מודרניזציה הרסנית | על כדורגל וניהול סיכונים

המשחק (הלא) פשוט

אומרים שכדורגל הוא משחק פשוט, אך האמת היא שזה הכי רחוק מהמציאות.
כדורגל זה משחק מורכב.

אפשר לומר שכל ילד בועט בכדור מהרגע בו התחיל ללכת, וזו אחת הטענות לעניין הפשטות, אך מה שהופך את משחק הכדורגל למורכב זה כמות המאצ’אפים, או בעצם כמות השחקנים.

בטניס לדוגמא – זה אחד על אחד.
שני ספורטאים שאחראיים נטו לגורלם.
אין צורך בתקשורת. אין צורך בתיאום. אין צורך בקריאת הסביבה.
זה אתה, היריב, המחבט והכדור.

כדורסל למשל נחשב בעיניי רבים למורכב מכדורגל אך איני שותף לדעה זו.
מדוע? אותה טענה.
תיאום של 5 מול 5 במגרש קטן בו רוב המשחק מורכב ממאצ’אפים של אחד על אחד הוא פשוט יותר מאשר תיאום של 10 על 10 ללא מאצ’אפים ברורים ובמגרש הרבה יותר גדול, וזאת עוד במשחק בו מותר לטעות כאשר בכדורגל, כל טעות קטנה יכולה להיות פטאלית.

וקצת כמו פוטבול אמריקאי בו יש עשרות אם לא מאות תבניות שונות בכל משחק, כדורגל בעיניי הוא משחק מורכב מאד, אם לא המורכב ביותר שיש, גם אם הפעולה של לבעוט בכדור היא הפשוטה ביותר.

המורכבות ההרסנית

אך זו דעתי כאמור, וגם אם נשים בצד את ההשוואות לשאר הענפים, הכדורגל המודרני הוא עדיין משחק מורכב מאד, והמורכבות הזו מביאה עימה את צמד המילים הנוראי ביותר שאפשר לומר בכל הקשור לנטו משחק שמטרתו העיקרית היא בידור והנאה – “ניהול סיכונים”.

בהגדרתו היבשה “ניהול סיכונים הוא תהליך שבו מזהה הנהלת הארגון את הסיכונים העלולים לסכן את הארגון, להעריך את המשמעות שלהם, את סבירות ההתרחשות שלהם ואת הדרכים היעילות ביותר להתמודד אתם. תהליך ניהול סיכונים הוא תהליך שבו תתעדף החברה את הטיפול במניעת הסיכון, תפעל לצמצום החשיפה אליהם ותגדיר את האסטרטגיות המתאימות להתמודדות עם הסיכונים.”

בנקודה מסוימת בזמן, ממש בשני העשורים האחרונים, הכדורגל שינה את צורתו.
ההמונים עדיין עוקבים אחריו בשקיקה, אם על המסכים ואם במגרשים, אך בכל הקשור לעוסקים במלאכה עצמה, הבידור הפך לכלכלה, לעסק לכל דבר, וככזה, ניהול סיכונים ברמות הכי גבוהות פשוט נדרש.

השווי של ריאל מדריד מוערך ב 6.6 מיליארד דולר, מנצ’סטר יונייטד ב 6.55 מיליארד וברצלונה ב 5.6 מיליארד אירו.
ההצלחה על המגרש או מסביב לו היא קריטית לעסקים האלו שהפכו למעצמות על עסקיות לכל דבר.

הרצון להצליח ולהרוויח מביא עימו גם את הכלים הטובים ביותר שקיימים בעולם הטכנולוגי, וכך בכל מועדון תמצאו מחלקות שונות שמטרתן הן לשפר את השחקנים, את המתקנים, את הבנת המשחק, את המידע על המועדון ועל היריבים שמסביב.
מנתחי דאטה, אנליסטים, מומחי רפואה. הטופ של הטופ אך ורק בכדי להיות בטופ של הטופ.

וכאמור, כל עסק חייב את ניהול הסיכונים הטוב ביותר שקיים, וזה לצערנו מחלחל גם אל כר הדשא.

מודרניזציה מסרסת

אנו בעיצומו של טורניר יורו שלמען האמת הוא די בינוני, זאת לפחות מנקודת המבט של האוהד הממוצע.
אנשי כדורגל יוכלו להנות מהרמה הטקטית המאד גבוהה, בעיקר בכל הקשור ללמידת היריבות וההתאמות שנעשות בכדי לבטל את היריבה.

בניגוד לכדורגל הקבוצות, למאמני הנבחרות יש פריבלגיה אדירה – הם מקבלים חודשים ארוכים בכדי ללמוד את היריבות.
הם יודעים מראש באיזה בית ישובצו והם יודעים מי הם שאר המתחרים הפוטנציאליים.

בניגוד לקבוצת כדורגל שחיה משבוע לשבוע, נבחרות חיות מטורניר לטורניר וזה כאמור נותן לכל נבחרת המון זמן להתכונן ברמה הפילוסופית והאידיאולוגית.
הטקטית.

נכון, יש פחות זמן אימון משמעותי אבל רוב השחקנים בטורניר היורו משחקים ברמות הגבוהות ביותר, משמע יש להם הבנה טקטית גבוהה ביותר וגם את היכולת להבין מה רוצים מהם בגדול, גם אם הם לא התאמנו על כך במשך שנה.
בנוסף, מאמני נבחרות מקבלים את האפשרות לבחור ממאגר שחקנים גדול מאד ולכן יש להם את האופציה לבחור את אלו שמתאימים ביותר לשיטה שלהם.

זה יוצר מצב כפול.

מצד אחד, אפשר ללמוד יריבה בצורה מדהימה ולבנות מערכים הגנתיים משוכללים ובכך לבטל את היריבה, אך מהצד השני, אין כמעט זמן להתאמן על תבניות התקפה מאורגנות, מה שגורם לכך שהמשחק ההגנתי והמבטל משוחק ברמה גבוהה אך מצד שני, אין זמן להתאמן על המשחק ההתקפי ותבניות ההתקפה השונות הרצויות, וכך אנו מקבלים בעצם נבחרות מבטלות טובות מאד אך נבחרות מייצרות בינוניות.

רנדומליות מבורכת

אז מה יכולות לעשות נבחרות איכותיות כגון אנגליה או צרפת למשל שפשוט לא מצליחות לייצר כלום?
לשחרר.

הרי למדו אותן. למדו אותן היטב. כל תבנית התקפה (שבקושי קיימות אגב) של דשאן או סאות’גייט למשל, נלמדו מכל כיוון.

לכן, מאמנים ברמות הגבוהות ביותר חייבים לאמץ את הרנדומליות שבמשחק ולהסתכל על מאמנים כגון קרלו אנצ’לוטי או ליאונל סקאלוני שגם אם הם שומרים על אותו הרכב ראשון בדרך כלל, הצורה ההתקפית אף פעם לא זהה. אין תבנית אחת או שתיים בה הם פועלים.

התפיסה שלהם אומרת בעצם שיש ליכולת האישית והכימיה בין השחקנים הרבה יותר עוצמה מאשר לתיאום משורטט בכל התקפה.
זה לא אומר שכל שחקן יעשה מה שבא לו כמובן, אבל זה כן אומר שתהיה נדידה של שחקנים בין שטחים ושתהיה תנועה מתמדת בשליש ההתקפי וגם המרכזי, מה שיקשה על הנבחרות המגנות לשמור על בלוקים נמוכים וצפופים שקשים מאד לפיצוח כפי שראינו במהלך הטורניר הזה.

הכדורגל המודרני הפך לפיזי ומבוסס על מהירות ועוצמות ולאו דווקא על כישרון טהור, ולכן קשה מאד לפעול התקפית, אך עדיין לכל נבחרת טופ יש מספיק שחקנים איכותיים ויצירתיים בסגל ואף על המגרש, הם פשוט תקועים ומסורסים לאורך רוב המשחקים.

אם יינתן להם חופש התנועה ההתקפי וגם הידיעה שמותר להם ואף נדרש מהם לבצע דברים בצורה רנדומלית, משמע להפעיל את הקסמים שלהם יותר וגם לנדוד לשטחים אחרים ללא יותר מדי מגבלות ויותר מדי משימות הגנתיות עם הכדור, אנו לבטח נראה כדורגל שמח יותר ומהנה יותר לצפייה – זאת ללא קשר לכמות השערים שייכבשו.

מה שכן, זה אומר שמאמנים יצטרכו לוותר קצת בכל הקשור לניהול סיכונים ולסמוך על האיכות של השחקנים שלהם ולאו דווקא על ביטול הנבחרת היריבה.

עסק זה עסק

נבואה שתגשים את עצמה: זה לא יקרה.
הניצחון הוא החשוב מכל. הקדוש מכל.

איך אמר דידייה דשאן אמש: “צרפת משעממת אתכם? אל תצפו במשחק”.

“המטרה היחידה שלנו הוא לגרום לעם הצרפתי לשמוח, ונעשה מה שצריך בשביל זה. זה טורניר קשה, לא רק אנחנו מתקשים לכבוש שערים. המטרה היא קודם כל שהצרפתים יהיו שמחים כי המדינה שלנו נמצאת בסיטואציה לא פשוטה. אם אנחנו משעממים אנשים ממדינות אחרות, זאת לא בעיה שלי”.

הניצחון לפני הכל, גם אם זה אומר שבדרך לשם עומדים לסבול.

זה לא חייב להיות ככה כמובן. יש הרפתקנים שבכל זאת מנצחים ועושים זאת תוך כדי צעידה בדרך מופלאה מלאת השראה, אך כאמור, ניהול הסיכונים הוא האורים והתומים של הכדורגל המודרני.
קודם כל לא נפסיד ורק אז נתן קצת מקום ליצירתיות, אך לא נעשה שום דבר שיכול לסכן אותנו.

אם לסכם את כל הטור הזה למשפט אחד: אנחנו נשמח לראות מאמנים קצת יותר אמיצים ויותר קוסמים על הדשא ופחות ניהול סיכונים שמנחה את המשחק.