מי אני באמת | מרקוס ראשפורד
מרקוס ראשפורד נחשב לאחד השחקנים השנויים במחלוקת. אחרי לא מעט ביקורות שהגיעו בתקופה האחרונה, בעיקר על ההתנהגות מחוץ למגרש, מרקוס ראשפורד בוחר להגיב. מי אני באמת - מאת מרקוס ראשפורד.
בדרך כלל אני לא אוהב להגיב לדברים שנאמרים עליי. זה לא הסגנון שלי. אני בחור די מופנם, אני לא אוהב לדבר על עצמי, אלא אם כן אני באמת מכיר את מי שמולי. ב-99% מהמקרים אני יכול להתעלם מהרעש שסביבי, אבל לפעמים קווים מסוימים נחצים, ואז אני מרגיש שאני חייב להסביר, שאנשים פשוט יבינו מי אני כאדם. אני אף פעם לא מנסה להתעסק בתקשורת. אני מבין את המשחק. התקשורת לא באמת כותבת עליי, היא כותבת על הדמות הזו שנקראת “מרקוס רשפורד”. הם אף פעם לא יתארו אותי בתור בחור בן 26 בבילוי לילי, או על בחור שמקבל דו”ח חניה. זה תמיד יהיה על כמה עולה המכונית שלי, ניחוש המשכורת השבועית שלי, התכשיטים שלי או אפילו הקעקועים שלי. הם תמיד ינתחו את שפת הגוף שלי, יפקפקו במוסר שלי, ויעלו השערות לגבי המשפחה שלי, ועתיד הכדורגל שלי. הם תמיד מסקרים אותי בצורה שונה, אחרת ביחס לכל מיני כדורגלנים.
אני חושב שחלק מזה קשור למה שקרה בזמן מגיפת הקורונה. אני ניסיתי להשתמש בקול שלי כדי לוודא שילדים לא יהיו רעבים, כי אני יודע בדיוק איך זה מרגיש. מסיבה כלשהי, לאנשים מסויימים זה היה נראה בצורה הלא נכונה. נראה שהם חיכו שיהיה לי רגע אנושי כדי שהם יוכלו להפנות כלפיי את האצבע ולהגיד: “רואים? רואה מי הוא באמת?”
אני לא אדם מושלם. כשאעשה טעות, אני אהיה הראשון שירים את היד ואגיד שאני צריך להשתפר. אבל כשאנשים מטילים ספק במחויבות שלי למנצ’סטר יונייטד – אז אני צריך לדבר. זה כמו שמישהו מטיל ספק בכל הזהות שלי, ובכל מה שאני מייצג. גדלתי כאן, שיחקתי במועדון הזה מאז שאני ילד. המשפחה שלי דחתה כסף ששינה חיים כשהייתי ילד רק כדי שאני אוכל ללבוש את הסמל הזה.
הם מדברים על המכוניות שלי? תתארו לעצמכם ילד בן 7-6-5 שלוקח ארבעה אוטובוסים שונים רק בשביל להגיע לאימון. זו לא הגזמה, תשאלו את אמא שלי. מישהו היה צריך לצאת מהעבודה ולנסוע איתי באוטובוס כי לאף אחד אצלנו במשפחה לא הייתה מכונית, לאף אחד אפילו לא היה רישיון. בהתחלה הייתי נוסע בשני אוטובוסים לעיר, ואז הייתי צריך ללכת דרך העיר כדי להגיע לאוטובוס השני מחוץ לעיר כדי להגיע לאימון. היינו עושים את המסלול הזה אפילו בימים של גשם שוטף. כשאני הייתי במשך שעות באימונים – אמא שלי ישבה שם וחיכתה לי, בלי לדעת כלום על כדורגל, פשוט עושה את זה מאהבה. הכל רק כדי לרדוף אחרי החלום שלי לשחק ביונייטד. וזה לא שאני מתלונן, בכלל לא, נהנתי מכל שנייה מהימים האלו.
אתם יודעים מה הדבר הראשון שאמרו לנו כשהגענו ליונייטד? “בטא את עצמך.”
אנשים באמת יחשבו שאני מוזר כשאני אתחיל לדבר על המשמעות של יונייטד עבורי, אני בטוח שזה כמעט נשמע מזויף. אבל אתם צריכים להבין – כשהייתי צעיר, לשחק ביונייטד היה הכל עבורי. זה היה נראה משהו מחוץ ליכולת שלי. היה קשה להגיע לשם, אבל עוד יותר קשה להישאר שם. כשהייתי צעיר, מנצ’סטר יונייטד הייתה עורכת טורנירים של 5 על 5 בכל רחבי מנצ’סטר, טורנירים שבהם כל שחקן היה צריך לשלם פאונד כדי להיכנס, והם היו לכל הגילאים. היו שם ילדים ששיחקו נגד גברים כמעט בוגרים. תמיד הייתי מבקש מאמא שלי פאונד כדי להיכנס לשחק, כי מי שהיה זוכה בטורניר – היית מקבל את כל כספי הפרסים, שזה הספיק בערך לכרטיס לאולד טראפורד. היינו כל כך צעירים, אבל ניצחנו בו כמה פעמים. עבורי, רק להיות באולד טראפורד היה כאילו… זה היה הכל. היינו נשארים עד שכולם הלכו, והאצטדיון היה כמעט ריק, רק מסתכלים מסביב ומקשיבים. באולד טראפורד באמת יש את הסאונד הזה . מין הד כזה שכל כך מרגיע אותי. בתור ילד שהסתובב שם הרבה – אולד טראפורד תמיד הרגיש כמו הבית שלי. כשמשהו נמצא בתוכך בצורה הזאת – זה רק שלך. אף אחד לא שם את זה שם, זה פשוט נמצא שם.
כשהייתי בערך בן 10 או 11, קיבלתי הרבה תשומת לב, והיו כל מיני סוכנים ומועדונים שניסו לתת דברים למשפחה למשפחה שלי כדי לפתות אותי. יונייטד עדיין לא החתימה אותי על מלגה, ואנשים הציעו לנו כל מיני דברים. כמה מועדונים הציעו לנו כסף שמשנה חיים: נקנה למשפחה בית, נשים מכוניות במוסך שלך. נשנה את החיים של המשפחה שלך. באותה תקופה אמא שלי עבדה כקופאית ב’לדברוקס’. אחי עבד בעבודה קטנה – והייתה להם הזכות המלאה לומר לי: “פשוט קח את העסקה – בא נשנה לעצמנו את החיים.” אבל, הם ידעו שהחלום שלי הוא לשחק ביונייטד – אז הם מעולם לא לחצו עליי. אני לא יודע כמה אנשים יודעים את זה, אבל למעשה שיחקתי שני משחקי אקדמיה עבור מועדון אחר, רק כדי לראות אם אני אוהב את זה. אני זוכר שיצאתי מחדר ההלבשה וראיתי את אמא שלי ואת האחים שלי, והם פשוט שאלו אותי: “מה אתה רוצה לעשות? להישאר או ללכת?” ואני רק אמרתי: “אני רוצה לחזור ליונייטד”.
חזרנו לאוטובוס, מהמרים הכל על החיים שלנו. במבט לאחור, כשאתה רואה כמה שחקנים צעירים מדהימים מעולם לא הגיעו לקבוצה הראשונה, זה היה סיכון עצום. אבל בשבילי זו הייתה הברירה היחידה. אני זוכר שבאותה תקופה הייתה לנו פגישה משפחתית, ואמרתי: “אם אצליח לשחק ביונייטד יום אחד, אני רוצה להיות מסוגל להסתכל לכולכם בעיניים ולהגיד לכם שלא השתניתם – ואני רוצה שתסתכל לי בעיניים ותאמר שלא השתניתי.” אנשים חושבים שהם מכירים את הסיפור של המשפחה שלי, אבל הם רק לא יודעים כלום. יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים, כי אני לא מרגיש בנוח לשתף את הכל בזמן שאני עדיין משחק. לא הייתי משנה שום דבר ממה שעברתי כילד וכנער, עד כמה שזה היה קשה, כי זה היה מה שעיצב אותי למי שאני.
“I treat United the same way I treat my family.”
For Marcus Rashford, Old Trafford is home. ❤️ pic.twitter.com/xdNxxWgDv6
— Players’ Tribune Football (@TPTFootball) February 29, 2024
לא הרבה אנשים יודעים, אבל במהלך העונה הראשונה שלי בקבוצה הראשונה של יונייטד נהגתי לחזור בימי החופש שלי לשכונה בה גדלתי ולשחק כדורגל רחוב עם החברים שלי. זו התרבות שלי, זה עדיין חלק ממני, ואני חושב שזו אחת הסיבות שיצאתי ככה. אם לא עברת את זה – אני לא מצפה ממך שתבין.
יש משהו שאמא שלי תמיד הייתה אומרת לי מגיל צעיר: “שום דבר אינו בחינם, מרקוס.” המשפט הזה לא היה רק על כדורגל. היא לא אמרה לי את זה רק כדי להרחיק אותי מסוכנים. זה היה על החיים באופן כללי. כל שנה שעוברת אני מבין את זה יותר ויותר – “שום דבר אינו בחינם.” כסף זה דבר נהדר, זו ברכה. אבל לחלומות אין מחיר. בשבילי, אפילו בגיל 11, לשחק ביונייטד היה המטרה היחידה שלי. אני זוכר שבאותה תקופה, כשעדיין קיבלתי מספר הצעות ממועדונים וסוכנים שונים, וואזה(וויין רוני) וכריסטיאנו(רונאלדו) באו לעשות משהו עם כל הילדים באקדמיה – ואני רק הסתכלתי עליהם בהשתאות.
בסוף האירוע הגיע צלם, ולכולנו הילדים הייתה הזדמנות להצטלם איתם, ואני לא הלכתי. אני זוכר שאחי אמר לי: “מה אתה עושה??? לך להצטלם עם וואזה, אחי!”
אמרתי לו: “אני לא צריך תמונה.”
הוא שאל: “לא צריך תמונה??? למה אתה מתכוון??”
ואני עניתי: “כי יום אחד אני הולך לשחק איתם.”
אני חושב שהייתי הילד היחיד שלא הצטלם. אחרי שויתרנו על כל הכסף, היה בתוכי את הרעב, כבר לא ראיתי את עצמי כילד. הייתי צריך לנצל את ההזדמנות שלי ולשנות את חיי המשפחה שלי, נקודה. להיות מסוגל להמשיך קדימה וממש לחיות את החלום הזה. אם אתה חושב שאי פעם אקבל את זה כמובן מאליו – אז אתה פשוט לא מכיר אותי. כדורגל לפעמים יכול להיות בועה. ניסיתי להישאר אדם נורמלי, ניסיתי לשמור על החברים שהיו לי, ניסיתי כמיטב יכולתי לא להשתנות, גם כשאני בבילוי לילי או בחופשה. אבל יש לזה צד נוסף. עשיתי טעויות שהרבה בחורים בשנות ה-20 לחייהם עושים, וניסיתי ללמוד מהן. אבל גם הקרבתי קורבנות שאף אחד לא רואה.
הדבר היחיד שאני רוצה שתבינו הוא שכסף הוא לא מה שגורם לכם לשחק בזמנים הקשים – זו אהבת המשחק.
כולנו יודעים שאלו היו שנים קשות עבור המועדון. כשאנחנו מנצחים – אתם המעריצים הכי גדולים בעולם, זו עובדה, ואנחנו זקוקים ליותר מהאנרגיה החיובית הזאת שתהיה במועדון. אני יודע מה אווירה כזו יכולה לעשות, כי היא גרמה לי לעבור את הרגעים הכי גרועים שלי. בכל פעם שאני יוצא למגרש ואני שומע את האוהדים שרים את שמי, או שאני מסתכל סביבי באולד טראפורד לפני הבעיטה, אני מרגיש את אותה אנרגיה חיובית. עמוק בפנים, כשאני מסתכל מסביב לפני כל בעיטה, אני עדיין אוהד של הקבוצה, אני לא יכול להוציא את זה מהדם שלי. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששיחקתי ב’אנפילד’, והרגשתי את האווירה הזו של יונייטד נגד ליברפול מהמגרש, ושמעתי את השריקות והשאגות של הקהל, היה לי כל כך הרבה אדרנלין שכמעט קיבלתי הרחקה מוקדמת. אני אוהב את ג’יימס מילנר, אבל רצתי ישר לעברו וירדתי לתיקול פזיז, כי פשוט היו לי כל כך הרבה רגשות שעברו בי – לא כשחקן יונייטד, אלא כאוהד יונייטד שבמקרה עומד על המגרש נגד ליברפול. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי למשפחה שלי, “אנחנו צריכים למצוא דרך לגרום לי לשלוט בזה. אני צריך למצוא דרך להוציא ממני את החלק של האוהד, אחרת אני אקבל כרטיס אדום בכל משחק”. אני יכול לקבל כל ביקורת. אני יכול לקרוא כל כותרת. מפודקאסטים, דרך מדיה חברתית ועד העיתונים. אני יכול לקבל את זה. אבל אם תתחילו לפקפק במחויבות שלי למועדון הזה ובאהבתי לכדורגל ולהכניס אליו את המשפחה שלי – אז אני פשוט אבקש ממך לגלות קצת יותר אנושיות.
אבל אני אהיה כנה – -לא אכפת לי כשאנשים מפקפקים בי, ההפך. כשכולם אומרים לי שהם אוהבים אותי – אני ישר מתחיל לחשוד, כי אני יודע איך העולם עובד. הייתי צריך להפוך לבוגר בגיל מאוד צעיר, תמיד הייתי צריך לסמוך על עצמי. בכל פעם שהייתי במקומות הכי חשוכים שלי, כשזה היה מרגיש כאילו חצי מהעולם נגדי – אני נוהג להיות לבד לכמה ימים ולהתאפס, ואז אני בסדר. זה מי שאני, מופנם, צריך את המרחב שלי כדי להתאפס. כשזה לא היה עובד – הייתי מוצא עם מי לדבר. לפעמים זו הדרך הכי טובה לעשות את זה. אבל בכל פעם ששקעתי, פיזית או נפשית – זה תמיד היה הזמן שבו הייתי שם הכל בצד ומשחק את הכדורגל הכי טוב שלי עבור יונייטד ועבור נבחרת אנגליה. אני מבטיח לכם, לשחקנים האלה של יונייטד יש עוד הרבה מה לתת. אנחנו רוצים לחזור לשחק בליגת האלופות, ואז בסוף העונה יש לנו טורניר בינלאומי ענק. אנחנו נחזור למקום שאליו אנחנו שייכים, אנחנו רק צריכים להמשיך לעבוד, וזה מתחיל בי.
אם תתנו לי את הגיבוי – מעולה.
אם אתם מפקפקים בי – אפילו יותר טוב.
התוכן הכי טוב ברשת
אחלה ראשי
טראשפורד מנסה להציל את הקריירה, הוא לא מבין שעושים את זה על הדשא.
על כל עונה שמשחק הוא נעלם ל2.
אחלה בחור, אחלה שחקן, לא עמד בהבטחה!
לא כוכב בסדר גודל של מנצ’סטר יונייטד אלא של הפריימרליג והיה צריך למצוא קבוצה למידותיו.
יחסים מורכבים עם הבחור הזה. ראשפורד פריים זה אחד מהשחקנים הטובים בעולם אבל לצערי יש לו חוסר יציבות כרוני וזה לא מתאים למועדון הגדול בעולם.
יש לראשי מקום בסגל אבל לא בציפיות הנוכחיות ולדעתי לא בשכר הזה אבל כנראה שמאוחר להחזיר את הגלגל לאחור.
קריירה מפוספסת.