לא יישכח לעולם | טבח הספורטאים במינכן

אולימפיאדת השמחה שהפכה למרחץ דמים, הכישלון הגרמני בהגנה על המשלחת הישראלית, והקשר המיוחד לשואה. סיפורה של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן.

השנה ימלאו 52 שנה לאותו יום ארור במינכן, במהלכו, ולמשך כ-20 שעות, נכנס הספורט הישראלי והאולימפי להלם, מדינת ישראל כולה לא האמינה למשמע אוזניה והתפיסה הביטחונית שלה הייתה בשפל.

טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן נערך ב-26 באוגוסט 1972, במה שהיווה את שריקת הפתיחה לאולימפיאדה ה-20 בעת החדשה. משחקיה של האולימפיאדה שוחקו בעיר מינכן שבגרמניה המערבית. האירוע התקיים 36 שנה לאחר אולימפיאדת ברלין, שנערכה בגרמניה הנאצית בשנת 1936, ו-27 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אחת ממטרותיה המרכזיות של גרמניה באירוח האולימפיאדה ב-1972 היה להראות כי גרמניה איננה שייכת כבר לשלטון הנאצי, וכי היא שייכת לעולם המערבי.

רקע 

בשנת 1972, טרם נפתחה האולימפיאדה, התרחשו מספר אירועי טרור גדולים שבהם תקפו ארגוני טרור פלסטיניים יעדים ישראליים, בישראל ומחוצה לה. זו הייתה “עליית מדרגה” משמעותית בפעולות הטרור נגד ישראל לעומת השנים הקודמות. המודעות לטרור בעולם, ובמידה רבה גם בישראל, הייתה אז קטנה מאוד לעומת המצב כיום, ואמצעי הביטחון שננקטו נגד הטרור היו מצומצמים. כמו כן, הייתה החמרה בפעולות הטרור של הארגונים הפלסטיניים שגורשו מירדן בספטמבר 1970, אשר כונה על ידם “ספטמבר השחור”, ועל שמו נקרא ארגון הטרור שביצע את טבח הספורטאים במינכן.

שאננות המארגנים

מארגני האולימפיאדה שאפו להראות לעולם באמצעות האולימפיאדה את פניה של גרמניה החדשה, מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, לעומת זיכרונות האולימפיאדה הנאצית בברלין. מארגני האולימפיאדה כינו אותה “האולימפיאדה השמחה”. אחד האמצעים ליצירת אווירה זו הייתה הימנעות מנוכחותם של אנשי צבא ומשטרה חמושים, שהיו עלולים להזכיר את המשטר הנאצי. כאמור, המודעות לטרור באותם ימים הייתה פחותה משמעותית מזו הקיימת כיום, ובשל כך המעיטו המארגנים באמצעי אבטחה וכוחות ביטחון. כ-4,000 שוטרים מכל רחבי גרמניה נשלחו לאבטח את המשחקים, אך הם שירתו בלבוש אזרחי ולא היו חמושים. בדיעבד התגלה שהיו ידיעות מודיעיניות על כוונה של ארגוני טרור לפגוע באולימפיאדה, אך לא התייחסו אליהן ברצינות ולא ניתנה עליהן, ככל הנראה, כל התרעה לממונים על הביטחון באולימפיאדה.

אולם למרות השאננות הגרמנית, היו מספר אנשים שהיו מודאגים ממצב האבטחה הלקוי. אחד מהם היה מנהל המשלחת הישראלית, שמואל ללקין, שהתריע על הליקויים עוד לפני שהמשלחת הגיעה למינכן. ללקין המשיך להתריע גם בהמשך, אך שום דבר לא נעשה. אחת הטענות העיקריות של ללקין הייתה לגבי מיקום הבניין שבו שוכנה המשלחת הישראלית, סמוך לגדר הכפר האולימפי, שהייתה גדר רשת פשוטה שקל היה לחתוך אותה או לעבור מעליה, כפי שהתברר בדיעבד שעשו המחבלים.

השתלטות המחבלים על חברי המשלחת הישראלית

לרוע המזל, חששותיו של ללקין היו מוצדקים. ב-5 בספטמבר לפנות בוקר, התאספה חוליית המחבלים מחוץ לכפר האולימפי. המחבלים לבשו על גופם אימוניות ותיקי ספורט (שכללו נשקים חמים), על מנת להידמות לספורטאים. המחבלים עברו ללא קושי מעל הגדר ונכנסו לכפר האולימפי. מספר ספורטאים שראו אותם לא חשדו בהם, ואף סייעו להם לעבור את הגדר, וכך הגיעו המחבלים לבניין שבו השתכנה המשלחת הישראלית. המחבלים שלפו את כלי הנשק שהוסתרו בתיקים ופתחו את דלת הכניסה. חוליית הטרור כללה 8 מחבלים, אשר ידעו כולם גרמנית ועברו הכשרה צבאית ממושכת לקראת הפעולה.

עם כניסתם לבניין נתקלו המחבלים במשה ויינברג, מאמן ההיאבקות, שניסה להתנגד להם בכוח ונורה בלחיו. יוסף גוטפרוינד, שופט ההיאבקות, הבחין במחבלים וניסה למנוע מהם לפתוח את דלת הכניסה לדירה 1, תוך שהוא צועק לחבריו “צאו החוצה”. אחד מהדיירים, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי, הגיב במהירות, שבר את חלון הדירה וקפץ החוצה, וכך הוא הצליח להינצל. ששת הדיירים הנוספים בדירה 1 לא הספיקו להימלט, ונתפסו על ידי המחבלים: ויינברג, גוטפרוינד, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרי שפיצר, ויעקב שפרינגר.

לאחר השתלטותם על דירה 1, ביקשו המחבלים מויינברג שיוביל אותם לשאר הישראלים הנמצאים בבניין. מאמן ההיאבקות שמר על קור רוח למרות פציעתו, ושכנע את המחבלים לדלג על דירה 2 והפנה אותם לעבר דירה 3, שם שהו באותה העת המתאבקים ומרימי המשקולות. הוא חשב כנראה שלספורטאים החזקים יהיה סיכוי כלשהו להתנגד למחבלים, אך הם היו שקועים בשינה עמוקה והטרוריסטים הצליחו להשתלט עליהם ללא קושי.

כאשר הוליכו את הספורטאים לכיוון דירה 1 שהייתה בשליטתם, ניסה ויינברג להתנגד להם פעם נוספת, הכה את אחד מחברי החולייה עד עילפון – דבר שאפשר לאחד מחברי המשלחת להינצל בתוך המהומה. מעשה זה עלה לויינברג בחייו, כאשר המחבלים ירו בו למוות והשליכו את גופתו אל מחוץ לבניין. זו הייתה התמונה המזעזעת שנראתה תוך זמן קצר על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

כעת היו בידי המחבלים עשרה בני ערובה, אשר הוחזקו יחדיו בדירה מספר 1. אל חמשת הישראלים אשר היו קודם לכן בידי המחבלים, הצטרפו מדירה 3 מרימי המשקולות יוסף רומנו, דוד ברגר וזאב פרידמן, והמתאבקים מרק סלבין ואליעזר חלפין. זמן קצר לאחר מכן, תקף רומנו את אחד המחבלים בסכין לקילוף פירות ולקח את נשקו, אך הוא נורה בידי מחבל אחר ונפצע קשות. המחבלים סירבו לתת לו טיפול רפואי, והניחו אותו על הרצפה במרכז החדר לדמם עד מוות. לאחר מכן הותירו המחבלים את גופתו כאות אזהרה לחבריו.

משא ומתן

מכיוון שהחוק הגרמני באותה תקופה אסר על הצבא להתערב בכל מקרה אזרחי שהוא, משטרת גרמניה טיפלה באירוע, ומי שניהל את המשא ומתן הוא מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר. המחבלים דרשו את שחרורם של 232 מחבלים אחרים שהוחזקו בישראל, ושניים נוספים שהיו בידי רשויות גרמניה. המחבלים איימו שאם דרישותיהם לא יענו עד לשעה 12:00, הם יהרגו בני ערובה נוספים. גרמניה שחררה את שני המחבלים שנכלאו במדינתה באופן כמעט מיידי.

שרייבר העביר את דרישות החולייה אל גולדה מאיר, ראש הממשלה של ישראל באותם ימים, שלאחר מספר דיונים עם ממשלתה, שגרמו למחבלים לעכב את דרישתם עד השעה 15:00, החליטה שלא לשתף פעולה עם המרצחים. למרות זאת, ראש המשטרה שכנע את המחבלים שישראל משתפת איתם פעולה מכיוון שהוא רצה לדעת כמה מחבלים קיימים.

הוועד האולימפי הבינלאומי החליט בתחילה שהאולימפיאדה תימשך כמתוכנן למרות רצח שני הישראלים ותפיסת בני הערובה, והתחרויות נמשכו עוד כ-7 שעות עד שהוחלט להפסיקן ב-16:00 אחר הצהריים. דבר זה הוסיף לחץ רב על צוות המשא ומתן והחילוץ שנמצא במוקד התקשורת, בתוך אולימפיאדה מושבתת. כמו כן, הוחלט לערוך למחרת בבוקר טקס זיכרון לשני הנרצחים, שהפכו בהמשך לאחד-עשר.

שעת האולטימטום של המחבלים נדחתה חמש פעמים במשך היום, כאשר הגרמנים ניהלו משא ומתן רצוף עימם. הם הבינו שהשתלטות בכוח על המחבלים בתוך הבניין אינה אפשרית, וממשלת ישראל אינה מתכוונת בשום אופן להיענות לדרישות המחבלים. לפי הפרשנות הרווחת, הדבר החשוב ביותר עבור המשטרה הגרמנית היה למצוא פתרון שיעביר את האירוע אל מחוץ לכפר האולימפי, כדי לאפשר את המשך האולימפיאדה ללא הפרעה. במשטרה הגו תוכנית ולפיה המחבלים ובני הערובה יוטסו בשני מסוקים אל שדה התעופה.

ניסיון החילוץ שנגמר בטרגדיה

בליל 5 בספטמבר, בשעה 22:30, נחתו שני המסוקים שהטיסו את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה הישראלים לשדה התעופה. במסוק אחד היו חמישה בני ערובה ובשני ארבעה, אשר היו כפותים בידיהם זה לזה. לפי התוכנית של המשטרה, היו אמורים לעלות כולם על טיסה, שם יחכו למחבלים שוטרים שחופשו לטייסים ויהרגו אותם במקום. אמנם לבסוף התוכנית לא יצאה אל הפועל, כיוון שבמשטרה חשבו שיש רק 5 מחבלים, אך כאשר גילו שמספרם האמיתי גדול בשלושה – נטשו השוטרים הגרמנים את המטוס. בנוסף לשוטרים שהיו במטוס, חיכו למחבלים מספר צלפים בשדה, חלקם על מגדל הפיקוח ואחד מחוצה לו.

כאשר המחבלים גילו את התרמית, הם חזרו אל המסוקים תוך כדי צעקות. אחד הצלפים ירה לעבר המחבלים אך הוא החמיץ את המטרה, במה שלאחר מכן התברר כמחדל מכיוון שכל הצוות היה ללא ציוד ראיית לילה. הצלפים מהמגדל פגעו בשני מחבלים והרגו אותם במטח היריות הראשון. המחבלים הנותרים תפסו מחסה מאחורי המסוקים ומתחתיהם. בשלב זה טייסי המסוקים נמלטו מהמקום, ובני הערובה הישראלים נותרו קשורים בתוך המסוקים ללא יכולת לזוז. סימני נשיכה שנמצאו על החבלים שקשרו את ידיהם מעידים על כך שהם ניסו בעזרת שיניהם להשתחרר מכבליהם אך לשווא.

קרב היריות נמשך, עד שסמוך לחצות חיכה כוח השיטור לתגבורת. כשזו הגיעה, הבין מפקד המחבלים שמותם נחרץ, והחליט להרוג את בני הערובה הישראלים. היריות נפסקו זמן קצר לאחר מכן, ורק אז התגלו התוצאות הטראגיות של פעולת החילוץ – כל תשעת בני הערובה היו מתים. מבין המחבלים, ארבעה נהרגו, שלושה נתפסו חיים. המחבל השמיני הצליח לברוח מזירת הקרב, אך אותר לאחר 40 דקות וחוסל לאחר קרב קצר. שוטר גרמני, סמל אנטון פליגרבאואר, נהרג במהלך ניסיון החיסול.

בתוכנית החילוץ של המשטרה הגרמנית התגלו כשלים רבים אשר הובילו לביקורת חריפה כלפיה. החל מחוסר הידיעה על מספר המחבלים המדויק ועד הצבת מספר נמוך של כוחות בשדה התעופה. הגרמנים כשלו במבצע החילוץ אשר יכל להסתיים, בנסיבות אחרות, בתוצאה אחרת לחלוטין. בעקבות כישלון פעולת החילוץ, מדינות שונות בעולם ערכו שינויים בפעילותן כדי להיערך ללוחמה בטרור.

המשך המשחקים

לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך הורה להמשיך את התחרויות לפי התוכנית 24 שעות לאחר שהופסקו. החלטה זו של הוועד, בראשותו של נשיאו, שהכריז: “המשחקים חייבים להימשך”, עוררה ביקורת רבה, אולם רק מספר מצומצם של ספורטאים החליטו לפרוש מהמשחקים. דגלי המדינות הורדו לחצי התורן לאות אבל, חוץ מאשר אלו של מדינות ערב (מלבד ירדן). שאר חברי המשלחת הישראלית חזרו לארץ, מלווים בארונות של חבריהם, אשר נקברו בטקסים ממלכתיים.

הנצחתם

בישראל ישנן מספר אנדרטאות לזכר אחד עשר נרצחי הטבח, אשר אחת מהן נמצאת במכון וינגייט. כמו כן, מספר מועדוני ספורט הוקמו על שם הנרצחים, ושמם ופועלם מוזכרים מדי שנה בטקסים הנערכים לזכרם. בנוסף למדינתנו, גם בגרמניה קיימות מספר אנדרטאות המציינות את שמותיהם של חברי המשלחת שנרצחו. אחת מהן נמצאת בכפר האולימפי, וכמוה ניתן למצוא גם בשדה התעופה ובסמוך לבניין בו שכנה המשלחת.

הוועד האולימפי הבינלאומי התנגד בתוקף לאורך שנים לכל טקס זיכרון לטבח הי”א במהלך המשחקים האולימפיים, בטענה שאין לערב פוליטיקה בספורט. המשלחת הישראלית עורכת טקס זיכרון בכל אולימפיאדה, אך הוא מתקיים בדרך כלל בבית השגריר הישראלי ולא בכפר האולימפי, מפני שהוועד האולימפי מתנגד אף לכך. בטקס הפתיחה של האולימפיאדה האחרונה בטוקיו 2020 ,הוזכר לראשונה הטבח בספורטאים הישראלים במסגרת דקת דומייה כללית.

טבח הספורטאים במינכן הוא אירוע שטלטל לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את הספורט המקומי והעולמי. חילול קודש הספורט בצורה כזו הוא דבר שמרבית האנשים לא דמיינו שיכול לקרות, על אחת כמה וכמה באירוע ענק כמו האולימפיאדה. הכתם השחור שנשאר על ידי חוליית המחבלים יהווה אות קין תמידי על המפעל המפואר שנקרא “האולימפיאדה”. למרות השנים הרבות שחלפו, הוא נחשב עד היום כאחת מפעולות הטרור הידועות ביותר, עקב נסיבות התרחשותו באירוע ספורט כלכך גדול.

בין הנרצחים היו מאמנים, שופטים וספורטאים, ואלה שמותיהם של חללי מינכן: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר. יהי זכרם ברוך.

לא מעט מחברי המשלחת הישראלית למינכן היו ניצולי שואה. יהודים שרק שלושה עשורים לפני כן נלחמו יום-יום על חייהם, חזרו לאותה אדמה ארורה כנציגי העם היהודי ומדינת ישראל. אחד מהרוגי המשלחת, מאמן הקליעה קהת שור, היה ניצול שואה שבמהלך מלחמת העולם השניה ערך פשיטות אל תוך ערים רומניות להציל יהודים שהסתתרו שם. 27 שנים אחרי סיום השואה – נכשלה גרמניה שוב בלתת ליהודים מקלט בטוח. אבל גם לאחר הטבח הנורא – העם היהודי סירב להוריד את ראשו. המשלחת הישראלית לאולימפיאדה הקרובה שתיערך בפריז תהיה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל. למרות הכל, בגלל הכל, עם ישראל חי. יהי זכרם ברוך.

2 תגובות
  1. אלכס כותב

    למרות הכל, בזכות הכל!
    ספיישל השואה שלכם מרגש מאוד ואין ספק שאתם ראויים לכל הכבוד שאתם מקבלים.

  2. אבי כותב

    מרגש

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן