זה לא הריקוד אחרון.
זו הייתה חוויה על חושית.
טריפ של פעם בחיים שהעיף אותך לחלל, וכמה דקות אחר כך היית בטוח שוואלה, הטריפ הזה מקולקל.
או מקולל.
להוביל פעמיים בגמר ועדיין להגיע לנקודה בה הכל יוכרע מהנקודה הלבנה?
מקולקל. מקולל.
ככה זה ארגנטינה. אף פעם לא קל.
זה לא הריקוד האחרון.
זה אולי הרגע הגדול בהיסטוריה של הכדורגל המודרני והרגע הגדול ביותר בקריירה של לאו מסי, אבל זה לא טניס רבותיי.
זו ארגנטינה. זו נבחרת. זו חבורת ספרטנים פסיכוטיים.
זה השחקן הצעיר של הטורניר.
זה דיבו הלוקו וכפפת הזהב.
זו הסקאלונטה רבותיי.
נבחרת שלא יודעת מה זה להרים דגל לבן, גם כשהחניתות פוגעות בה פעם אחר פעם, גם כשהיא שותתת דם.
זה תואר של גברים.
של מצולקים.
רק מי שנכשל פעם אחר פעם יודע מה צריך בכדי להרים את הגביע הקדוש.
אוקיי, אז כן, ריקוד אחרון כי זו באמת ההופעה האחרונה של לאו מסי בגביעי העולם.
נכשל, נכשל ונכשל.
הצטלק, כאב, עזב.
והנה הוא, הגדול מכולם עם הגביע הגדול מכולם.
והנה זה נגמר.
כאילו זה לא היה.
יאללה חזרה לשגרה.
תודה לך ארגנטינה.
תודה לך על כל מה שהיה.