לא כל הנוצץ זהב | עקב האכילס של ברצלונה החדשה

אכילס היה גיבור, איש חזק ולוחם במיתולוגיה היוונית.

כשנולד, אימו טבלה אותו בנהר הסטיקס, אשר סגולתו הייתה שיכל להפוך אדם רגיל לבן אלמוות, לבלתי פגיע. אך כאשר אכילס טבל בנהר, אימו החזיקה אותו מהעקב שלו. מכיוון שהעקב לא נגע במים, הוא נותר החלק היחידי בגופו שהיה פגיע.

השנים חלפו ואכילס גדל והתבגר, ולימים הפך להיות מגדול המצביאים בצבא היווני במלחמת טרויה.

אכילס הוביל בגאון את הצבא היווני במלחמה, והיה חלק משמעותי בהישגיה של יוון, אך בתוך האופוריה ששררה שכח אכילס שהוא אינו בלתי מנוצח – ונזכר בכך רק כשהיה מאוחר מדי. במהלך הלחימה, יריבו המר של אכילס, פאריס, אשר ידע על חולשתו היחידה של אכילס, ירה חץ מורעל שפגע בעקבו והרג אותו.

מוסר ההשכל מהסיפור הוא שלא משנה כמה חזק תהיה, נקודת התורפה שלך היא זו שיכולה להביא לסופך.

וממש כמו שברצלונה נמצאת כעת באופוריה, בעמדה החזקה ביותר בה הייתה כבר שנים, היא חייבת לזכור – גם חלק קטן כמו העקב יכול בסוף להוביל למפלתך.

אז למה אני מתכוון כשאני אומר שלברצלונה יש ‘עקב אכילס’?

ברצלונה עברה שינוי מן הקצה אל הקצה העונה. גם מנטלית, אך כמובן – גם טקטית.

השיטה החדשה של האנזי פליק הפכה את הבלאוגרנה לקבוצה אימתנית בחלק הקדמי, שמסוגלת להגיע לעשרות מצבים במשחק הודות ללחץ הגבוה הנפלא שלה. בשיטה המהפכנית הזו, במקום שהחלוץ יהיה זה שילחץ את שני הבלמים מי שעושים זאת הם דווקא שחקני הכנף (ברוב המוחלט של המקרים אלו יהיו ראפיניה ולאמין), בעוד לבנדובסקי והקשר ההתקפי שתחתיו ילחצו את קו הקישור האחורי. הקשרים האחוריים (פדרי וקסאדו) ישמרו על קשרי היריבה וינטרלו כל אפשרות לתקוף דרך המרכז.

לשיטה הזו יש שני פגמים:

1. הראשון והמינורי מבין השניים – כששחקני הכנף יוצאים ללחוץ והמגינים שומרים על שחקני הכנף, מי שומר על מגני היריבה, שיכולים להיכנס בין קו הקישור וההגנה?
2. השני והמשמעותי – איך קו הגנה גבוה כל כך יכול להתמודד עם כדורי עומק?

עם השאלה השנייה התחבטתי לא מעט בניסיון למצוא פתרון, עד שהבנתי שברצלונה ‘מסתמכת’ באופן מאוד משמעותי על היכולת של הלחץ שלה למנוע משחקני היריבה כלל להגיע למצב בו הם מוציאים כדור עומק, וכמובן גם על מלכודת הנבדל.

על מלכודת הנבדל אין הרבה להרחיב – קו הגנה מתואם יוריד את הסיכון למינימום, אך כל פעם שתימצא לא מוכן תהיה חשוף למצב מסוכן ביותר.

על ההסתמכות שהלחץ ימנע מהחוליות האחוריות לשלוח כדורים קדימה, אסור לברצלונה לבנות לטווח הרחוק.

זו אכן שיטה יעילה למנוע הכנסת כדור לעומק, אך פעם אחת במשחק בה היריבה תשתחרר למסירה וברצלונה בצרה צרורה.

לפגיעות הזו של השיטה של פליק ישנן 3 דוגמאות:

1. איבוד כדור במרכז ומתפרצת מהירה.
2. כדור ארוך של אחד מבלמי היריבה.
3. יציאה דרך אותם אגפים עליהם ברצלונה מעט ‘מוותרת’ כדי ללחוץ את הבלמים.

1. ברגע שהיריבה רק תתקרב למרכז המגרש, היא לא תעמוד בפיתוי לשלוח את אחד משחקניה עם כדור ארוך לאחד על אחד מול פנייה, כפי שראינו במפלה של ברצלונה מול אוססונה:

ברצלונה מאבדת את הכדור במרכז, ובן רגע בריאן סראגוסה מזהה את קו ההגנה הפגיע ורץ לעומק.

קונדה שעמד גבוה מאבד את סראגוסה שבכל אופן רץ למרכז, ובודימיר שולח כדור מדוד ששם את בריאן באחד על אחד מול פנייה – שכולנו יודעים כיצד הוא נגמר.

2. לא מעט בלמים נהנים מיכולת נפלאה לשלוח כדורים קדימה. כשיש תיאום ואימון מראש על כך, אפשר לתפוס את ברצלונה ‘עם המכנסיים למטה’ וממש לשלוח את הכדור מחוף לחוף.

מונאקו ידעה שהיא בעמדה טובה, אז למה שתסתכן בהנעת כדור מיותרת?

כדור ארוך אחד, ניצחון על קובארסי במאבק אווירי (שזוהי נקודת תורפה משמעותית שהילד יצטרך לעבוד עליה) וברגע אחד מונאקו במצב של שניים על אחד.

3. בשני המקרים המצב לא הגיע ממשחק שוטף אלא מחטיפה ומהרחקת כדור מאחור. מה קורה תוך כדי משחק פעיל?

התשובה היא, לא משהו שונה:

אלכס באהנה מקבל את הכדור סביב קו החצי, ובאופן כמעט מיידי נפתחות בפניו שתי אפשרויות מסירה שישימו את ויאריאל בעמדת כיבוש.

בניגוד לתמונה הראשונה בה ברצלונה נתפסה לא מוכנה לאחר איבוד כדור ולא יכלה להפעיל את מלכודת הנבדל, כאן היא פשוט לא הייתה מתואמת מספיק. ועם שיטה כזו, חוסר תיאום של שבריר שניה יכול להיות הרסני.

המשחק מול ויאריאל היה הדוגמא המובהקת מצד אחד ליעילות האדירה שבשיטה הזו, ומצד שני לסיכון האדיר שטמון בה.

בעיגול השחור מסומן המיקום הממוצע של בלמי ברצלונה באותו המשחק. קרובים יותר בממוצע לקו החצי מאשר לטר שטגן!!

העמידה הגבוה החריגה הזו איפשרה לברצלונה לתפוס את ויאריאל בנבדל 7 (!) פעמים באותו המשחק, ולפסול להם שלושה שערים על כך. יחד עם זאת, כפי שרואים בתמונה שקדמה לכך, היא גם איפשרה לויאריאל להגיע בקלות מאוד לשער.

אפילו במשחקים של התעלות טקטית אדירה מצד ברצלונה, כמו הניצחונות על ג’ירונה ובאיירן מינכן, ברצלונה נענשה ברגע שנתפסה לא מתואמת מאחור:

התמסרות קצרה מאפשרת לג’ירונה לשלוח את הכדור לאגף (שאמרנו כבר, בעקבות שיטת הלחץ המיוחדת של ברצלונה מעט נשכח) ומשם הדרך סלולה אל השער – קו ההגנה יכול לנסות ללכוד שחקן או שניים בנבדל במקרה הטוב, אך הסיכוי ללכוד שלושה שחקנים שונים ששועטים לעבר הרחבה בנבדל אפסי.

אי אפשר לנטרל את קו המסירה מהסיבה הפשוטה שיש כל כך הרבה כאלו, ולכן ג’ירונה – די בקלות – הצליחה למצוא את השער של ברצלונה.

למרות שבמשחק מול באיירן מינכן, זה היה נוקאאוט של האנזי פליק לבווארים – זה לא מנע מהם להשוות באופן זמני, בצורה דומה להפליא לג’ירונה.

למרות שאין כאן טעות אינדיבידואלית, הרי קו ההגנה ישר, עדיין ברגע שבאיירן הצליחה להשחיל את הכדור לעומק המגרש זה נגמר במצב מסוכן, ובפועל, גם בשער.

בהסתכלות קדימה, פליק עומד בצומת דרכים:

האם לשנות את השיטה לשיטה שמרנית יותר, ובכך להוריד את הסיכוי להיתפס לא מוכן מאחור אך גם לשלם מחיר התקפי? או שמא לדבוק בשיטה הקיימת ולהתמודד עם ההשלכות?

אני חושב שאין תשובה נכונה, או יותר נכון, שתי התשובות נכונות.

ברצלונה חייבת להתאים את עצמה ליריבה שלה. מול קבוצות עם מרכז חלש ושחקני כנף איטיים שלא תמיד ידעו לנצל את השטח שלפניהם, להמשיך בכל הכוח עם קו הגנה גבוה ביותר, כדי למקסם את הלחץ הברצלונאי ולהקשות על היריבה כמה שיותר. זה יוכל לעבוד נהדר נגד קבוצות כמו ג’ירונה (כפי שראינו), ריאל בטיס, סלטה ויגו ואפילו אתלטיקו מדריד.

מול קבוצות עם ווינגרים איכותיים, קישור חזק/מעובה ומול בלמים שמסוגלים לשלוח את הכדור קדימה, הייתי נוקט באמצעי זהירות ולוקח את קו ההגנה אחורה בכ-10-15 מטרים. זה לא יפגע בשיטה של בארסה, אבל זה כן יוריד מהאפקטיביות של הלחץ.

עם זאת, זה ללא ספק ישאיר אותה פגיעה פחות מול קבוצות כמו ריאל סוסיאדד, בורוסיה דורטמונד, וכמובן – ריאל מדריד.

לקלאסיקו הזה ברצלונה מגיעה אימתנית. הטובה ביותר שהייתה מזה שנים. אך מול יריבה עם שחקנים כל כך איכותיים גם אם לא בשיאם, אם הבלאוגרנה ישכחו מעקב האכילס שלהם, זה יגמר בנפילה כואבת.