לאו דווקא תואר: סיפורה המדהים של ר.ב. לייפציג חלק ב

זהו טור שני בסדרה של 3 כתבות על הסיפור של ר.ב. לייפציג. אם טרם קראתם את הכתבה הראשונה, אני ממליץ לכם לעשות זאת כאן לפני קריאת הכתבה הנוכחית.

אוהדי מועדון הכדורגל ברצלונה דורשים מהקבוצה יותר מאשר לזכות בתארים. ישנה קריאה ברחובות קטלוניה, הדורשת מהקבוצה לשחק בסגנון “ברצלונאי”. אף כי אני באופן אישי, טרם הבינותי מהו אותו הסגנון המדובר בדיוק, שמעתי שמדברים שם על החזקת כדור. לא קל להיות צ’אבי, כשהקבוצה שלך גם לא מצליחה לנצח וגם לא מצליחה לשחק בסגנון המיוחל, מכפילים לך את העוון. אבל בלייפציג?

הם לא מסתירים את זה – מטרת הקבוצה היא להוות פרסומת למשקה אנרגיה, כשם שמטרת סדרת האנימציה “פוקימון” היא להוות פרסומת למשחק וידאו. והכלל הראשון בפרסום – צריך להיראות טוב. המודל של פרסום באמצעות בעלות קבוצת ספורט הוא לא פחות מגאוני, בשל העובדה כי עם ניהול נכון, הפרסום לא יעלה כסף כלל, אלא רק יכניס כסף. אפשר לשים לב לדפוס בסגנון הקבוצה, הם מנסים להגיע רחוק במפעלים, על מנת להגיע לכמה שיותר תפוצה. אך עם זאת, הם חייבים לעשות זאת בדרך יפה, ולכן הם יעדיפו לשחק נועז ופתוח, ולהפסיד כתוצאה מכך, מאשר להחנות את האוטובוס על מנת לעלות לשלב הבא. כך, נוצר מצב ייחודי המאפשר למאמן לבצע ניסויים בקבוצת כדורגל, ברמה הגבוהה ביותר, וללא חשש מפיטורין בשל הפסד, ולו רק שייראה טוב. קיבלנו כמה חידושים טקטיים מרשימים מאוד מהקבוצה הזאת, קיבלנו מאמן טופ מהקבוצה הזאת, וכמובן קיבלנו מפעל לשיפור שחקנים צעירים לשחקני טופ.

אבל מה קורה עם הקבוצה העונה? מכאן והלאה אנתח את מצבה הטקטי של הקבוצה בעונה הנוכחית, ואת המערך המסקרן שלה.

ראשית, המערך שמאמן הקבוצה, מרקו רוזה, בחר בתחילת העונה כמערך העיקרי הוא 4-2-2-2, מערך שלאחר מכן יאומץ על ידי קרלו אנצ’לוטי בבירת ספרד.

הדבר הראשון שקפץ לנגד עיני בראותי את המערך, היא העובדה הביזארית שבלאשיווץ’, השוער השני של הקבוצה, תפס את מקומו של השוער הראשון, ההונגרי המעולה, פטר גולאשי. אמנם גולאשי שוער משובח בין הקורות בפער די ניכר, אך איכות משחק הרגל, שבאמת יוצאת דופן, של באלאשוויץ’ גרמה לו להיבחר. המערך 422 מתאים מאוד לקבוצה הזאת. הוא מאפשר להשתחרר בקלות מלחץ על ידי יצירת משולשים בצדדים, עד שמשם יצליחו להתקדם, או על ידי עקפיה בין הקווים או על ידי שליחה של אחד מהקשירם ההתקפיים. ובמקרה הצורך בשליחת כדור ארוך לפולסן, שהוא שחקן עצום שמנצח את רוב מאבקי האוויר.

ההתקפה שלהם בנויה על הנעת כדור מהירה מאוד, או במתפרצות, או בהחזקה של הכדור מאחור ותזוזה מהירה קדימה, כמו קליע של רובה. הם לא לנוהגים להחזיק את הכדור קרוב לרחבת היריב אלא מחזיקים אותו יותר קרוב לחצי המגרש, אמנם מדובר בסיכון יתר במקרה של חטיפת כדור או איבודו. מנגד החזקת כדור כזו, מאפשרת את היציאה בבת אחת קדימה, ודורשת מהקבוצה היריבה ללחוץ מעט גבוה, יותר מאשר להתבנקר, וכך נוצרים יותר שטחים לתקוף דרכם.

התוצאה? כדורגל מלהיב שמדביק אותך לכיסא, כי אתה לא יודע אם תמצמץ והכדור כבר ילך לכיוון השער. מעת לעת אני צופה במשחקי הקבוצה, ורובם מעניינים. הקבוצה מצליחה ליצור את הקסם הזה ש”גול אפשרי בכל רגע”. זה קסם שמתאים לכדורגל, ובהחלט מתאים לפרסומת.

למרות הכדורגל המרהיב, הקבוצה הזו, כפי שאמרתי בטור הראשון, היא אחת הקבוצות השנואות בעולם, והשנואה ביותר באירופה, על מעמדה של הקבוצה בעיניי קהל האוהדים ועל המהכפה שהיא יצרה אכתוב בטור הבא.