מסעו של ‘המיוחד’ בנבחרת ישראל | משחק הבכורה של מוריניו

📍 מתחם האימונים, שפיים – נובמבר 2025

עברו חודשיים של צפייה בעשרות משחקים, ניתוחים טקטיים, עבודה עם סקאוטים, ובניית התמונה המלאה על שחקני הנבחרת. עכשיו הגיע רגע האמת הראשון – גיבוש הסגל למשחקים מול אוקראינה ובוסניה. לא משנה לי שהסיכויים לעלות קלושים. השחקנים שלי עדיין ילחמו. כל אחד מהם יצטרך להילחם כדי להוכיח שהוא שייך.

אני מפרסם את הסגל. כותרות עולות, פרשנים מנתחים, אבל דבר אחד בולט – שקט מוחלט מצדם של אלה שלא זומנו. הם מבינים שאני יודע מה אני עושה. אני קורא למשרד את אלי דסה, דור פרץ ועומרי גנדלמן.

“שלושתכם הקפטנים שלי למשחקים הקרובים. דסה ראשון, עומרי שני ודור אתה שלישי. אבל מבחינתי, שלושתכם קפטנים ביחד”

דסה: “הבנתי שאתה אוהב לשבור מוסכמות, אבל שלושה קפטנים?”
-“נכון. אני צריך הנהגה בכמה עמדות, ואני רוצה לבדוק מי באמת לוקח אחריות.”

אני מביט ישירות בשלושתם.

“עומרי, אתה הצעיר פה, אבל אתה משחק באירופה, יש לך נוכחות, אני רוצה שתתחיל להתנהג כמו מנהיג. דור, אתה הקול במרכז המגרש, הדבק של הקבוצה. אתה צריך להיות זה שמרים את כולם כשהדברים הולכים רע. אתה הוותיק, אתה יודע איך הדברים עובדים, ואני רוצה אותך כמישהו שיחזיק את הקבוצה הזאת יחד.”

אני קם מהכיסא ומניח ידיים על השולחן.

“אני לא צריך שחקנים שצועקים רק כשמנצחים. אני צריך מנהיגים שצועקים גם כשאנחנו בפיגור. תתחילו להתנהג כמו קפטנים כבר עכשיו.”

הם קמים, לוחצים ידיים, מבינים את המסר.

שיחת פתיחת מחנה האימונים – היכרות ותיאום ציפיות

החדר מלא, כל השחקנים מתיישבים. אני עומד מולם, ידיים בכיסים, מביט לכל אחד מהם בעיניים.

“ברוכים הבאים למהפכה. שמעתי הרבה תירוצים מישראלים – השופטים נגדנו, אין לנו מזל, הנבחרת לא מתפקדת. בולשיט. הפסדים קורים כי אנחנו לא טובים מספיק, כי לא היינו ממושמעים, כי לא נתנו 100%.”

אני עוצר לרגע, מסתכל עליהם: “אני לא הולך לשחק כמו כל מאמן ישראלי שקדם לי. אתם הולכים ללמוד איך לנצח. ואם מישהו לא מתאים לקצב שלי? הדלת שם.”

מבט אחד על השחקנים, ואני רואה שזה מחלחל. ערן זהבי מחייך.

“סוף סוף מישהו אומר את זה.”

אני מחייך חזרה.

“יופי, אז בואו נתחיל לעבוד.”

האימונים הראשונים – להנחיל את הדרך שלי

אחרי שלושה ימים של עבודה, אני כבר מזהה בעיות:
✔ חוסר סדר טקטי.
✔ קבלת החלטות רעה.
✔ משמעת בעייתית.

אני לא מבזבז זמן. כל טעות קטנה נקטעת מיד: “פרץ! תפסיק לחלום! אם אתה יוצא קדימה, מישהו צריך לחפות עליך!”

“מנור! אם אני רואה אותך עושה דריבל אחד יותר מדי, אתה תראה את המשחק מהספסל!”

“גנדלמן, זה לא משחק שכונה, אם אתה מוסר אחורה תסתכל לפני שאתה עושה את זה!”

בהתחלה הם מופתעים, אבל לאט-לאט אני רואה שהם מתרגלים.

ההרכב למשחק נגד אוקראינה:
🧤 שוער: דניאל פרץ.
🛡️ הגנה: שגיב יחזקאל, עומרי גנדלמן, מיגל ויטור, דורון ליינדר.
⚙️ קישור: דור פרץ, לורן אברג’ל.
🎭 קישור התקפי: ליאל עבדה, אוסקר גלוך, מנור סולומון.
🎯 חלוץ: דור תורג’מן.

מסיבת העיתונאים לפני המשחק

📢 שאלה 1: “ז’וזה, איך אתה מתכוון להתמודד עם ההתקפה החזקה של אוקראינה?”
“באותה צורה שהתמודדתי עם ההתקפות של ברצלונה, באיירן מינכן ויובנטוס – עם תכנית ברורה, משמעת טקטית ולחץ על השחקנים הנכונים.”

📢 שאלה 2: “האם המשחק הזה הוא רק ניסוי כלים ראשוני, או שאתה מתכוון לשחק כדי לנצח?”
“שחקנים שמשחקים אצלי לא מכירים את המושג ‘משחק חסר משמעות’. כל משחק הוא מבחן.”

שיחת מוטיבציה לפני העלייה למגרש

אני מסתכל על השחקנים. חלקם לחוצים, חלקם נראים בטוחים בעצמם. “תקשיבו טוב. אני לא מצפה מכם להיות יותר טובים טכנית מהאוקראינים. אני מצפה שתהיו חכמים יותר, אגרסיביים יותר, ממושמעים יותר. דובביק ומודריק? אני רוצה שהם ירגישו שהם במשחק הכי קשה שהיה להם בחיים. אם אני רואה שחקן שלהם מקבל שנייה אחת מיותרת עם הכדור, אני מוציא אתכם החוצה.”

אני מסתובב לכיוון הדלת.

“יאללה, תראו לי מה אתם שווים.”

🏟מחצית ראשונה

📢 דקה 4:
בעיטה חופשית של זינצ’נקו מ-25 מטרים. פרץ במקום, הודף לקרן.
📢 דקה 15:
ציגנקוב, השחקן היהודי של אוקראינה, חותך מהאגף הימני, עובר שני שחקנים, בועט מ-16 מטרים – הכדור פוגע בעמוד!
📢 דקה 26:
ההזדמנות הראשונה שלנו. מנור סולומון לוקח כדור חופשי מסף הרחבה, הכדור פוגע ברשת העליונה. קרוב מדי, אבל לא מספיק טוב.
📢 דקה 29 – 1:0 לאוקראינה.
ציגנקוב חולף על דורון ליינדר בקו, מרים כדור מדויק לרחבה, דובביק מנתר מעל כולם ונוגח חזק לרשת.

אני מסתובב לעוזר שלי. “ליינדר נרדם. אין לו מושג איפה הכדור, אין לו מושג איפה השחקן שלו.”

📢 דקה 33 – 2:0.
איבוד כדור קטסטרופלי של ליינדר בחצי שלנו. מודריק חוטף, שולח כדור עומק שמפרק את ההגנה שלנו, מאלינובסקי מקבל את הכדור בתוך הרחבה ומגלגל לרשת.

אני עומד על הקווים, לא מאמין למה שאני רואה.

📢 דקה 39 – 3:0.
זה כבר מביך. ארבע מסירות קצרות, דאבל-פאסים פשוטים, חיתוך של מודריק, מסירת עומק לדובביק, שמקבל את הכדור לבד מול פרץ. שוב הוא שולח אותו לפינה, שוב אנחנו נראים כמו קונוסים.

השריקה למחצית מגיעה.

מחצית – זעם בחדר ההלבשה

אני נכנס ראשון. השחקנים נכנסים בשקט. הם לא רוצים להסתכל לי בעיניים.
אני נעמד באמצע, לוקח כמה שניות של שקט.
ואז אני מתפרץ.

“אתם צוחקים עליי?! אתם חושבים שאני כאן כדי להפסיד 3-0 במחצית??”

אני מצביע על כולם.

“אני פה כדי לנצח! אז למה נראה שאני רוצה את זה יותר מכם??”

אני ניגש לשולחן, מניח עליו ידיים, מתקרב אליהם.

“אם מישהו מכם חושב שהוא יכול להסתתר על המגרש – הוא טועה. דור, מנור, עבדה – איפה אתם? איך אתם רוצים לנצח אם אתם אפילו לא מאיימים על השער?”

אני מסובב אליהם את הגב, שותק לרגע, ואז מוסיף בקור רוח: “תתחילו להילחם, אחרת המשחק הבא תראו מהבית.”

אני מסמן חילוף:
🔄 ליינדר יוצא – רוי רביבו נכנס.

“רוי, תעשה את העבודה כמו שצריך.”

מחצית שנייה
📢 דקה 53 – 4:0 לאוקראינה.
הגנה רכה, גנדלמן מוסר כדור ישירות למאלינובסקי, שמעביר לדובביק שמסיים בקלות בפינה.

אני מחזיק את הראש.

🔄 חילוף משולש:
דסה נכנס במקום יחזקאל,
חלאיילי במקום עבדה,
סבע במקום גלוך.

📢 דקה 63 – שער! 4:1!
דור פרץ משגר בעיטה מטורפת מ-30 מטרים. כדור לחיבורים!

אני מוחא כפיים. “זה שחקן עם ביצים. כאלה אני אוהב.”

📢 דקה 73:
קרן של ישראל, פרץ שוב מנסה בוולה מחוץ לרחבה, הכדור טס מעל המסגרת.

🔄 חילוף אחרון:
אברג’ל יוצא, אבו פאני נכנס.

📢 דקה 88 – 5:1 לאוקראינה.
קרן של אוקראינה. ירמולנקו חופשי ברחבה, נוגח פנימה.

אני מסתובב ונכנס מיד לחדר ההלבשה.

סיום המשחק – סטירה מצלצלת
השחקנים נכנסים לחדר ההלבשה, ראש באדמה.
אני עומד במרכז החדר. שקט מוחלט.
אני שואף אוויר, מביט בכולם. ואז אומר בקור רוח:

“אני מקווה שאתם מבינים למה הבאתי אתכם לכאן. לא כדי לחטוף חמישייה. לא כדי להיראות כמו קבוצה שלא יודעת מה היא עושה.”

אני צועד קדימה.

“אתם תסתכלו על המשחק הזה שוב ושוב, עד שתבינו שלא ככה נראית קבוצה של מוריניו.”

אני פונה לדלת, עוצר רגע ואומר:

“אם אתם חושבים שזה יעבור בשקט, אתם לא מכירים אותי.”