ושמישהו ינסה לעצור אותה | ברצלונה 0-4 בורוסיה דורטמונד

לפני הכל, ברצלונה היא הרבה מעבר לקבוצת כדורגל. היא חבורת שחקנים מגובשת להפליא, חבורה נטולת אגו, נטולת היררכיה ופוליטיקה פנימית, נטולת אינטריגות וקליקות חברתיות, כולם ביחד יוצאים אל אותה המשימה. ואם בשנות ה 90 זקני השבט (כמוני) גדלו על אחת מסדרות האקשן הגדולות ביותר אי פעם, שהיא כמובן “צוות לעניין” (THE A TEAM), אז אפשר לומר שאם צריך לתאר את ברצלונה הנוכחית בכותרת קולנועית משהו, הייתי מתאר אותה כ “THE Y TEAM” – הצוות של ימאל.

כמובן שכל הקרדיט הוא לפני הכל של הנסי פליק, ושל הקולקטיב המדהים שהוא ברצלונה, אבל משהו בדרך בה ימאל מתנהג ובעיקר משחק, מרגיש שזו קבוצה שנעה לפי הקצב שלו.

כן לבנדובסקי מפציץ, פדריפוטר מנהל וראפיניה בפריים משלו, אבל אי אפשר שלא להסתכל על ימאל ולומר – זו קבוצה שבנויה מסביבו, ובדיוק כפי שימאל תיאר זאת היטב לפני המשחק, ברצלונה נמצאת במשימה.

המשימה? לרמוס כל מה שזז

וזה מה שברסה עשתה אמש לבורוסיה דורטמונד. הסטטיסטיקה מספרת את הלך הרוח של המשחק.

יותר שערים צפויים. יותר בעיטות. יותר בעיטות למסגרת. יותר מצבים גדולים. יותר פוזשן. וכמובן, 4-0 מהדהד.

אחד הדברים שיותר מאפיינים את ברצלונה של פליק זו העובדה שזו קבוצה שכופה על היריבה את סגנון המשחק שלה.

בכל משחק, פעם אחר פעם, ברצלונה מצליחה לבטל את הבילדאפ של היריבות שלה. ברסה מכריחה קבוצות לשחק בקצב שלה. המכבש של פליק משבש כל תכנית משחק מסודרת.

רבות דובר על מלכודת הנבדל המופלאה של פליק. קו הגנה שעומד ממש על קו האמצע ובעצם מכריח את היריבה לשחק מהר, לוותר על הבילדאפ, וברוב המקרים, לאבד את הכדור, כשברסה גורמת לכך שרוב המשחק משוחק בגדול בחצי מגרש אחד – של היריבה.

אבל אמש ראינו גם איך ברסה מיישמת את אחד העקרונות החשובים ביותר במשחק ההגנתי –  הקומפקטיות.

גם כשברסה לא הולכת ALL IN על קו נבדל גבוה, היא פשוט לא מייצרת שטחים בין הקווים שלה. ליריבה יש בגדול 3 אופציות:

1. החזרת כדור אחורה, מה שיגרום לברסה לשעוט קדימה ולבצע את משחק הלחץ הטוב ביותר בעולם כעת.
2. לנסות כדור ארוך אלכסוני אל הצד השני, אבל ברסה מאומנת וברגע שהיא מזהה את הפעולה הזו, היא בעצמה מזנקת יחד אל הצד השני. קולקטיב מדהים.
3. לנסות כדור עומק מעל ההגנה, וכפי שאתם רואים, עם 2 שחקני התקפה בנבדל, זה ייגמר או בשריקה של השופט, ואם לא בנבדל, אז בניקוי כדור של שצ’סני.

את הפער בין הסדר והמשמעת במשחק של ברצלונה לבין הכאוס שנוצר אצל יריבותיה אפשר לראות גם בעמדות הממוצעות על המגרש.

בזמן שברסה משורטטת עם באלדה בשמאל וימאל בימין, עם ראפיניה בתפקיד חופשי, דורטמונד כאוטית. אין לה צד ימין בהתקפה, ויש לה עומס לא רציונלי בצד שמאל.

את המשמעת ההתקפית של ברצלונה אפשר לראות באמצעות כמות ההתקפות של הקבוצה מכל צד.

40% מצד שמאל, 38% מצד ימין. ודורטמונד, משום מה בחרה ללכת דווקא על ז’ול קונדה ולא על באלדה.

בואו נדבר קצת ימאל

אנחנו חוזים בפלא כדורגל.
בשחקן שכבר בגיל 16 נכנס אל דפי ההיסטוריה עם שלב נוקאאוט לא הגיוני עם נבחרת ספרד, וכעת בגיל 17 הוא כבר נראה כמו אחד השחקנים הטובים בעולם.
כל פעולה של ימאל היא קסם. ייחודית. כזו שגורמת לך לתפוס את הראש ואז להבין, הוא עדיין בגיל בו עושים בגרויות. כוכב על צומח לנו פה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by all in sports (@all_in_podcastim_sports)

עזבו את הגיל רגע, הדברים שימאל עושה הם ברמה הכי גבוהה של המשחק.

האמת היא, שאם עליי לבחור בשחקן הראשון שהייתי רוצה לצפות בו, אז אחרי מסי (כן, עדיין) – זה יהיה ימאל.

ימאל רקד אמש, עשה אלסטיקו משוגע וכמעט כבש את אחד משערי העונה, אבל המסירה הזו, העדינות שבטיפול בכדור, היכולת לבטל 4 שחקנים צהובים בצ’יפ מופלא אחד, זה משהו ששמור לגדולים ביותר.

כשאני מסתכל על ימאל, עולה לי בראש אותו דיקלום מופלא של ריי הדסון:

When Lionel Messi scored his 91st goal of the year 2012 and Ray Hudson commentated:

“IT’S NOT THE STATISTICS, IT’S NOT THE STATISTICS” pic.twitter.com/4jpEwZ8DAY

— Oblivion (@Lionel10Prime) August 11, 2022

זה בלתי ניתן למדידה.

כנ”ל גם עם אותה מסירה לפרמין.
ימאל קיבל ממנו את הכדור, ותוך שבריר השנייה החליט לא רק לקבל את ההחלטה הטובה ביותר, אלא לבצע אותה בצורה הטובה ביותר. הוא לא רק המכדרר הטוב במשחק כרגע, הוא גם אחד המוסרים המחוננים.

כשמסתכלים על מפת הנגיעות בכדור של ימאל אמש אפשר לראות את הבידודים שלו בצד ימין של המגרש, ושהוא לא נכנס יותר מדי לרצועה המרכזית של המגרש, וזה רק גורם לי לתהות: מה יקרה כשימאל יעשה את הצעד הבא ויהפוך מפליימייקר כנף לפליימייקר שלם, כן… קצת כמו האבולוציה שעשה ליאו מסי, אך איכשהו מרגיש לי שימאל יעשה את הצעד הזה פנימה מוקדם יותר.

ברצלונה של הנסי פליק היא קבוצה כמעט שלמה. הדבר היחיד שיכול לפגוע בה זה קו ההגנה הגבוה שלה.

אמש ברסה רשמה 34 נגיעות בכדור ברחבת דורטמונד, בזמן שהיריבה רשמה 24 נגיעות בכדור. זה לא מעט. זה אפילו די הרבה. עם קצת יותר חדות מצד ג’יראסי, המשחק יכול היה ללכת לכיוון אחר. סביר להניח שבשלב חצי הגמר ברסה תפגוש את אינטר, וזה כבר סיפור אחר לחלוטין. הקבוצה הכי מרתקת באירופה לצד ברצלונה וגם פריז סן ז’רמן.

האמת, גם ארסנל הייתה מרתקת לחלוטין בשלישי האחרון.

מעבר לדומיננטיות שלה עם הכדור, קו ההגנה הגבוה, הקומפקטיות ההגנתית והיצירתיות המטורפת מקדימה, ברסה היא גם מכונה של התקפות מעבר (גרף מאוזן) ושל נגיעות ברחבת היריבה (גרף מאונך). בין כל היריבות הבכירות שנשארו במפעל כעת, ברצלונה הכי מרשימה בנתונים האלו, והאמת היא, שכרגע ברסה נראית כמו הקבוצה הכי טובה, אבל שוב – ארסנל, פריז, אינטר… אין להקל ראש באף אחת מהן.

הערות שוליים

1. השילוב של פדרי ודה יונג זה בדיוק מה שברסה חלמה עליו. מה שכן, איש לא האמין שפדרי יוכל להיות כל כך איכותי גם בעמדה כל כך אחורית.
   פדריפוטר הוא הפליימייקר הנודד. זה שלוקח את הכדור מהבלמים ומניע אותו קדימה. כנ”ל פרנקי דה יונג. שניהם סוחבי כדור נפלאים, יודעים לטפל בכדור תחת לחץ ולמסור אותו בזמן הנכון ולנקודה הנכונה. החזרה של דה יונג להרכב השכיחה במהרה את הפציעה הקשה של קסאדו.
2. צריך לדבר יותר על איניגו מרטינז. שחקן שכאילו הגיע על הדרך בגלל שחתם כשחקן חופשי, אבל בגדול מדובר באחד מהבלמים האיכותיים ביותר באירופה כעת. מנוסה, מנהיג, מכוון, נפלא עם הכדור ושקט הגנתית. מרטינז הופך את הגנת ברסה ליציבה יותר ואת קובארסי לבלם טוב יותר. וגם כשיצא, ברסה הרוויחה עוד משחק טוב של אראוחו מהספסל.
3. תנו יותר כבוד לרוברט לבנדובסקי. עדיין אחד החלוצים הטובים בעולם. חלוץ היסטורי. אחד שמריח שערים מקילומטרים. 40 שערים בכל המסגרות.
   המספרים רק מטפסים מעלה, ולבה מוכיח שגיל זה רק מספר.
4. במשפט אחד: איזה רנסאנס של ראפיניה פריים.