מ’משוגעים אנגלים’ לתהילה ארגנטינאית: מאה וחצי שנים של תשוקה לכדורגל

ההיסטוריה העשירה והתשוקה המתמשכת של הכדורגל הארגנטינאי, מקורותיו, האבולוציה שלו והאתגרים העומדים בפניו כיום. מראשיתו הצנועה עם "משוגעים אנגלים" על הרציפים ועד לבולטות בינלאומית, זהו סיפור של אהבה על מגרש הכדורגל.

ב-140 השנים שחלפו מאז שרחובות בואנוס איירס התמלאו לראשונה בפטפוטים על “משוגעים אנגלים” שמשחקים כדורגל ליד הרציפים בקיץ הארגנטינאי הלוהט, מערכת היחסים של אלופת העולם עם הספורט הפכה ממבוכה ראשונית לחיבוק לבבי. למרות המרחק הגיאוגרפי הניכר שהפריד בינם לבין ערש הולדתו של הכדורגל באנגליה, המבוכה הראשונית שהפגינו הצופים הראשונים בפורטניו, הכדורגל השתרש היטב לאורך גדות ריו דה לה פלטה, לפני אזורים רבים אחרים בעולם. לאורך העשורים, סגנון הכדורגל הייחודי של הארגנטינאים הותיר חותם בל יימחה על נוף הכדורגל העולמי.

רגע מכונן בהיסטוריה התרחש עם הקמתה של ליגת הכדורגל הארגנטינאית בשנת 1893, שהוקמה על ידי גולים בריטים שהתגוררו בבואנוס איירס. ליגה זו, שהתפתחה מאוחר יותר ל-Asociación del Fútbol Argentino (AFA), מחזיקה בתואר התאחדות הכדורגל הוותיקה ביותר בדרום אמריקה והוותיקה ביותר מחוץ לאיים הבריטיים. משמעות היסטורית עמוקה זו מודגשת על ידי היריבות הספורטיבית הבינלאומית המתמשכת עם אורוגוואי, יריבות המשתרעת מעבר לאיים הבריטיים.

נוסד בשנת 1887, Club de Gimnasia y Esgrima La Plata מחזיק בתואר מועדון הכדורגל הוותיק ביותר שקיים ביבשת, ומשמש כסמל למורשת המתמשכת של הכדורגל בארגנטינה. ההשפעה המתמשכת של המורשת הבריטית ניכרת במינוח של מועדונים כמו Newell’s Old Boys, שנוסד על ידי בוגרי בית ספר אנגלי ברוסאריו, ובאנפילד, הנושא את שמו של אדם אנגלי. מקרים אלה מדגישים את ה”אנגליות” המושרשת עמוק בתרבות הכדורגל הארגנטינאית.

ניתן לחלק את ההיסטוריה של הכדורגל הארגנטינאי לשתי תקופות נפרדות: התקופה החובבנית והתקופה המקצועית. חלוקה זו נובעת בעיקר מהחלטות פנימיות בתוך הספורט. באופן מעניין, סטטיסטיקאים רבים נוטים להתעלם מהשלב החובבני כאשר סופרים אליפויות ליגה ושיאי מועדונים ראש בראש. השלב החובבני הראשון של האליפות החל בשנת 1893 והתאפיין בדומיננטיות של מועדונים בריטיים. מועדונים אלה נוסדו על ידי מגוון רחב של אנשים, כולל עובדי רציפים, מוסדות חינוך אנגלו-ארגנטינאים, מהנדסי רכבות ומועדונים חברתיים. התפתחות משמעותית בתקופה זו הייתה פילוג בתוך הספורט, וכתוצאה מכך שתי אגודות מתחרות פעלו במקביל במשך מספר שנים (1912-14).

מועדונים בריטים החלו לוותר על הדומיננטיות שלהם, בעוד קבוצות ארגנטינאיות מקומיות הפכו לאלופות. ראסינג קלוב, במיוחד, ביססה את עצמה ככוח דומיננטי, והבטיחה חמש אליפויות רצופות משנת 1913 ואילך. בשנת 1919 התרחש פיצול, שהוביל להפעלה בו זמנית של Asociación Argentina de Football ו- Asociación Amateurs de Football (למרות שמה, האחרונה הייתה גם ליגת חובבים) עד 1926.

בסופו של דבר, תקופת פיוס זו סללה את הדרך להקמת הליגה המקצוענית בשנת 1931. תחילתו של הכדורגל המקצועני בארגנטינה התרחשה במקביל לעלייתו העולמית של הספורט, שסומנה על ידי גביע העולם הראשון בשנת 1930. מועדונים כמו בוקה ג’וניורס וריבר פלייט הפכו לתחנות כוח אימתניות ביבשת, כאשר בוקה זכתה באליפות המקצוענית הראשונה בשנת 1931. תקופה זו הייתה עדה גם לעלייתה של הקבוצה האגדית של ריבר פלייט המכונה “לה מאקינה” (“המכונה”), קבוצה כה אימתנית שאפילו אלפרדו די סטפנו הצעיר התקשה להבטיח מקום בהרכב.

עידן חדש בכדורגל הארגנטינאי החל עם כניסתן לתוקף של אליפויות נסיונל ומטרופוליטנו בשנת 1967. התפתחות חשובה זו הרחיבה את השפעת הספורט מעבר לבואנוס איירס, וקידמה בברכה קבוצות מחוזיות לתחרות.

בשנת 1960, גביע ליברטדורס הפך לטורניר המועדונים המוביל בדרום אמריקה. ראשיתה הייתה תוצאה של הצעה שהגיש סטנלי רוס, נשיא אופ”א דאז, לעמיתיו ב-CONMEBOL (המקבילה של דרום אמריקה לאופ”א). רוס הציע ליצור תחרות שנתית בין אלופי אירופה ודרום אמריקה, רעיון שהוליד מאוחר יותר את הגביע הבין-יבשתי ולאחרונה גם את גביע העולם לקבוצות. בשנים הראשונות של גביע ליברטדורס, אינדפנדיינטה הוכיחה את הדומיננטיות שלה, והבטיחה את התואר 7 פעמים, שיא שעדיין עומד. עם זאת, אחיזתה של אינדפנדיינטה בעליונות דעכה עם הזמן, כאשר מועדונים אחרים כמו סן לורנצו, ראסינג, בוקה, אסטודיאנטס, ולז ושני המועדונים שבסיסם ברוסאריו, ניואל וסנטרל, זכו כולם לפחות בגביע אחד.

יש לציין כי בתקופה זו, אחיזת החנק של ארגנטינה בקופה ליברטדורס נשברה רק על ידי הענקיות האורוגוואיות פניארול (1966) ונסיונל (1971) והברזילאית קרוזיירו (1976). המועדונים הארגנטינאים שלטו ביד רמה וזכו ב-12 מתוך 15 הטורנירים שנערכו בין 1964 ל-1978. הריצה המרשימה הזו הגיעה לשיאה ב-1978 כשארגנטינה אירחה וזכתה במונדיאל הראשון שלה, ובכך שמה קץ להמתנה של 48 שנים מאז ההפסד הכואב בגמר מול אורוגוואי.

בשנת 1985 עברה הליגה הארגנטינאית שינוי משמעותי כאשר אימצה מבנה עונתי בסגנון אירופי, שנמשך לאורך הקיץ הארגנטינאי הלוהט. ואז, ב-1991, ארגנטינה יישמה “אליפויות קצרות” גם כדי להימנע ממשחק בטמפרטורות קיצוניות וגם כדי להזריק יותר דרמה לתחרות. פורמט חדש זה חילק את העונה לאליפויות אפרטורה (‘פתיחה’) וקלאוסורה (‘סיום’), שכל אחת מהן כללה 19 משחקים. במהלך אליפות אפרטורה, כל קבוצה התמודדה פעם אחת מול השנייה, בעוד שמשחקי החזרות התרחשו במהלך הקלאוסורה. ראוי לציין כי בחלק ממדינות דרום אמריקה, ובראשן אורוגוואי, המנצחות בשתי האליפויות יתמודדו בסוף העונה כדי לקבוע מי תהיה אלופת העונה. עם זאת, בארגנטינה, נוהל זה לא אומץ. עם זאת, במהלך עונת 1990/91, שיטה זו נוצלה בפעם היחידה כדי להכתיר מועדון אחד כאלוף העונה, כאשר ניואלס אולד בויס ניצחו את בוקה ג’וניורס בגמר.

המאה ה-21 הביאה עמה שינויים נוספים – ב-2008 חזרו הליגות השנייה והשלישית לאליפות אחת בת שנה. הרעיון היה שעל ידי צמצום ההתמודדות הדרמטית לאליפות, צריך להיות פחות מתח, ובתקווה, פחות מהאלימות שפוקדת את הכדורגל הארגנטינאי בשנים האחרונות.
למרות המאמצים לבלום אותה, האלימות בכדורגל הארגנטינאי נמשכת, מה שהוביל להחלטה שנויה במחלוקת אך קריטית של ההתאחדות לכדורגל: איסור על קהל חוץ להשתתף במשחקי הליגה והגביע המקומיים. צעד דרסטי זה מגיע בתגובה לסדרה של תקריות אלימות בהן היו מעורבים ארגוני אוהדים, אשר פגעו במוניטין של הספורט והעלו חששות בטיחותיים חמורות. בעוד רבים טוענים כי איסור זה גורע מהמהות והיופי של הכדורגל – משחק שנחגג באחדותו ובכוח המשיכה העולמי שלו – המציאות הקשה היא שצעד כזה הפך הכרחי כדי להגן על חיי אדם. ההחלטה, למרות שהיא מצערת בעיני רבים, מהווה תזכורת בוטה להשפעה של תוקפנות בלתי מבוקרת בספורט ולמאמצים שעל הרשויות לעשות כדי להבטיח את בטיחותם.

הירידה בכל הליגות נעשית מטבלה נפרדת, המכונה פרומדיו (“ממוצע”). מספר הנקודות שכל קבוצה השיגה בשלוש העונות המלאות האחרונות שלה (שש אליפויות קצרות) בליגה הנוכחית שלה (או עונה אחת או שתיים, אם היא לא הייתה בליגה הנוכחית כל כך הרבה זמן) מתווסף ואז מחולק במספר המשחקים ששוחקו באותה תקופה. בסוף העונה הקבוצות עם אחוז הנקודות הנמוך ביותר למשחק יורדות. מבולבלים? אל תדאגו, גם הארגנטינאים.

שיטת ירידת ליגה זו הובאה כדי להגן על מועדונים גדולים, אך למרות זאת, ראסינג וסן לורנצו ירדו שתיהן ליגה במהלך שנות ה-80. לאחרונה הגיע תורם של גדולים אחרים – ריבר פלייט ירדה ליגה לראשונה בתולדותיה ב-2011, אחרי יותר ממאה שנים רצופות בליגה הבכירה, וב-2013 גם אינדפנדיינטה ספגה ירידה בפעם הראשונה בהיסטוריה. בוקה נותרה המועדון היחיד בארגנטינה שמעולם לא ירד לליגה השנייה.

בעוד הליגה הארגנטינאית מתכוננת לחזרתה בסוף ינואר, היא עומדת כחלון ראווה תוסס של התשוקה הנלהבת של האומה לכדורגל. למרות שהיא אולי לא נהנית מאור הזרקורים הבינלאומי של טורנירים כמו ליגת האלופות, הליגה הארגנטינאית, על הרקע ההיסטורי העשיר, העומק התרבותי והתחרות המרתקת שלה, נותרה אחת מליגות הכדורגל המרתקות והצבעוניות ביותר בעולם.

*הכותב הינו אוהד מתוסכל של ולז סארספילד שמקווה שאולי העונה הקבוצה לא תילחם על ירידה, למרות שאין יותר מדי ציפיות.

5 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    ירדן כתב תותחחחח

  2. אסף כותב

    כתבה נהדרת !

  3. סער כותב

    קורא את הכתבה ומקשיב למוצאצ׳וס, אני נכד לארגנטינאי והערת בתוכי גאווה והנאה, Gracias 🙏🏻

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    כתבה מדהימה ירדן, ממש מעניינת !

  5. דמיאן האס כותב

    Grasias yarden!!
    כתבה נהדרת.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן