מהיער בקונטיקט עד לפסגת הכדורגל העולמי | סיפורו של רודרי

אני תמיד מנסה להגיד לחברים שלי במנצ’סטר סיטי שאני לא מדבר אנגלית, אני מדבר “אמריקאית”. הם אוהבים לצחוק עליי על הכול. בדרך כלל זה על הבגדים שלי, לפעמים זה גם על איך שאני מדבר. אבל יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים עליי. למעשה, לא למדתי לדבר אנגלית במנצ’סטר או בלונדון. למדתי אותה ביער בקונטיקט, אבל אנגלית אמריקאית.

החינוך היה ממש חשוב במשפחה שלי, ואבא שלי תמיד רצה שאני אלך לשנת חילופי תלמידים בבית ספר תיכון אמריקאי. אבל החלום שלי להיות שחקן כדורגל הפך את זה בלתי אפשרי. אז במקום זה, כשהייתי בן 14, הלכתי למחנה קיץ באמצע היער בקונטיקט. אפילו השם, “קונטיקט”, נשמע מטורף לילד ממדריד. אבל כשהגעתי, זה היה כאילו שנכנסתי לסרט הוליוודי. אתה מכיר את הסרטים שבהם הילדים הולכים למחנה על אגם גדול ויש סירות עץ, ואתה מטפס על עצים וישנים באוהלים ומדליקים אש עם מקלות? זה היה בדיוק ככה. אתה אוכל מרשמלו ועוגיות מסביב למדורה? עם השוקולד? אז בדיוק ככה זה היה. בלי טלפונים. בלי ויי-פי. אני לבד בארץ חדשה, מנסה להכיר חברים: “שלום, אני רודריגו. אני ממדריד”. תמיד אמרתי, באנגלית השבורה שלי, “אוקיי, חבר’ה, מתי נשחק כדורגל?”

הגעתי למחנה בתחילת מונדיאל 2010. אפילו לא יכולתי לבדוק באינטרנט את התוצאות, זה כאב לי. אבל היה שם מחשב קטן במשרד של הבקתה הראשית, וכל יום הייתי שואל את המדריכים מה התוצאה של המשחקים. אם אתה זוכר, ספרד הפסידה את המשחק הראשון לשוויץ. חשבתי שהם צוחקים עליי: “שווייץ? באמת? אתה בטוח שחיפשת בגוגל נכון?”

בכל מקרה, הזמן עבר וספרד התחילה לשחק יותר טוב. מגיעים לנוקאאוט והם ממשיכים לנצח. ואז הגיע חצי הגמר נגד גרמניה – ואני השתגעתי. היינו בטיול קיאקים, ואני מבקש מהמדריך הראשי: “בבקשה, בבקשה, רק תגיד לי מה התוצאה?” בסוף, חזרנו לבקתות ומישהו אמר לי: “ספרד בגמר.” מעולם לא הרגשתי כל כך רחוק מהבית, אבל גם כל כך קרוב לבית, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

בגמר, התחננתי למדריך הראשי שייתן לי לראות את המשחק במחשב שלו. הוא אמר “בסדר, בטח.” ואז הוא הוציא את המחשב שלו שהיה בגודל של 10 אינץ’, קטן. אמרתי: “לא אכפת לי. רק תן לי לראות.” אני לא יודע איך עשינו את זה, כי היינו באמצע היער, אבל איכשהו מצאתי קישור שאולי לא היה ממש חוקי, וצפיתי בגמר, מוקף באמריקאים שלא אכפת להם מה קורה. כשהכדור נכנס, פשוט התחלתי לצרוח ורצתי מסביב לאגם.

“וווווואאמוווווס!!!!!!! אההההההההה חחחחחחחחחחחחח!!!! ואמוס ספרד!!!”

On this day in 2010, Spain were crowned world champions thanks to Andres Iniesta’s extra-time goal vs. Netherlands pic.twitter.com/wZbNl4zaxF

— ESPN FC (@ESPNFC) July 11, 2014

האמריקאים חשבו שאני משוגע. הם הסתכלו עליי ואמרו: “רגע, הספרדי בוכה? בגלל סוקר (כדורגל)?” הם לא יכלו להבין מה זה אומר בשבילי הם חשבו שאני משוגע. ואולי אני באמת משוגע… כל החיים שלי, חייתי בין שני העולמות האלה. אחד כדורגל, והשני “העולם האמיתי”. לפעמים החברים צוחקים עליי שאני “נורמלי”. זה מצחיק, כי אם תשאל את החברה שלי או אפילו את אמא שלי, הם יגידו שאני הכי רחוק מלהיות נורמלי. כשזה מגיע לכדורגל, אני מכור. אם אני נורמלי זה אולי במובן שאני לא מתעניין במדיה חברתית או בנעליים ב-400 פאונד.

מאז שהייתי ילד, פשוט רדפתי אחרי תחושת ההנאה של המשחק. לא אמרתי, “אני רוצה להיות כדורגלן כדי שיהיה לי פרארי.” לא, זה היה בגלל מה שהאיידולים שלי עשו על המגרש, שגרם לי להרגיש חי. אני זוכר שהייתי בן חמש, והייתה בריכה משותפת באמצע השכונה שלנו, וגינה קטנה. בקיץ זה היה: כדורגל, בריכה, כדורגל, בריכה. חוזרים לאכול צהריים. וחוזרים שוב לבריכה, ואז לגינה. בגיל 10, אם שיחקתי משחק והפסדתי, לא הייתי מדבר עם ההורים שלי כל היום. הייתי כועס על עצמי. אני בטוח שאמא שלי הסתכלה עליי וחשבה: “מה לא בסדר איתו? זה רק משחק.” אבל בשבילי, זה היה כמעט כמו סם. אז עשיתי עסקה עם ההורים שלי כשהייתי מאוד צעיר. אני לא יודע אם אי פעם דיברנו על זה במפורש. זה פשוט היה “מובן מאליו.” אם אני רוצה לרדוף אחרי החלום שלי בכדורגל – אני חייב גם ללכת לאוניברסיטה. אז כשמלאו לי 17, עברתי ממדריד לוויאריאל, ונרשמתי גם לאוניברסיטת חאומה.

Rodri, Villarreal days 👶🟡#UEL pic.twitter.com/XvoezvsaxT

— UEFA Europa League (@EuropaLeague) August 21, 2024

בשנה הראשונה, גרתי במעונות של אקדמיית ויאריאל עם החברים שלי לקבוצה. אבל אז, כשאתה מגיע לגיל 18, אתה נחשב “מבוגר”, ואתה צריך למצוא דירה משלך. אמא שלי הייתה זו שהעלתה את הרעיון: “למה שלא תעבור למעונות הסטודנטים באוניברסיטה?” – וזה מה שעשיתי. אני חושב שזה די דומה למה שיש באנגליה — אתה נמצא במתחם דירות גדול עם חדר כביסה משותף, מקלחות משותפות וקפיטריה, יש המון דלתות. כל השכנים שלך זה לצד זה. יש לך חדר קטן עם מיטת עץ, שולחן עץ. לא היה לי טלוויזיה או פלייסטיישן. רק מחשב נייד. בבקרים הייתי הולך לאימונים בוויאריאל, ואחר הצהריים הייתי הולך לשיעורים, ובלילה…

ובכן, בלילה זה היה מצחיק כי ברור שזה היה כמו כל אוניברסיטה. כשמגיע יום שישי בערב, כולם הולכים למועדון. אבל קודם כל הם עושים “משחק מקדים”, כמו שאומרים באמריקה. הם בחדרים הקטנים שלהם, שמים מוזיקה, שותים בירה, ויש משהו כמו 20 אנשים בחדר אחד, יושבים על המיטה, על הרצפה, בכל מקום. אני הייתי בדיוק כמו כל סטודנט אחר — הם אפילו לא ידעו שאני משחק כדורגל באמת — אז הייתי מגיע עם הבקבוק מים המינרליים שלי, ומתיישב איתם לזמן מה עד שהגיע הזמן ללכת למועדון. ואז הייתי נעלם. עד שפעם מישהו אמר לי, “רודריגו, למה אתה אף פעם לא יוצא איתנו? קדימה, גבר.”
והייתי צריך להגיד להם, “ובכן, אני משחק כדורגל. יש לי אימונים בבוקר.”
“בההה. לוזר, אחי”, הם היו אומרים לי. הם קטלו אותי על זה.

באותו שלב, עדיין הייתי מתאמן עם בקבוצת הנוער של ויאריאל. הייתי אף אחד. אפילו לא הייתה לי מכונית. המעונות היו מרחק של 15 דקות נסיעה ממרכז האימונים של ויאריאל, ולא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על מונית כל יום. אז הייתי רוכב על האופניים שלי לתחנת רכבת — לוקח את האופניים על הרכבת — ואז רוכב את שאר הדרך לאימונים. לבסוף קיבלתי רישיון נהיגה ואמרתי לאבא שלי: “יש לי 3,000 יורו לקנות מכונית. תראה מה אתה יכול למצוא לי.”

הוא התקשר אליי למחרת ואמר, “אוקיי, מצאתי מכונית טובה. אישה מבוגרת מוכרת אותה. היא רוצה 4,000, יש מסך ברכב.” ואני עניתי לו: “וואו. יש מסך? סגרנו את העסקה.” הוא הביא לי את המכונית. זו הייתה אופל קורסה. נכנסתי למכונית, המסך היה בגודל 8 ס”מ. אתה יכול ללחוץ עליו כדי להדליק את הרדיו וזהו. התלהבתי. נסעתי לאימונים כל יום כאילו אני מלך העולם. החברים שלי לקבוצה צחקו עליי, אבל לא היה אכפת לי! אהבתי את זה!

שנה לאחר מכן, עשיתי את הופעת הבכורה שלי בלה ליגה, ואני חושב שהחברים שלי מהאוניברסיטה קצת היו בשוק. הם אמרו לי שצפו במשחק בטלוויזיה, ופתאום הבחור מהמסדרון הופיע על המסך, הבחור מהשיעור חשבונאות שלהם לובש את מספר 6. הם לא יכלו להאמין שזה באמת אני. חלק מהם היו משוכנעים שזה לא אני, אבל כשהתחלתי לשחק יותר ויותר, והם הבינו שזה באמת אני, הם אמרו לי: “מה אתה בכלל עושה פה גבר? שיחקת אתמול נגד ברצלונה!”

Rodri the master ⚽️#villarreal #Messi #mcfc pic.twitter.com/nFE7k1RNyr

— SkylineOwl🦉 (@skylineowl) April 30, 2024

בספרד, אנחנו משחקים משחק שנקרא קומוניו. זה כמו פנטזי שבו אתה קונה שחקנים ומנהל את הקבוצה שלך. כולם במעונות שיחקו בזה. אז לפעמים הייתי חוזר ממשחק בשבת והם היו אומרים: “אחי, נו באמת! מה קרה היום? הבאת לי רק 3 נקודות בקומוניו! מה הקטע???”. אלה היו השנים הכי כיפיות בחיים שלי. אני לא יודע למה, אבל כשחזרתי לאוניברסיטה, המוח שלי “עבר” לעולם השני שלי. הלימודים שמרו עליי בפרופורציות מהלחץ של הכדורגל. הדבר המדהים הנוסף היה שפגשתי את החברה שלי במעונות סטודנטים, היא למדה רפואה. תן לי להגיד לך — היא בכלל לא התעניינה בלחצים שלי מכדורגל. חחחח. היא לא רצתה לשמוע על תיקו מול סלטה ויגו. בעיניי המרצים שלי, הייתי פשוט “עוד אחד.” בספרד, אוניברסיטה זו אוניברסיטה. אתה שם כדי לעבוד. אז כשישבתי בחדר הקטן שלי עם המחשב הנייד, הייתי כל כך מרוכז במה שעשיתי, שיכולתי ממש לשכוח מכל השאר.

יום אחד, למדתי למבחן והפלאפון שלי היה על שקט. פתאום, כשעשיתי הפסקה, ראיתי שיש לי משהו כמו 20 הודעות, 50 וואטסאפים, ו-10 שיחות שלא נענו. חשבתי לעצמי: “אוי אלוהים, מישהו מת? מה קרה?” חבר שלי לקבוצה התקשר אליי. עניתי והוא שאל: “רודרי, איפה אתה?”
“מה זאת אומרת איפה אני? אני פה. באוניברסיטה.”
“המאמן מחפש אותך. כולם מחפשים אותך.”
“על מה אתה מדבר?”
“אנחנו משחקים מול ולנסיה. כולנו על האוטובוס.”
חשבתי שהם צוחקים עליי. אמרתי: “די, נו, המשחק מחר…”

אתם מכירים את הסיוטים האלה שבהם אתה חוזר לבית הספר ושכחת שיש לך מבחן? ובכן, זה קרה לי, רק שזה היה אמיתי. וזה לא היה בית ספר, זה היה משחק לה ליגה. אמרתי לו: “תגידו לאוטובוס שייסע. אני אפגוש אתכם במלון.” שמתי את הבגדים שלי כמה שיותר מהר ורצתי לאוטו שלי. הייתי ג’יימס בונד רק עם רכב אופל. המלון בוולנסיה היה שעה נסיעה. כשהגעתי לשם, הם כבר היו בפגישות של הקבוצה, ואני נכנסתי כמו הילד ש”שכח את שיעורי הבית שלו”. קרעו אותי באותו היום, ובצדק. זו הייתה חוויה מעצימה בשבילי, כי הבנתי שאני צריך לנהל את שני העולמות שלי בצורה טובה יותר. בכל שלב במסע שלי, למדתי דרך כישלון, והוספתי משהו חדש. חתיכה חדשה לפאזל. בויאריאל, למדתי מה זה להיות מקצוען. לא רק שחקן כדורגל, אלא מקצוען.

Manchester City forması giyen Rodri’nin, Villarreal forması giyerken Osmanlı Spor’a attığı gol. (2016) pic.twitter.com/z47kMh26Km

— Bi Garip Futbol (@BigraripfutboI) August 23, 2023

כשחזרתי הביתה לאתלטיקו לעונה אחת, למדתי מה זה תחרותיות אמיתית. כשהייתי בויאריאל, הייתי טוב מאוד עם הכדור ברגליים, אבל עדיין הייתי קצת רך. תחת דייגו סימאונה, למדתי מה זה להיות האיש הרע. להיות קצת “ממזר” על המגרש. להפוך את החיים לקשים לקבוצה השנייה במשך 90 דקות. זו הייתה חתיכה נוספת לפאזל.

כשהייתה לי ההזדמנות לעבור לסיטי בקיץ שלאחר מכן, זה היה חלום בשבילי. דיברתי עם סרחיו בוסקטס לפני שהסכמתי למעבר, והוא אמר לי: “פפ? הוא יהפוך אותך לשחקן טוב יותר. אבל הוא אף פעם, אף פעם, אף פעם לא יפסיק לדחוף אותך. אתה אף פעם לא תסיים את התהליך.”

לסרחיו היה אותו תפקיד תחת פפ, והוא השיג כל כך הרבה דברים גדולים, אז סמכתי על המילים שלו. והוא צדק לחלוטין. מבחינתי, הדבר הייחודי בפפ הוא שהוא תמיד צעד אחד לפני כולם. הוא תמיד מתפתח לפני שהמשחק סביבו מתפתח. הוא אף פעם לא מרוצה מלהשאיר את הדברים בדיוק כפי ששיחקנו בעונה שעברה, כי היריבים שלך תמיד ינתחו את העונה הקודמת. אתה לא זוכה בארבעה תארי פרמיירליג ברציפות אם אתה עומד במקום. או שאתה מתחדש, או שאתה מת. אתה יודע, כשאני מדבר על פפ, אני תמיד צריך להשתמש בידיים שלי. אני צריך למצוא שולחן או לוח או משהו ולהתחיל להזיז כוסות קפה כמו לוח שחמט, כמו שהוא עושה: “הוא ילך לשם, ואז הוא ילך לכאן, ואז בום — אתה תזוז לשם. לתוך השטח. בום.”

עבורי, הוא הוסיף את החתיכה המנטלית הסופית לפאזל. הוא גרם לי “לראות” את המשחק בצורה שונה. “להרגיש” אותו — מתי לזוז לשטח ומתי להישאר. מתי ללחוץ ומתי להרפות. הביטחון שלו בי היה כל כך חשוב לי, כי אתה חייב לזכור, כשהגעתי לכאן ב-2019, נכנסתי לחדר ההלבשה עם פרננדיניו, אגוארו, דויד סילבה, קווין דה בריינה. אגדות. כשהייתי בן 12, הייתי הולך לראות את אגוארו במגרש האימונים כשהוא היה באתלטיקו. הוא היה אחד מהגיבורים שלי. עכשיו אני יושב לידו בחדר ההלבשה? זה היה מדהים.

Rodri: “When I came to #ManCity in 2019, I was walking into a changing room with Fernandinho, Aguero, David Silva, Kevin De Bruyne. LEGENDS. When I was 12 years old, I used to go and watch Aguero on the training ground when he was at Atletico. He was one of my heroes. Now I’m… pic.twitter.com/UmIsZia2SV

— City Report (@cityreport_) September 6, 2024

אגוארו ואוטמנדי היו צוחקים עליי כל הזמן — לא רק על הבגדים שלי, אלא בגלל שהייתי עולה לאוטובוס אחרי כל משחק ומדבר בפייסטיים עם החברה שלי. מאז שאני כדורגלן והיא רופאה, היינו צריכים להתרגל למערכת יחסים למרחקים ארוכים במשך הרבה שנים. מה עושים כשאתה במערכת יחסים כזו? אתה מדבר בפייסטיים. הייתי מתקשר אליה אחרי כל משחק, ניצחון או הפסד. כשהיינו מנצחים, זה לא היה בעיה, כי כולם היו צוהלים וחוגגים, והם לא היו שמים לב. אבל כשהיינו מפסידים, הייתי עדיין כמו שאני תמיד — פשוט אני עצמי, בלי פילטרים. כשאני מדבר עם החברה שלי, המוח שלי כאילו חוזר לאוניברסיטה. אני הופך להיות רודריגו שוב. אז באוטובוס, הכול היה שקט, כולם עם ראש למטה, מדוכאים, ואני מדבר בקול רם: “כן, היינו קצת גרועים היום, אם לומר את האמת. כן, כן, סיימנו בתיקו. כן, אני עצבני… בכל מקרה, איך היה היום שלך?”

פעם אחת אגוארו ואוטמנדי משכו אותי הצידה ואמרו: “אחי, אתה לא יכול לדבר ככה על האוטובוס! פפ יכול לשמוע אותך! כולם שומעים אותך!” אבל אחרי כל משחק, המשכתי להתקשר אליה. בלי להסתיר. כולם היו כל כך עצבניים. הם ניסו לחטוף לי את הטלפון: “הוא יחזור אלייך! רודרי, תנתק את השיחה! הוא צריך ללכת עכשיו! ביי ביי!”

הם רצו להרוג אותי, אבל לא אכפת לי. כשאני יוצא מהמגרש, המטרה שלי תמיד היא לוודא שהרגליים שלי נשארות על הקרקע. אני חושב שלפעמים אנשים לא מבינים את החלק הזה בי. ברור, ככדורגלנים, יש כל כך הרבה שיווק ומדיה, שאתה הופך לדמות מסוימת. בשבילי, זו הדמות של “החנון”. אני זוכר שהייתי צריך לעשות צילומים פעם אחת, ואמרו לי: “היי, אתה יודע מה יהיה מגניב? תחזיק ספרים מתחת לזרוע. תעמיד פנים שאתה הולך לספרייה.” כשהתמונות יצאו, היו לי חברים מהאוניברסיטה ששלחו לי הודעות: “נו באמת, גבר. אתה רציני? מה זה השטויות האלה? אתה בכלל לא אוהב לקרוא! אתה לא חנון אמיתי!” אל תאמינו תמיד למה שאתם רואים במדיה החברתית! המציאות תמיד יותר מורכבת.

Can we talk about Rodri? 💫#UCL pic.twitter.com/aY8yvAq5lF

— UEFA Champions League (@ChampionsLeague) September 19, 2023

היו לנו המון רגעים מבורכים בשנים האחרונות בסיטי, אבל זה לא החיים האמיתיים. ברגעים הטובים, אתה לא לומד, אתה פשוט נהנה. ברגעים הרעים, כשאתה סובל באמת, זה הזמן שאתה באמת גדל. אני זוכר שאחרי גמר ליגת האלופות ב-2021 נגד צ’לסי, חזרתי לאזור המשפחות, וכשראיתי את ההורים והאחים שלי, פשוט לא יכולתי לדבר. זה היה כאילו אני שוב בן 10, ליד שולחן האוכל. לא הצלחתי להוציא מילה. רק חשבתי לעצמי שאני אף פעם לא רוצה להרגיש את ההרגשה הזו שוב. אני חייב לעבוד קשה יותר. אני חייב למצוא דרך להיות טוב יותר. עכשיו, כשאנחנו זכינו בליגת האלופות, וכשאנחנו על גג העולם, אף אחד לא שואל אותי על הרגע ההוא ב-2021. אבל זה כנראה אחד הרגעים הכי חשובים בחיים שלי. מאחורי כל רגע טוב, יש חיים שלמים של מאבק וניסיון.

אפילו כשכבשתי את השער בגמר ליגת האלופות ב-2023, זה לא היה חישוב איפה להיות, זו הייתה תחושה, מתוך 20 שנות כדורגל, מאז ששיחקתי בגינה. שנייה לפני שבּרנרדו הרים את הכדור לרוחב, הייתי ממש רחוק מהמהלך. בשידור החוזר בטלוויזיה, אפילו לא רואים אותי. לא היה סיכוי שהכדור יגיע אליי. הייתי צריך להישאר במקום. אבל לקחתי צעד אחד קדימה לכיוון הרחבה. אני לא יודע למה. לא חשבתי על זה. כי תשע פעמים מתוך עשר — אולי 99 פעמים מתוך 100 — כשהכדור של ברנרדו נכנס לרוחב, הוא לא יגיע אליי. אבל היה לי קול שאמר לי – “הפעם, זה הפעם.” לקחתי צעד קדימה. הכדור הוסט. אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, זה היה מאוחר מדי.
ראיתי את הכדור מתקרב אליי.

ואני יכול לספר לך כל מה שחלף לי בראש: זה פה. מה עושים?
תן בעיטה חזקה — בום. אוקיי, אבל חכה. יש לך כנראה רק הזדמנות אחת במשחק.
רק תכוון לשער. תחשוב שאתה בגינה. פשוט תעביר את הכדור לשער. זה פה. תעביר אותו.

זה קרה ככה, ברגע. כשהכדור נכנס, רצתי וחגגתי מול האוהדים שלנו, ואז המחשבה הראשונה שלי אחרי זה הייתה: 20 דקות. יש עוד 20 דקות נוספות. אוי ואבוי, הדרך עוד ארוכה. זה המוח של מספר 6. סבלנו במשך 20 הדקות האלו, ואז השריקה הגיעה. זו התחושה שרדפתי אחריה כל חיי. השמחה שהרגשתי לא הייתה בכלל על השער שכבשתי. זה היה על הסבל במשך 90 דקות כקבוצה וניצחון. זה היה על הבטחת הטרבל לאוהדים שלנו — שתמכו בי מהיום שהגעתי לכאן. זה היה על לראות את החיוכים על הפנים של הילדים עם הצעיפים של סיטי. לחבק את המשפחה שלי ולומר: “עשינו את זה.”

זה הסם. זו הסיבה שאתה משחק כדורגל.

ביורו זה היה אותו דבר. זה היה פואטי בשבילי, כי הייתי צריך לצפות במחצית השנייה של הגמר מהספסל. בפעם אחת, לא הייתי בשליטה. לפני שהתחיל הטורניר, הצבתי לעצמי אתגר להיות יותר מנהיג. אני לא השחקן הכי מבוגר בחדר ההלבשה, אבל יש לנו כמה חבר’ה צעירים מהדור החדש, והרגשתי שאני יכול לעזור להם עם הלחצים של הרגעים הגדולים. כשאני חושב על מה שלאמין וניקו השיגו בקיץ הזה, זה ממלא אותי באושר. לקום ברגע כזה, כשכל המדינה צופה — בגיל 17, בגיל 22 — זה בלתי יאומן. אם הם היו יודעים איך אני חייתי בגיל שלהם, המוח שלהם כנראה היה מתפוצץ.

כשהייתי על הספסל במחצית השנייה של הגמר, התחושה היחידה שאני יכול להשוות לה היא כמו לנסוע ברכב במהירות של 200 קמ”ש. כשאתה נוהג, אתה לא מרגיש כלום. אבל כשאתה במושב הנוסע, זה כמו רכבת הרים. כשכבשנו את השער בדקה ה-85, אני חושב שרצתי מהר יותר אל מיקל אוירסבאל מאשר רצתי על המגרש במחצית הראשונה. כשאתה מנצח בשביל המדינה שלך, זו תחושה מסוג שונה. זה מחזיר אותך לשורשים, כשהייתי משחק בבריכה, ואז משחק בגינה, ואז שוב בבריכה. כשלקחתי את האופניים שלי לרכבת כדי ללכת לאימון. כשבכיתי מהתרגשות כשרצתי סביב היער בקונטיקט אחרי שספרד זכתה בגביע העולם.

✅ FIFA Club World Cup
✅ Premier League
✅ UEFA Supercup
✅ EUROs
🎖️ FIFA Club World Cup Golden Ball
🎖️ EURO player of the tournament
🎖️ 1 game lost all season

Give Rodri the Ballon d‘Or 👏 pic.twitter.com/JwFaEs3c17

— – (@MusialaEra) August 15, 2024

אתה מבין שהשגת אושר לא רק לעיר אחת, אלא למדינה שלמה. כל כך הרבה אנשים שונים. כל כך הרבה דורות שונים. דור שלם חדש, שחווה את השמחה הזו בפעם הראשונה. כמה מהילדים האלה השתוללו בלילה שבו לאמין כבש נגד צרפת? או כשמיקל כבש נגד אנגליה? אלפים. מיליונים.

אני מכיר את התחושה. שמחה טהורה. עם כל הכבוד לספרים, לכלכלה ולחשבונאות… יש רק דבר אחד שנוגע בלב כמו זה. רק כדורגל יכול לעשות את זה.

תודה לאל על ההורים שלנו שגרמו לנו ללמוד, אה?

תודה לאל על הכדורגל שגרם לנו לחלום.