“מסאי לא היה צריך ללכת” | טור של אוהד ירוק

בעקבות התקופה הרעה של מכבי חיפה, הירוקים החליטו שלא להמשיך עם מסאי דגו לקראת העונה הבאה ולהחזיר את ברק בכר אל הקווים. התכנסנו שני אוהדים ירוקים על מנת לענות על השאלה מי היה צריך להיות המאמן של הקבוצה בעונה הבאה.

מכבי חיפה נמצאת בצומת דרכים. לאחר עונה מלאת תהפוכות, שמחות ואכזבות, היא קרובה לאבד באופן סופי את האליפות ליריבה המושבעת, מכבי תל אביב. מסאי דגו, בעונתו הראשונה בירוק, היה לפרקים המאמן של הקבוצה הטובה בליגה והמקום שלו בקבוצה בשנים הבאות היה כבר מובטח. אך כעת, כאשר הקבוצה בתקופה רעה ומשחקת כדורגל שאנחנו לא רגילים לראות, הודיעה היום מכבי חיפה על כך שלא ימשיך בעונה הבאה. מי שיתפוס את מקומו על הקווים בסמי עופר הוא ברק בכר, אותו מאמן שהביא לחיפה שלושה תארי אליפות רצופים, ועזב את המועדון רק לפני שנה. בשני טורים, יוני וירדן, אוהדים ירוקים אמיתיים, יציגו את דעתם בנוגע לסוגיית המאמן הבא של מכבי חיפה – משני הצדדים.

כל קבוצה צריכה מאמן שיאמין בה – דגו היה חייב להישאר בחיפה בעונה הבאה:

אחת הרעות החולות של הכדורגל הישראלי, היא הדחייה הבלתי מוסברת של תהליכים. תוכניות ארוכות-טווח הן בגדר המלצה במחוזות הכדורגל בארצנו, מה שהופך את תפקיד המאמן למלחיץ עוד יותר ממה שהוא. מאמנים נמדדים על הישגים מידיים, ולא על בניית תהליך יסודי עבור הקבוצות שלהם. מסאי דגו הגיע למכבי חיפה כדי להוביל תהליך. לאחר אליפות שלישית ועזיבת רוב הכוכבים של הקבוצה, הפרויקט של גל אלברמן היה לבנות את הקבוצה מחדש. מכבי חיפה הגיעה לעונה הנוכחית לאחר שאיבדה את ה-כוכב שלה, עומר אצילי, כמו גם שחקני מפתח נוספים כדוגמת מוחמד אבו-פאני, נטע לביא, ג’וש כהן ורבים נוספים. אם תשאלו כל אוהד חיפה בתחילת העונה לא היה אפילו אחד שהאמין שמכבי חיפה מסוגלת להתחרות על האליפות, שכן אליפות רביעית ברציפות היא דבר שלא נעשה בכדורגל הישראלי מאז שנות ה-60. יש כאלו שאף אמרו שמסאי דגו יפוטר כבר במחזור שביעי.

אבל דגו האמין. למעשה, הוא היה היחיד שהאמין. הוא האמין בכל ליבו בקבוצה שהוא קיבל להוביל, לא משנה מי סגל השחקנים שעומד לראשותו. הוא רצה להשתיק את כל המבקרים, שלא הפסיקו לחפש אותו. אולי אחרי בית”ר ירושלים, מכבי חיפה הוא המועדון המלחיץ בארץ, האוהדים מצפים כל שנה לאליפות, וכל הפסד הוא כישלון טוטאלי. ובכל זאת, דגו עמד בלחץ בגבורה. נזכיר שבמהלך העונה דגו איבד את דיא סבע וצ’ארון שרי, מי שהיו אמורים להוביל את הקבוצה העונה, בגלל סיבות שאינן קשורות לכדורגל. בנוסף, הפציעה של דולב חזיזה והיכולת הירודה של איתמר ניצן אילצה את דגו לאלתר, והוא עשה זאת ובענק. לאחר פגרת המלחמה הכפויה, מכבי חיפה נכנסה לעומס משחקים בלתי רגיל, שקשה היה להאמין שקבוצה כזאת שמבוססת בגדול על ילד בן 19 (ח’לאילי), ו’וטרן’ בן 37 (רפאלוב) מסוגלת להיראות כמו אלופה. אבל שוב, דגו האמין.

דגו עשה עונה אירופית יפה מאוד, שהסתיימה בהדחה בשמינית גמר (!) הקונפרנס מול פיורנטינה, קבוצה שנמצאת כמה רמות מעל מכבי חיפה, כאשר הירוקים גם סיפקו הופעה מכובדת למדי בצמד המפגשים מול הקבוצה האיטלקית. בליגה, היו חודשים שלמים שבהם מכבי חיפה הייתה נראית כמו הקבוצה הכי טובה בארץ, כולל שני ניצחונות מרשימים על מכבי תל אביב. עם סגל נחות משל הצהובים, מכבי חיפה שיחקה כדורגל אטרקטיבי, סוחף, כזה שהזכיר את מכבי חיפה של שלוש העונות האחרונות – רק שהפעם, היא עשתה זאת כשלא ציפו ממנה, כשאף אחד לא האמין בה – חוץ מדגו. במהלך התקופה הנהדרת הזו ראינו את דגו מתמודד ומאלתר אין ספור פעמים, עקב פציעות חוזרות ונשנות של שחקניו. דגו הפך את חלאילי ל-“go to guy” של מכבי חיפה, כמו גם את פיינגולד וחגג’ לשחקני הרכב לגיטימיים בליגה שלנו. דגו הוציא את המקסימום משחקניו – הוא הפך אותם לקבוצה שמשחקת ביחד, ויצר דינימיקה מהפנטת.

אפילו בראיונות שלאחר המשחקים, דגו שידר בגרות עילאית. למרות שניסו לפגוע בו ולדרוך עליו, דגו עמד זקוף ולא נתן לאף אחד להוריד אותו, כי הוא האמין. דגו הראה שהשחקנים והקבוצה חשובים לו, ושמכבי חיפה היא לא עוד “ג’וב” בשבילו – הוא שם כי הוא אוהב בכל ליבו את המועדון. נכון, מכבי חיפה חווה תקופה רעה מאוד, והראיונות של דגו הפכו לעתים למופעי תירוצים על כך שהקבוצה שיחקה לא טוב כי בית הדין החליט משהו שלא היה לטעמה. קבוצה מקצוענית צריכה לשחק כמו מקצוענית, ולא להתייחס לרעשי רקע – ואין על כך עוררין.

התקופה האחרונה גרמה ללא מעט מאיתנו, האוהדים, לפנטז על חזרה של ברק בכר הגדול, אותו הערצנו בעיוורון. החזרה של בכר לחיפה כזאת, קבוצה נחותה משמעותית מזו שקיבל, יכולה להיגמר באסון. הפסד אחד, משחק אחד לא טוב של הקבוצה, ובכר יכתים את כל המורשת שלו – כי כולם פשוט יצפו ממנו שוב לנצח הכל, ובאופן משכנע. בכר הוא לא אותו בכר וחיפה היא לא אותה חיפה. בכר יגיע עם שק של ציפיות על גבו, מה שיגרום לכך שכל מעידה קטנה תהיה כישלון אדיר.

דגו הוא כל מה שרצינו שהכדורגל הישראלי יהיה – תרבות כדורגל שמגדלת מאמנים ונותנת להם הזדמנויות, גם אם הם לא כל כך טובים בהתחלה. ההצלחה היא אינה מיידית, וזה דבר שאנשי הכדורגל בארצנו הקטנה מתקשים להפנים. אם נסתכל למשל על מיקל ארטטה, מאמנה של ארסנל, נגלה שגם ההתחלה שלו לא הייתה קלה. בשלוש העונות הראשונות שלו בקבוצה, ארסנל לא סיימה את הליגה ברביעייה הראשונה, שזו הייתה המטרה של ארסנל. אבל המועדון האמין בו, וכעת הוא אחד המאמנים המוערכים ביותר בעולם. דגו היה צריך לקבל הזדמנות. הוא קיבל העונה קבוצה פחות טובה מזו של בכר והתמודד עם עזיבות לא צפויות. דגו עלה על הציפיות של האוהדים, שמתחילים להתאכזב ממנו כעת רק כי הם פיתחו תיאבון לאליפות. דגו הוא איש של המועדון, ואני מאמין שאם המועדון היה מראה לדגו שהוא מאמין בו, דגו היה לוקח את ההזדמנות בשתי ידיו ומעמיד בשנה הבאה קבוצה הרבה יותר טובה מזו של העונה. דגו הוציא את המקסימום משחקניו ואת המקסימום ממכבי חיפה הנוכחית, וזה הישג אדיר עבור מאמן שבפעם הראשונה מאמן ברמות הגבוהות. בעיניי, אם אלברמן ושחר היו משכילים להאמין בדגו ולתת לו להוביל תהליך בריא ונכון, הם יכלו לקבל מאמן שיכל היה להפוך לאגדה במועדון, לא פחות.

את הטור של ירדן, “הברק היה חייב לחזור לכרמל”, תוכלו למצוא כאן.

2 תגובות
  1. ישראל כותב

    רק התחלתי את הכתבה ורשמת עובדה שגויה!!!
    מסאי לא פוטר… רק לא חידשו לו את החוזה זה הכל !

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    מעניין כמה מסאי משלם לבאלרז כי אתם מפמפמים אותו מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקה.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן