרב מתמיד בין יצירתיות מקצועית לריאליזם כלכלי. מי שלא יודע לשחק את המשחק הכלכלי – יימצא את עצמו מהר מאוד בבעיה גם במשחק על המגרש.