לאו, אתה ראוי

“מה לעזאזל קורה כאן!? איך זה ייתכן ששחקן זוכה בכדור הזהב על סמך 7 משחקים בלבד? הטקס מכור!”.

זה היה מעניין לראות מה היה השיח בעולם הכדורגל, לו היו רשתות חברתיות אי שם בשנת 2002.
כל העיניים היו נשואות באותו הקיץ אל גביע העולם ביפן.

4 שנים לפני כן, ברזיל פגשה את נבחרת צרפת בגמר, משחק בו השחקן הטוב בעולם ד’אז לא שיחק בעקבות מה שתואר כהתמוטטות והימצאות של חצי שעה בין חיים למוות.
כל עולם הכדורגל היה מאוהב ברונאלדו הברזילאי מעל הראש, וחוץ מהצרפתים, נדמה היה שכל העולם רצה לראות את הפלא הברזילאי מרים את הגביע הקדוש.
זה לא קרה.
זינדין זידאן ונבחרת צרפת חזרו הביתה כאלופי העולם.
באותה שנה אגב, זינדין זידאן זכה בכדור הזהב.

4 שנים לאחר מכן, גביע העולם ביפן.

רונאלדו הברזילאי הגיע עם ברזיל אל הטורניר הגדול מכולם, כשבשלוש העונות האחרונות הוא שיחק סך של 10 משחקים בלבד – את כולם אגב הוא ערך בשבועות שלפני גביע העולם.
אחרי שנתיים מחוץ למגרשים בעקבות אותן פציעות ארורות – רונאלדו חזר אל הבמה הגדולה.
זה היה הריקוד שלו.

רונאלדו כבש 8 שערים לאורך כל הטורניר וחגג עם ברזיל שלו את הזכייה החמישית במספר של נבחרתו. הזכייה האחרונה.

אל טקס כדור הזהב רונאלדו הגיע כשהוא סוחב על גבו את אותן פציעות ואת אותו הפסד כואב בגביע העולם 1998.
בכדור הזהב הזה הוא זכה אך ורק בעקבות הזכייה בגביע העולם.
כדור זהב בזכות 7 משחקים בלבד.

המקרה של לאו מסי דומה ושונה גם יחד.

פריז סן ז’רמן שלו לא הרשימה במיוחד בגביע האלופות, אך מסי עצמו נראה טוב מאד לאורך כל העונה.
32 שערים ו 25 בישולים ב 55 משחקים לאורך העונה במדי קבוצותיו (אחד עשר שערים ו 5 בישולים במדי אינטר מיאמי), בעונה שאת רובה הוא העביר בערך על משבצת הקשר ההתקפי.
תרומה לא מבוטלת כלל.

אך זה לא מרכז הדיון בכלל.

האמירה הזו, טורניר של 7 משחקים… היא מגמדת לחלוטין את הטורניר הגדול מכולם!

הרי, פעם ב 4 שנים, כל קהילת הכדורגל העולמית מתמסרת כולה אל הקרנבל הזה.
אל סיר הלחץ הזה.
אל טורניר שלא מהונדס על ידי כסף, תאגידים ומתקני האימונים הטובים ביותר, אלא כזה שמתבסס על מאגר שחקנים טוב, תשוקה ותחושת שליחות לאומית.

רק תראו אילו שחקנים אגדיים זכו כמעט בכל התארים האפשריים אך לא בגביע העולם:
כריסטיאנו רונאלדו, אלפרדו די סטאפנו, מישל פלאטיני, יוהאן קרוייף, פושקאש, מרקו ואן באסטן, אוסביו, ג’ורג’ בסט, אוליבר קאהן, פאולו מאלדיני, זלאטן איברהימוביץ’, זיקו, סוקראטס, ברגקאמפ… וזו רשימה מאד מצומצמת של שחקנים אגדיים שפשוט מאד לא הצליחו לשים את ידם על הגביע הקדוש.

חלקם לא זכו לקחת חלק בדור הנכון של מדינתם.
חלקם כשלו בדרך.
וזו דרך קשה.

ישנם כאלה שמעדו אפילו בשלב הבתים – בסך הכל 3 משחקים.
ישנם כאלה שמעדו בשלב הנוקאאוט – זה משחק אחד בלבד. מעדת? הביתה.

שימו רגע את הזכייה של לאו מסי בצד – אי אפשר לגמד את התואר הנחשק ביותר במשחק.
פשוט אי אפשר.

וקצת כמו רונאלדו הברזילאי, כל העיניים היו על לאו מסי. כולם זכרו את הכאב הגדול מהגמר ההוא נגד גרמניה ואת הדמעות וההתפרקות בקופה אמריקה. את הפרישה.
יש פה סיפור מעבר למספרים.
יש פה חיבור ריגשי למה שעולם הכדורגל נחשף אליו.

וכן, ארלינג האלאנד, החריג הנורבגי, היה ראוי לזכייה. אין ספק בכך.

אך את אותו הדבר אפשר לומר על לאו מסי.
את אותו הדבר צריך לומר על לאו מסי – כי הוא, בהופעה האחרונה שלו על הבמה הגדולה ביותר, הצליח במשימה בה כשל בפעם שעברה, ובניגוד לכל כך הרבה שחקנים אגדיים אחרים, הוא זכה להרים את הגביע הקדוש כשהוא זה שצועד בראש הקבוצה.
בראש המדינה.
כמצביע דגול במלחמתו האחרונה.

במשך חודש שלם, כל ארגנטינה זעקה –  תמות נפשי עם לאו מסי.
ארגנטינה?
נדמה שחצי עולם זעק – תמות נפשי עם לאו מסי.

זכינו לראות עונה חריגה מאד של האלאנד, אין ספק בכך.
אך רצה הגורל, ובאותה העונה, זכינו לראות ולקחת חלק באחד מסיפורי הגבורה המרגשים והגדולים וככל הנראה במשחק הגמר הגדול ביותר שהספורט העולמי ידע.

רק 7 משחקים. רק 7 שערים ו 3 בישולים.
רק גביע העולם כשעל כתפיו אומה שלמה.

או בקצרה. לאו, אתה ראוי.

תודה.

נקודה אחרונה – התוצאות נקבעות על ידי קולות עיתונאים ולא על ידי המגזין עצמו. עוד נקודה למחשבה.