סוף המשחק | ישראל 4-2 פרגוואי

אם משהו לא מתנהל טוב צריך להחליף.
כמה פעמים שמענו את המשפט הזה בחיינו?
לא רק בכדורגל אלא בכללי, אם משהו לא הולך כנראה שצריך לשנות גישה, לא ככה?

אז מבחינת לוזון, מה שלא עבד במשחק אחד יעבוד במשחק אחר, או ככה הוא חשב.
הנבחרת הייתה כבויה התקפית והגנתית, פרגוואי ובמיוחד אנסיסו הכישרון העולה של ברייטון עשו ככל העולה על רוחם.
37 בעיטות לשער, כמות לא הגיונית. הזויה. משחק של בוגרים מול ילדים.
האם זה מה שהנבחרת שווה? ממש, אבל ממש לא.
האם האשמה היא על השחקנים? כמובן, אבל יותר על המאמן.

השיטה

גיא לוזון אוהב את המערך 4-4-2, הוא לא משנה אותו, ונשאר מקובע אליו. המערך הזה הוא מערך בעייתי, שמחייב אותך לתת כדורים ארוכים, ולשחק לאחור. הקישור שהוא הלב של הקבוצה, מתפקד עם שני קשרים בלבד, לעומת שלושה של היריבה. שחקני הקישור מכוסים באופן תמידי על ידי שלישית הקישור, דבר שיכול לגרום לאיבודי כדור אם מנסים לשחק על הנעת כדור.

63% זה האחוז שישראל החזיקה בו את הכדור, במערך של 4-4-2 לנסות לשלוט בכדור זה מראה על חוסר הבנה מצד המאמן. אי אפשר לשלוט בסיטואציה שכזאת, אלא רק לדלג על הקישור ולהעביר את כובד המשקל להתקפה, דבר שקבוצות קטנות עושות לא מעט כדי להימנע מאיבודי כדור במרכז הקישור. הנבחרת האולימפית שלנו איבדה לא מעט פעמים את הכדור במרכז הקישור וההגנה, לראייה השער הרביעי, כי לא היה ניתן למסור לעבר הקישור.

המהלכים הבודדים שישראל יצרה, זה כאשר אחד הקשרים או אוסקר גלוך פשוט זנחו את השיטה, באו לקבל את הכדור מהבלמים ויצרו מהלכים נהדרים. כאשר קבוצה שולטת בכדור היא חייבת ששחקני הקישור יבואו לקבל את הכדור מההגנה, על מנת שלשחקני ההגנה יהיו אפשרויות מצומצמות יותר לאבד את הכדור.

בנוסף, לישראל לא היה בכלל קו שמאל, וגיא לוזון העלה את עידו שחר לקו.
שחר הוא שחקן מצוין, קשר פנטסטי שלעיתים יכול לשחק כמגן ימני, אבל לצערו הוא לא יכול להיות כנף שמאל, הרגל החזקה שלו היא ימין והוא תמיד ניסה להיכנס לכיוון המרכז עם הרגל החזקה שלו. נוסף על כך, גם בן הרוש הוא לא מגן שמאל, אלא מגן ימין מטבעו עם רגל ימין חזקה, ואף הוא ניסה להיכנס לכיוון האמצע, דבר שיצר צפיפות, וישראל לא הצליחה להשיג שום מקדמה מהאגף הזה.

כאשר יונה נכנס, זה היה נראה קצת יותר טוב, אבל שוב לא מספיק.
השאלה הנשאלת היא, כשיש לך שחקן כמו גנאח שהיה מעולה עונה שעברה, והוא באמת כנף שמאל טבעי, למה שהוא לא יהיה בסגל על חשבון אחד החלוצים? שלושה חלוצים זומנו ורק שחקן אחד – רוי רביבו שיכול לשחק על כנף שמאל, תמוה ולא מובן מה לוזון ניסה לעשות.

בחסד ולא בזכות

שלושה שערים כבשה ישראל בטורניר, אחד מול מאלי ושניים מול פרגוואי. השער הראשון היה שער עצמי לאחר מהלך ענק של אוסקר גלוך, השער השני הגיע מטעות של שוער, והשער השלישי היה מספק פנדל שהשופט שרק בנדיבותו הרבה.

אבל זה לא התחיל רק כאן, נבחרת ישראל הצעירה כבשה במהלך היורו אך ורק שני שערים מתוך חמישה משחקים. אומנם הנבחרת שיחקה מול גרמניה ואנגליה, אך לצד זאת, הנבחרת שלנו לא מצליחה לייצר מהלכים קבוצתיים, לעומת הנבחרת של אופיר חיים. השאלה הנשאלת היא האם זאת בעיה של השחקנים? או שמא זאת הבעיה של המאמן?

התשובה היא גם וגם:

השחקנים הישראלים במהלך שני המשחקים לא יצאו מהשבלוניות ולא עשו דברים יצירתיים, מעבר לגלוך שניסה לעשות דברים כמו שרק הוא יודע, לא ליאל עבדה המוכשר, לא תורג’מן, לא מדמון, לא יונה ואף לא דוידה, שחקנים שהראו ניצוצות – דוידה שהראה יכולת מעולה מול אלופת הקונפרס ליג אולימפיאקוס ניסה יותר מדי לכדרר במקום לשחק פשוט. תורג’מן בעל משחק גב נהדר, בקושי השתמש בו, ובמקרים שכן הנבחרת שלנו יצא כמו סילון למתפרצות.

וגלולת הכותרת ליאל עבדה, השחקן הישראלי כן הצליח למצוא פריצות בזכות המהירות המסחררת שלו. אך ברגע האמת שצריך להעביר כדור רוחב, הוא פשוט ניסה להיפטר מהכדור, לא ניסה לחשוב על כיוון המסירה. במידה והיה מרים את הראש, ולוקח החלטות בצורה יותר רגועה, שחקן הכנף יכל לסדר שניים שלושה מצבים איכותיים לאוסקר ותורג’מן.

מצד שני, גיא לוזון הוציא לשחקנים את כל היכולת להביא את הכישרון שלהם למגרש.
המרווחים היו גדולים מדי, פערים ענקיים, עצומים. דברים שגורמים לבלמים לנסות לדחוף כדורים לקשרים, כאשר 3 שחקנים שומרים עליהם. לא מעט בלמים וקשרים מוסרים מסירות שמקדמות משחק, אך הם לא מנסים לדחוף את הכדורים מפאניקה כמו שהנבחרת ביצעה. גיא לוזון גרם לבלמים שלו לדחוף כדורים בלי ביסוס, ואם כבר זאת התוכנית משחק שלך, למה לא לזמן את רז שלמה, שהוא בעל יכולת מצוינת לדחוף כדורים לעבר הקישור ומרכז ההתקפה?

הסיכויים לא לטובתינו

אני אשמח לקחת אותכם לסרט הנוקמים “מלחמת האינסוף” לסצנה שבה איירון מן ודוקטור סטריינג’ מנסים לפענח כיצד לנצח את תאנוס האימתני.

סטריינג’ שבעל יכולת לעוף קדימה למימדים שונים, הולך לבדוק כמה סיטואציות הנוקמים ניצחו את תאנוס
וכשהוא חוזר הוא אומר: “אני נסעתי קדימה בזמן. כדי לראות אלטרנטיבות עתידיות, כדי לראות את כל הדרכים האפשרויות לסיטואציה הנוכחית.
סטארק שואל אותו: “כמה ראית?”
סטריינג’ משיב: “14,600,005”
סטארק שואל אותו שוב: “ובכמה ניצחנו?”
סטריינג’ משיב לו בהיסוס: “אחד”

אולי זאת לא בדיוק אותה סיטואציה של ישראל, אבל היא בערך. לישראל יש שני סיטואציות שבהן היא יכולה לעלות:

הראשונה היא ניצחון ישראלי על יפן, ותיקו של פרגוואי עם מאלי, מעלה את ישראל לשלב הבא, השנייה היא קצת יותר קשה והיא שמאלי מנצחת את פרגוואי, ואז ישראל תצטרך לנצח את יפן בהפרש של שלוש ומעלה, רק להסדיר את הראש, יפן עוד לא ספגה ולו שער אחד בטורניר, כך שהאפשרות השנייה היא פחות רצויה.

אולי, אולי ישראל תצליח לעשות את זה, רק אולי, אבל מה שבטוח הדרך צריכה להשתנות.

אגב, אזהרת ספוילר למי שלא ראה את הסרט הנוקמים “מלחמת האינסוף” ו”סוף המשחק”:

בסוף המקרה בודד שדוקטור סטריינג’ חזה בהחלט קרה, והנוקמים הצליחו להביס את תאנוס, אז אולי יש תקווה, ובכל זאת היא בת אלפיים שנה.

יחד עם זאת חשוב להגיד, סרט זה לא המציאות.
סוף.

⏱️ תוצאת סיום בפריז pic.twitter.com/Fwfip73nPq

— ISRAEL FA (@ISRAELFA) July 27, 2024