עוד משחק אנגלי, עוד משחק מאכזב. הפעם זה עבד – אבל האם זה יחזיק גם בחצי?
צועד במקום
כשפורסם ההרכב האנגלי למשחק אמש, הופחה בכולנו תקווה. תקווה שאולי סוף סוף טריפייר יזכה לחופש מעמדת המגן השמאלי, תקווה שאולי אנגליה תנסה להעמיד שלושה בלמים, תקווה שאולי קיין יהיה יותר מעורב, תקווה שאולי היום המיוחל הגיע, אולי היום יגיע השינוי של סאות’גייט.
אבל כולנו התבדינו 20 שניות משריקת הפתיחה.
מערך “שלושת הבלמים” שציפינו לראות התברר להיות עוד 4-2-3-1 בנאלי, רק שהפעם בלינגהאם שיחק בשמאל על חשבון פיל פודן.
ובאופן מפתיע – אך לא מפתיע, אנגליה שוב לא נראתה מספיק טוב.
במחצית הראשונה אף אחד מהצדדים לא באמת היה קרוב בשום שלב לסכן את שער היריבה, ועל כן קיבלנו מחצית שקטה, רגועה ולצערנו, משעממת:
- אחוזי החזקת הכדור היו מאוד מאוזנים: 55% – 45%.
- 0.08 שערים צפויים מול 0.28.
- 0 מצבים גדולים.
- 0 (!) בעיטות למסגרת.
השוויצרים התכוננו למשחק בחוכמה, ובמקום לשלוט בכוח במשחק התמקדו בעיקר בהשתחררות טובה מהלחץ האנגלי מה שגרם לכך שאף שחקן לא הצליח להתבלט מעל המשחק, ולרגעים זה היה נראה כמו משחק בין בלינגהאם וסאקה להגנת שוויץ.
צלף בלי כדורים בקנה
ה’ראש לשועלים’ מבין השחקנים שנעלמו על כר הדשא, היה פיל פודן.
בין אם זה בגלל המיקום על המגרש, הלידה של אשתו או סתם חוסר מזל אין הצדקה ליכולת כל כך מחפירה של שחקן השנה באנגליה, שפשוט לא תורם בשום אופן לכדורגל האנגלי. ב-115 דקות פודן בעט בעיטה אחת בלבד (וגם היא נבלמה), רשם 3 מאבקים מוצלחים ו-19 איבודי כדור.
הסנייפר של מנצ’סטר סיטי פשוט לא מוצא את עצמו, וכעת כשאנחנו מגיעים לשלבים המכריעים ביותר עומדת בפני סאות’גייט החלטה – האם להשאיר את פודן בהרכב בתקווה שיתאפס ויחזור להיות אותו קילר שהיה כל העונה בפרמיירליג, או למצוא תחליף ראוי ל-11 של שלושת האריות.
עוד 45 דקות על השעון (השוויצרי)
המחצית השנייה הייתה סיפור אחר לחלוטין.
מורט יאקין למד את האנגלים, ואחרי מחצית ראשונה של גישושים הוא החל להוציא את תוכניתו לפועל. יאקין ידע טוב מאוד שעקב האכילס של אנגליה נמצא באגף השמאלי, ולכן הוא העמיס לשם שחקנים בשליש ההתקפי:
מעבר לאנדוי ששיחק בטבעו בימין, שר, פרוילר, ריידר ואפילו אמבולו כולם העמיסו ימינה כדי להקשות עוד יותר על קירן טריפייר שבכל מקרה כבר שיחק עם רגל הפוכה על הקו. העמידה הזו אילצה את אנגליה תמיד לשלוח שחקן נוסף מקו הקישור לתת גיבוי לטריפייר, וכך זכתה שוויץ גם ליתרון במרכז המגרש.
ההעמסה הזו הניבה פירות –
- אחרי מחצית ראשונה מאוזנת, שוויץ בעטה יותר לשער (6 מול 4).
- שוויץ החלה להחזיק יותר בכדור – 52% – 48%.
- שוויץ הגיעה ליותר מצבים גדולים – 1 מול 0.
וכפי שכבר רמזתי, הפירות שנשא השינוי התבטאו גם בכדור שננעץ ברשת.
אחרי התקפה סבלנית של שוויץ דווקא הבלם פביאן שר היה זה שמצא את הבור בהאלף ספייס שבאגף שמאל האנגלי ושלח כדור מדוד לאנדוי. אנדוי עם רוחב מושלם ללב הרחבה פגש את הרגל של אמבולו, ששם את שוויץ 13 דקות מהיסטוריה.
לרוע מזלם של השוויצרים, אין צדק בכדורגל.
זאת לא הייתה התקפה מחושבת, זה לא היה מהלך טקטי מבריק.
זה היה רגע אחד של גאונות, רגע אחד של גדולה של בוקאיו סאקה.
אחד מהאנגלים הבודדים שניסו בכוח להיות מעורבים במשחק ולדחוף קדימה קיבל כדור על סף הרחבה, ואחרי כדרור קצרצר שלח סאקה חץ לפינה הרחוקה של זומר, וחץ ללב האוהדים השוויצרים.
אנגליה לא הייתה ראויה לשוויון, סאות’גייט לא היה ראוי לשיוויון אך בדיוק כמו במשחק הקודם האיכות של השחקנים הצילה אותו מחבל התלייה, רק שהפעם סאקה בדמות בלינגהאם.
עדיין ללא הכרעה
בהארכה פגשנו שתי גישות שונות לחלוטין. אחת – לשלוט, לתקוף ולדחוף עד לשער הניצחון. השנייה – להעביר את הזמן עד לדו קרב הפנדלים. על פי ניסיון העבר, אתם כבר יכולים לנחש מי זו מי?
שוויץ תקפה בחמת זעם את השער של פיקפורד גם אחרי ה-90, ורק חוסר דיוק בפעולה האחרונה מנע מהם מלחזור לעמדת היתרון, לה היו כל כך ראויים.
אחרי עוד חצי שעה של כדורגל, אף אחת לא פרצה את הסכר ואנחנו המשכנו לדו קרב מהנקודה הלבנה.
11 מטר מחצי הגמר
תמונת המשחק, אולי ביום מן הימים תהפוך תמונת הטורניר:
רגע לפני הבעיטה הראשונה, ג’ורדן פיקפורד מראה לעולם שהוא קצת יותר מאנגלי חמום מוח. השוער של הלבנים למד את הבועטים השוויצרים, ולפני כל בעיטה ידע להתכונן לזה שעמד מולו.
ראשון היה קול(ד) פאלמר. לא קיבל את הקרדיט שהיה ראוי לו הטורניר, אבל עשה את המוטל עליו מהנקודה הלבנה. 1-0.
שני היה אקאנג’י. האם הוא היה שחצן? האם הוא היה לחוץ? כנראה לעולם לא נדע, אבל במבחן התוצאה הבלם כשל בענק ואכזב את קבוצתו עם בעיטה חלשה ומזלזלת. 1-0.
שלישי? האביר הלבן. ג’וד בלינגהאם קר כקרח, שוער בצד אחד, כדור בצד שני. 2-0.
רביעי עלה הבלם שר, אחד האחראיים המרכזיים לשער השוויצרי. שר לא מתבלבל ומשאיר את השוויצרים בחיים. 2-1.
חמישי היה סאקה. למרות שהזיכרון מאותו גמר בוומבלי עדיין מהרהר מעליו, הוא התעלה על עצמו ברגע האמת ודייק כמו גדול. 3-1.
שישי היה שרדאן שקירי. המפציץ השוויצרי השתמש בכל שריר ברגל שמאל האימתנית שלו, ושיגר פצצה לפינה של פיקפורד. 3-2.
שביעי איבן טוני. לא היה צריך יותר ממטר ושתי שניות בשביל לזרוק את זומר ולגלגל את הכדור. 4-2.
שמיני כדי להשאיר את השוויצרים בחיים היה אמדוני. הוא ניגש לכדור לחוץ, מהוסס. אבל ברגע האמת עמד כמו גדול. 4-3.
ואחרון חביב, טרנט אלכסנדר ארנולד. הוא אולי איבד את הקרדיט שלו ב-11, אבל לא שכח לרגע את הסמל אותו הוא מייצג וירה לחיבורי הפינה השמאלית, ושלח את שלושת האריות לארבע האחרונות.
אולי זה לא היה ראוי, אבל בכדורגל אין מגיע, והאנגלים הם אלו שיחגגו עד השעות הקטנות של הלילה.
המצטיין: בוקאיו סאקה
- שער.
- 4 דריבלים מוצלחים (מ-4 ניסיונות).
- פנדל מדויק.
- 10 קרבות שניצח.
מעבר לסטטיסטיקה, סאקה היה האיש הטוב ביותר של אנגליה בדקות הטובות שלה, והאיש הטוב ביותר של אנגליה בדקות הרעות שלה. אם יש מישהו שראוי לעלות לחצי הגמר, זה בוקאיו סאקה.
המאכזב: הארי קיין
- 27 נגיעות בלבד.
- 10 מסירות, 8 מדויקות.
- 10 איבודי כדור.
- 2 עבירות.
בתור זה שנושא את סרט הקפטן, קיין ממש לא עמד במחויבות שלו להנהיג על המגרש. הוא לא היה קיים בשום מובן, לא תרם התקפית בשום צורה ולעיתים אף טירפד את ההתקפות האנגליות כשהיה מסורבל ואיטי. אם אנגליה מחפשת את הכרטיס לגמר, הוא הראשון שיצטרך להתעלות על עצמו.
נמאס מהנבחרת המגעילה הזאת הלוואי תודח
כתבה פשוט נהדרת ירדן. חד וקולע. ואני מסכים לגמרי לגבי קיין, שהוא כבד ואיטי ומטרפד הרבה התקפות של האנגלים.יותר מזה, אני אפילו חושב שעם יכולת כזו – הוא צריך לאבד את המקום בהרכב הראשון