זה הזמן ללכת? על לילה כואב וההפקרות בירוק

מכבי חיפה “הוכתה” אמש בביתה, לא כמו אותו אוהד אומלל שהותקף על ידי קומץ אוהדים אומללים ביותר, אך זה כואב מאד לצאת מופסד ממשחק שכזה, במיוחד בסמי עופר, לו אוהדי בית”ר ירושלים העניקו את השם החדש “סמי אושר”.

זה היה ללא ספק אחד המשחקים הכיפיים לצפייה לאוהד הנייטרלי (או הבית”רי), וגם משחק קשה לשיפוט בעקבות הקצב הגבוה והאגרסיביות של שתי הקבוצות, ואין ספק שמלאכתו של גרינפלד הייתה מורכבת וקשה, כשאשר במוקד העניינים הכרטיסים האדומים לסילבה ומוחמד, שניהם מוצדקים בסופו של דבר להערכתי, וכמובן אותה דריכה של דיא סבע שלטעמי הצדיקה כרטיס אדום על אותה כניסה קשה.

אך בסופו של משחק, הפוקוס כולו עבר אל הברק המפסיד – ברק בכר.
פוקוס שכולו אש מתונה, למרות אותן שאלות נוקבות של אהרונוביץ’, שדואג כמעט תמיד להטיף לפני שהוא מגיע אל השאלה.

וזו אש מתונה כי אפשר רק לדמיין איזה יחס היה מקבל מסאי דגו מהתקשורת המקומית (בעיקר) לאחר הפסד בגביע הטוטו למכבי ת”א, והפסדים בליגה להפועל באר שבע, מכבי ת”א ודאבל בית”ר ירושלים. אפס מארבע בטופ 4. וזה עוד שכולם כבר הספיקו לשכוח את תחילת העונה וההדחה מול סבאח.

אל מסאי הם היו מגיעים עם קלשונים ולפידים. לא פחות.

המילה שמלווה את מכבי חיפה מאז שריקת הסיום, והאמת שגם תוך כדי המשחק, היא הפקרות.

ואין מילה שתתאר טוב יותר את הכאוס אליו התמסרה מכבי חיפה.

כבר במחצית הראשונה, עוד לפני הכרטיס האדום של מוחמד, אפשר היה להבין שבית”ר ירושלים התכוננה היטב למשחק הזה כשהגישה ההתקפית שלה התמקדה בהתקפות מעבר, רובן דרך כנף ימין לשם נדד תמיד ירדן שועה. תוקפים את הצד של קני סייף.

בתמונה הזו אפשר לראות את בית”ר תוקפת את כנף השמאל בהתקפה ממנה הגיעה שריקת הפנדל.

כמובן שזה לא הסתיים שם.

במחצית השנייה מכבי חיפה המשיכה לשחק כאילו זה המשחק האחרון של העונה ורק ניצחון יתקבל בהבנה. אין אמצע. זה לנצח בכל מחיר, גם אם זה אומר שאין הגנה. ההתקפה הזו הסתיימה בהחמצה שהייתה אמורה להיות הנורה האדומה שבאה להעיר את בכר, אבל חיפה לא שינתה גישה.

בית”ר ירושלים תקפה כאמור כמעט תמיד דרך כנף ימין שלה, ולשם ההגנה המדוללת בירוק העבירה את הפוקוס שלה, ככה שצד ימין של הגנת מכבי חיפה הופקר לחלוטין. זו כמעט אותה התמונה מאותה התקפה לפני 4 דק’, ומכבי חיפה כאמור לא למדה. לא שינתה גישה. לא הבינה שהיא פתחה פה שער גדול להתקפות מעבר קטלניות של בית”ר שהכניסה שחקני התקפה מהירים ורעננים כון קנגני וטוואמסי.

העינוי בירוק הסתיים עם עוד התקפת מעבר, שוב דרך חצי מגרש מופקר, ושוב דרך המוסר הכי טוב שידעה ליגת העל מזה שנים רבות – ירדן שועה.

כשמסתכלים על העמדות הממוצעות של הירוקים אמש, אפשר לראות מצד אחד את המחסור בחלוץ שפיץ שחי על קו ההגנה של היריבה, ומצד שני את רוב השחקנים בירוק מרוכזים בעיקר בהתקפה.

בכר הביתה?

נתחיל מדעתי שנאמרה כבר בקיץ – בכר לא היה צריך לחזור.
הוא כנראה קיבל סטירה מאד קשה מהכישלון הצורם בסרביה, והרגיש שזה הכי נכון לחזור הביתה, במיוחד בתקופה של מלחמה, אבל קשה לי להאמין שבכר לא יכול היה למצוא קבוצה מחוץ לישראל, נניח בליגה הבלגית לדוגמא. דודו דהאן לבטח היה יכול לבשל פה משהו נחמד לברק.

אבל בכר בחר לחזור, וכעת הוא נאלץ לספוג את האש (הקטנה) על הבנייה המסורבלת של הקבוצה. זו לא חיפה שאותה הוא קיבל בקדנציה הקודמת.
זו חיפה שצריכה בנייה מחדש, כזו שלא טיפלה היטב בחילופי הכישרונות שלה, במיוחד בעזיבתו של שרי.

וצריך לזכור שלמרות הכל, למרות ארבעת ההפסדים לצמרת הישראלית, הפער של הירוקים מהפסגה הוא בסך הכל 4 נק’. אין פה עדיין כישלון צורם. אין פה קבוצה שבורה. אין פה קבוצה שאיבדה את המטרות שלה לעונה. עוד לא לפחות.

וכל עוד חיפה נמצאת בתמונה, בכר צריך לקבל את הקרדיט והאמון מהמערכת וגם מהאוהדים.
להתפטר כרגע זו אופציה קיצונית ולא סבירה.
בכר צריך להמשיך להנהיג את הקבוצה.

אבל, אם חיפה תצא סופית מהמירוץ, ראשי המועדון יצטרכו לשבת עם ברק ולהבין ביחד מה הלאה.

ייתכן מאד שבכר ירצה לנסות את מזלו שוב באירופה. אני אישית חושב שזה הכי נכון מבחינתו, במיוחד אחרי הכישלון בסרביה. הוא צריך להוכיח לעצמו שהוא שייך לרמות גבוהות יותר, ואם זה המצב, ברגע שמכבי חיפה תצא מהמירוץ, היא יכולה ואף צריכה לפטר את בכר ולחשוב מי יהיה האיש שיקבל את הזכות לבנות את הקבוצה מחדש, והאם המאמן החדש הזה יזכה לעבוד לצד אלברמן, שאו שגם הוא יצטרך לפנות את כיסאו כי שבנה את הסגל ביחד עם בכר.

לסיכום, כל עוד חיפה במירוץ, אין מה לגעת בבכר.
אם תצא מהמירוץ, זה הכל תלוי סטטוס. אם בכר רואה את עתידו בישראל, תנו לו להמשיך ולנסות לבנות מחדש.
אם לא, אפשר להיפרד ברגע שחיפה תגיע אל קו הסיום שלה.

הערת שוליים: כל הכבוד לבית”ר ואיזה כיף שיש לנו שועה בליגה.