מכות מצרים – פרק ראשון – “הקרב על סנטיאגו”

"הקרב על סנטיאגו", משחק ממונדיאל 1962 שהידרדר לאלימות, ושיקף את הצדדים האפלים והכאוטיים יותר של טבע האדם והספורט, רצוף תוקפנות ותהפוכות.

במסורת היהודית בולט חג הפסח כהנצחה של חירות וחוסן, שבמרכזו הגדת יציאת מצרים. בכל חג מתאספות משפחות שלמות סביב השולחן וקוראות יחד את ההגדה, ובמרכזה עומדות עשר המכות, סדרה של התערבויות אלוהיות שהובילו לשחרור בני ישראל מהעבדות במצרים. מכות אלה, החל מדם ועד מכת בכורות, משמשות לא רק כאירועים תנ”כיים אלא גם כמטאפורות רבות עוצמה לאסון ולגאולה.

בפרויקט שמגשר בין ההגדה ההיסטורית להווה המודרני, אנחנו יוצאים לסדרת כתבות שקושרות בין המכות התנ”כיות הללו לבין אירועים בלתי נשכחים בעולם הכדורגל.
דרך סדרת כתבות זו, אנו נתעמק בנבכי ההיסטוריה של הכדורגל, נחשוף סיפורים שמזכירים לנו את עשר המכות תוך כדי חגיגת רוח הכדורגל שכולנו אוהבים.

נתחיל כמובן מהמכה הראשונה – דם.

בכדי להפגין את כוונותיו משה היכה את היאור והפך את מימיו לדם, ואנו החלטנו ”כמיטב המסורת” להקביל את האירוע הזה למשחק כדורגל שהידרדר לאלימות קיצונית, ושיקף את הצדדים האפלים והכאוטיים יותר של טבע האדם והספורט. מפגש ידוע לשמצה זה, רצוף תוקפנות ותהפוכות, מהדהד את הבשורה המבשרת רעות של המכה הראשונה, וקובע טון של מחלוקת ותהפוכות, אך כמו מכת הדם עצמה הובילה למהפכה ששינתה את ההיסטוריה.

הקרב על סנטיאגו: פרק אפל בתולדות המונדיאל

מונדיאל 1962 בצ’ילה זכור בזכות דברים רבים: רעידת האדמה האיומה שקדמה לו, ה”Jogo Bonito” הברזילאי, גאונותו של גארינצ’ה, זכייתו השנייה של פלה בגביע והופעתו של הכדורגל כמחזה עולמי. עם זאת, בתוך הנרטיבים המפורסמים הללו, מסתתר סיפור אפל וסוער יותר – משחק בנאלי לכאורה במסגרת בית ב’ של הטורניר בין איטליה לצ’ילה, שעם סיומו זכה בתואר המפוקפק ”הקרב על סנטיגאו”.

המפגש הידוע לשמצה התרחש ב-2 ביוני 1962 באצטדיון הלאומי בסנטיאגו, על רקע מתיחות פוליטית ואיבה לפני המשחק. העיתונות האיטלקית פרסמה לפני הטורניר הערות לא מחמיאות בלשון המעטה על צ’ילה המארחת ועל סנטיאגו בפרט (מה שהוביל לגירוש העיתונאים מהמדינה לפני המשחקים) ומנגד בעיתונות הצ’יליאנית פורסמו כתבות אשר השוו את האיטלקים למאפיונרים ומכורים לסמים. ההסלמה בין הצדדים הגיעה לנקודת רתיחה כאשר לפני המשחק אושפז בבית החולים אדם שהוכה קשות בשל ה”חזות האיטלקית” שלו, למרות שהיה בכלל ארגנטינאי.
כבר מדקות הפתיחה היה ברור שזה לא יהיה משחק רגיל. המשחק הידרדר לכאוס עם שחקנים משני הצדדים שעסקו בעבירות מחפירות, כולל אגרופים, בעיטות ותיקולים שהיום ללא ספק היו מצדיקים כרטיסים אדומים והרחקות ארוכות מהמגרשים. השופט האנגלי קן אסטון, מצא את עצמו המום מהתוקפנות על כר הדשא, נאבק לשמור על הסדר בתוך האנרכיה.

במשחק הורחקו בסך הכל (!) שני שחקנים איטלקים: הראשון, ג’ורג’יו פריני, הורחק בדקה ה-12 לאחר שבעט בשחקן צ’יליאני, אך הוא סירב לעזוב את כר הדשא ונאלץ להיות מלווה על ידי המשטרה. בהמשך המשחק, השחקן הצ’יליאני לאונל סאנצ’ס שבר את אפו של השחקן האיטלקי מריו דוד עם אגרוף “הוק” שמאלי. למרבה הפלא, השחקן לא הורחק על האירוע הזה. מאוחר יותר, דויד הגיב בבעיטה אכזרית לעבר סאנצ’ס והורחק. תוך כדי המשחק, המשטרה נאלצה להתערב שלוש פעמים על מנת להפריד בין השחקנים כדי להשיב את הסדר על כנו. למרות האווירה הסוערת, המשחק נמשך, כאשר בסופו של דבר צ’ילה ניצחה 0:2, הודות לשערים של חיימה רמירז וחורחה טורו.

האלימות על המגרש לא הייתה רק סדרה של אירועים בודדים וחד פעמיים, אלא השתקפות של רגשות מוגברים ולהט לאומני שיכול להתלוות לספורט הבינלאומי. “הקרב על סנטיאגו” משמש תזכורת לפוטנציאל של אירועי ספורט להסלים לזירות של סכסוכים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים.

בעקבות המשחק, פיפ”א ספגה ביקורת על התנהלותה במשחק ועל חוסר השליטה והמשמעת במהלך המשחק. המשחק זכה לגינוי נרחב בעיתונות הבינלאומית כאשר דייוויד קולמן מה-BBC הציג את סרטון מהמשחק והזהיר את הצופים מפני תוכנו המטריד. משחק זה הניע את פיפ”א לשקול מחדש את גישתה לשיפוט ולמשמעת, והם זכו לפתרון בעזרתו של אחד, קן אסטון.

זוכרים שדיברנו על מהפכה ששינתה את ההיסטוריה? אז קן אסטון. השופט האנגלי מ”הקרב על סנטיאגו” לקח חלק גם במונדיאל 1966 ולאחר אירוע אלימות נוסף במשחק בין אנגליה לארגנטינה (הקפטן הארגנטינאי אנטוניו רטין הורחק לאחר שתי אזהרות מהשופט הגרמני רודולף קרייטליין – האזהרות היו באנגלית, שפה שלא הייתה שגורה בפיו של רטין כלל). מאוחר יותר הבין אסטון כי חייב להגיע שינוי, ובמהלך הנסיעה הביתה הביט ברמזור מעליו ועלה במוחו רעיון ששינה את הכדורגל העולמי – כרטיסים כאות אזהרה, צהוב ואדום. כבר במונדיאל 1970 החל השימוש בהם, אך הכרטיס האדום נשלף לראשונה רק ב-1974, למי אתם שואלים? קרלוס קזסלי, שחקנה של נבחרת צ’ילה. חתיכת סגירת מעגל.

למרות האירועים המחרידים והאפלים של המשחק הזה, מונדיאל 1962 זכור גם בזכות ההברקה של הנבחרת הברזילאית, שזכתה בטורניר וקיבעה את מעמדה בספרי ההיסטוריה של הכדורגל. עם זאת, “הקרב על סנטיאגו” נותר סיפור אזהרה, פרק בתולדות המונדיאל שמדגיש את הקו הדק בין תחרות בריאה לשנאה גלויה.

ככל שחלפו השנים, המשחק התפתח, עם שיפורים משמעותיים בהתנהגות השחקנים, בניהול ההתנהגות של על המגרש ובאכיפת כללי משמעת. עם זאת, “הקרב על סנטיאגו” נותר כאזהרה, הממחישה את האמוציות והיריבויות שהכדורגל יכול לעורר, לטוב ולרע.

ולמי שרוצה, ואנחנו מזהירים על תוכן לא פשוט לצפייה, הנה תקציר המשחק:

2 תגובות
  1. רונן כותב

    איזו כתבה טובה, לא ארוכה מדי ומעניינת ורלוונטית.
    כל הכבוד לכם.

  2. נמרוד כותב

    אחלה תוכן

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן