Ballerz
המגזין

משחק המוות | היום בו הרוח הספורטיבית ניצחה את הנאצים

יש אוהדים שמתייחסים לכדורגל כחיים או מוות, אבל לפני יותר מ-80 שנה, בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה, הייתה קבוצה אחת בקייב שהמחישה את זה באופן המעשי ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כפיר וילנסקי

לא פעם נוהגים אוהדי כדורגל להשתמש בביטויי מלחמה כדי לתאר את המשחק. קבוצה אחת “נהרגת על המגרש”, אחרת זוכה לקריאות “מלחמה מלחמה”, לפעמים אנחנו קובעים שקבוצה מסוימת פשוט “נלחמת על חייה” ומאמן ליברפול לשעבר ביל שאנקלי אמר ש”כדורגל זה לא משחק של חיים ומוות, זה הרבה יותר”. הדימוי של שאנקלי מתאים במיוחד לסיפור שלפניכם – סיפור בו הדימוי הזה הפך בזמן מלחמת העולם השניה למציאותי לחלוטין.

קצת רקע – אנחנו מדברים על שנות ה-40 של המאה הקודמת, ספציפית על שנת 1942. עולם הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו היום רק החל להתגבש באופן יחסית מקצועני עם שינויו של חוק הנבדל. קבוצות החלו לבנות מתקני אימון ראויים, שחקנים שהחלו לקבל משכורות (עד אז היה במרבית המקומות איסור על כך) ועוד. עד אז התגבשו והתנהלו ליגות מקומיות באיטליה, ספרד, אוסטריה, אנגליה ובמספר מדינות נוספות. אבל הכל נעצר ב-1/9/1939, כשגרמניה פתחה במה שתיקרא לימים מלחמת העולם השנייה. הליגות הוקפאו ושחקנים גויסו לחזית כדי להילחם למען המולדת שלהם. בהמשך, המלחמה נכנסה לשלב השני עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב-1941. בפלישה הזו נכבשו שטחים עצומים בברית המועצות והנאצים הגיעו עד שערי הבירה מוסקבה. בדרכם לבירה הרוסית הם כבשו את קייב, שהייתה בזמנו אחד המרכזים של הכדורגל הרוסי המתפתח ובכלל זה קבוצת הדגל של העיר – דינמו קייב.

דינמו קייב, שהוקמה על ידי איגודים מקצועיים, המשטרה והצבא האדום, הייתה הקבוצה הבולטת ביותר בכדורגל האוקראיני של אותה התקופה ואף הגיעה למקום הרביעי בליגת העל הסובייטית ב-1938. את עונת 1941 היא לא סיימה שכן היא נקטעה באיבה עקב פלישת הנאצים לברית המועצות, וחלק משחקני דינמו התגייסו למלחמה, כאשר השאר סייעו בהגנה אזרחית על העיר קייב. עם כיבושה של קייב על ידי הוורמאכט נלקחו חלק מהשחקנים בשבי ונשלחו למחנות ריכוז.

לאחר הכיבוש חלק מהשחקנים מצאו עבודה במאפייה שהייתה בבעלות של אוהד דינמו קייב בעל שורשים גרמניים, שסייעו לו לזכות במעמד חברתי גבוה יחסית בקייב הכבושה ולהמנע מגזענות מצד הנאצים. עם הגעתו של השוער מיקולה טרוסביץ’ למאפייה, החליט בעל המאפייה להקים קבוצת כדורגל שתייצג את המאפייה שלו ואיתר כדורגלנים מקצועיים מרחבי קייב. הקבוצה החדשה זכתה לשם “מועדון הכדורגל סטארט” (פ.צ. סטארט) והורכבה מ-8 שחקני דינמו ומ-3 שחקני לוקומוטיב קייב. הניצחון הראשון של הקבוצה היה 2:7 גדול שהיא הנחילה לקבוצת ‘רוך’ וזה היה רק הקדמה לבאות. סטארט הביסה בקלות את כל יריבותיה בסוג של ליגה שנוצרה בקייב, כולל 5:1 מוחץ על קבוצת פלאקלף, שייצגה את העילית של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני).

הניצחונות הגדולים האלו הביאו לעלייה עצומה במורל של תושבי קייב בפרט ואוקראינה בכלל, עניין שכמובן עיצבן מאוד את הנאצים. עקב התבוסה המוחצת והבושה של הנאצים שהפסידו לשחקנים סלאבים “נחותים”, פלאקלף ביקשה משחק חוזר ובסטארט הסכימו מחוסר ברירה. המשחק נקבע ל- 9 באוגוסט באצטדיון זניט שבקייב, משחק שייזכר לימים כ”משחק המוות”. עקב העניין הרב שיצר המשחק, אצטדיון “זניט” (שקיים עד היום) היה מלא וגדוש בצופים ובכרזות בעד המשטר הנאצי. הגרמנים לא רצו עוד מפלה “לגזע העליון”, וקבעו ששופט המשחק יהיה אחד מקציני ה- SS כדי לזכות בהקלות שיפוט לטובתם אם דברים לא ילכו כמו שצריך.

לפני שריקת הפתיחה ניגש אותו איש SS לשחקני סטארט ואמר להם בקול תקיף וברור: “אני יודע שאתם קבוצה טובה. בבקשה אל תשברו את החוקים ולפני המשחק ברכו את היריבים שלכם בדרך שלנו”. אבל רגע לפני שריקת ופתיחה, ובעוד שחקני פלאקלף מצדיעים במועל יד וקוראים “הייל היטלר”, נמנעו שחקני סטארט ממעשה דומה. ברגעים אלה היה ברור לצופים באיצטדיון שבסטארט הגיעו לשחק באמת ולא להתקפל מול אף אחד על אף שהם שיערו מה מצפה להם. רמזים נוספים של השופט הנוגעים לכך שלאוקראינים עדיף להפסיד את המשחק זכו להתעלמות.

משריקת הפתיחה היה ברור שמשהו לא בסדר. לפי העדויות, שחקני הקבוצה הנאצית הפגינו משחק אלים וברוטאלי במיוחד והשופט כמובן התעלם מכל עבירה מצידם. השיא הגיע כששוער סטארט, טרוסביץ’, ספג בעיטה בראשו במהלך שהסתיים בשער גרמני שכמובן אושר. אבל שחקני פ.צ סטארט לא נאבקו רק בשביל עצמם, הם ידעו שהם מעוררים גאווה לאומית בעצם היותם משחקים מול החלאות הנאצים והם הציגו דקות הירואיות שהובילו לשער בבעיטה חופשית של קוזמנקו. שחקן האגף המוכשר קונצ’ארנקו הבקיע את השני בסיומו של סלאלום מרהיב ואחרי שער נוסף סטארט הובילה במחצית 1:3 על הנאצים, הפתעה גדולה ומבוכה גדולה לגרמנים. בהפסקת המחצית נכנסו לחדר ההלבשה של סטארט שני אורחים לא רצויים – קציני SS. השניים הזהירו והפעם ללא צורך ברמזים, מהתוצאות במקרה של הפסד גרמני. אבל שחקני סטארט, שזכו כמובן לתמיכת ההמון המקומי, החליטו שהם מסיימים את המשחק עם ניצחון תהיה התוצאה אשר תהיה.

במחצית השנייה שתי הקבוצות הבקיעו שני שערים כל אחת, ולקראת הסיום מצא עצמו המגן של סטארט קילמנקו מול שער חשוף לאחר שעבר את השוער. צריך להזכיר שהתוצאה אז כבר עמדה על 5:3 לטובת סטארט והניצחון כבר היה מובטח, אז קלימנקו בעט את הכדור למרכז המגרש במקום לרשת כאקט משפיל במיוחד שסימל “כבר הבסנו אתכם ויכולנו להבקיע עוד, אבל ריחמנו עליכם”. המפלה הנאצית על המגרש הגיעה לסיומה כש”תתי האדם” הסאלבים ניצחו את “הגזע העליון”.

שחקני סטארט היו שיכורים תרתי משמע מהניצחון אבל ידעו שהעונש על הניצחון הזה יגיע והוא יהיה אכזרי במיוחד. שבוע לאחר משחק המוות הנאצים פשטו על המאפיה בה עבדו השחקנים ועצרו את כולם. רובם, כולל השוער טרוסיביץ’, הכובש קוזמנקו והמגן בעל אקט הניצחון המשפיל קילמנקו, נשלחו לכלא, חטפו מכות רצח מידי הגסטפו ולאחר מכן מצאו את מותם בגיא ההשמדה בבאבי-יאר, שם נרצחו בזמן המלחמה כ-100 אלף איש, כמחציתם יהודים. כמעט כל השחקנים עברו עינויים קשים עד רגעיהם האחרונים.

שלושה שחקנים אחרים, ביניהם כובש השער השני קונצ’ארנקו, נשלחו לעבודות פרך בתוך קייב עצמה, וכששמעו בדרך לא דרך על גורל חבריהם לקבוצה הם הסתתרו במחבוא עד כיבושה קייב על-ידי הצבא האדום. גורלם של יתר שחקני הקבוצה נותר לא ידוע עד היום, כמעט 83 שנה אחרי אותו משחק.

במשך שנים משחק המוות היה טאבו, חלק מסיפור שכולם מכירים אבל אסור היה לספרו. העובדה ששחקני סטארט שיחקו בליגה אחת עם קבוצות נאציות אינה נתפסה כמשהו שהיה ראוי להתגאות בו, בטח לא בברית המועצות, אבל גם לא לאחר מכן באוקראינה העצמאית. על אף זאת, הסיפור החל להתגלות לציבור ב-1958, כשפורסמה הכתבה הראשונה בנושא בשם “הדו-קרב האחרון” בעיתון אוקראיני. על פי מיתוסים סובייטיים מאוחרים יותר, ששימשו לתעמולה מימי מלחמה, חלק או כל השחקנים של קבוצת העיר קייב נעצרו והוצאו להורג לכאורה בשל השפלת השחקנים הגרמנים עם תבוסה כפולה, בעוד שחלק מהשחקנים ששרדו נרדפו בשל שיתוף פעולה לכאורה עם הגרמנים.

באמצע שנות ה-60 השתנה הנרטיב הסובייטי הרשמי, כשיצא לאור ספר שנשא את את השם פ.צ סטארט ועסק בקורותיה של הקבוצה. הסיפור הפך לפופולרי ביותר ברחבי ברית המועצות ובמיוחד באוקראינה שכן היה סיפור של גאווה לאומית אוקראינית ולא סובייטית. עקב הפופולריות של הסיפור השלטונות הסובייטים לא יכלו עוד להתכחש אליו והם הכירו רשמית בארבעה שחקנים שנפטרו ובחמישה שחקנים ששרדו כאזרחים סובייטים אמיצים שהתנגדו לכיבוש הגרמני. לאחר פירוק ברית המועצות בשנות ה-90 נעשו שחזורים של איך התנהלו המשחק והשלכותיו, אילו שחקני סטארט שרדו וכיצד, ונמצאו שמותם של שחקני סטארט האחרים שנעצרו, הוצאו להורג או מתו בדרך אחרת במהלך המלחמה. ב-1981 שונה שמו של אצטדיון זניט קייב ל”אצטדיון סטארט”. עם השנים הפך המקרה לסיפור גבורה שהצליח לרומם את את רוחם של אנשים רבים בזמן המלחמה ואף נעשה בהשראת המשחק הסרט ההוליוודי “הבריחה לניצחון” שיצא לאקרנים ב- 1981 בכיכובם של מייקל קיין, סילבטר סטאלון וכן שחקני כדורגל כמו פלה, בובי מור ואוסי ארדילס.

השיא היה ביורו 2012, אז היה אמור לצאת לאקרנים באוקראינה הסרט “המשחק” המספר את המקרה עצמו, אך זמן קצר לפני הקרנת הבכורה הוחלט במדינה לדחות את יציאת הסרט מחשש שפרסום הסיפור יביא למתח בין אוהדים אוקראינים לגרמנים בזמן יורו 2012 שנערך כזכור באוקראינה ופולין. סיפורה של קבוצת הכדורגל סטארט הוא לא עוד סיפור. הוא סיפור על אומץ ותקווה בימים בהם היו אלו מצרך נדיר ביותר. המסר של שחקני סטארט היה ברור: “גם אם אתם יותר חזקים, את הרוח שלנו לא תוכלו לנצח”. רוח שבאה לידי ביטוי באמצעות המשחק שכולם אוהבים.

    קבלו עוד תוכן ייחודי ובלעדי מבית בולרז

    היישר אל תיבת הדואר שלכם!

    • ✅ היו הראשונים לקבל תכנים בלעדיים
    • ✅ סיכום שבועי מאת העורך הראשי ניסים חליבה
    • ✅ ערוץ תקשורת למערכת - השפיעו על התכנים, כתבות, ונושאים אותם נסקר ברחבי הפלטפורמה
    • ✅ הטבות מיוחדות לנרשמים כחלק ממועדון בולרז האקסלוסיבי
    אולי תאהב גם עוד מהמחבר
    השאירו תגובה

    כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

    דילוג לתוכן