סופה של הצ’אבינטה: טור פרידה (עצוב) מצ’אבי הרננדז

בעקבות ההפסד האכזרי לויאריאל לאחר עמדת נצחון ברורה, וכל התקופה השחורה שעוברת על בארסה לאחרונה עם ההדחה מהגביע ואובדן האליפות המסתמן - מאמן ברצלונה צ'אבי הודיע על התפטרותו בסוף העונה - אשתף בתחושותי בעקבות הפרידה של אגדת העבר

לאחר המשחק הכל כך דרמטי הזה, ההפסד האכזרי והפשוט שובר נפשית הזה לויאריאל 5-3 לאחר שכבר הובלנו 3-2 לאחר עוד רמונטאדה דרמטית, ועוד בבית – התחושות היו קשות מאד. הלם מוחלט. אם מוסיפים לכך את כל מה שעברנו בתקופה האחרונה, עם כל ההתבזויות וספיגת הרביעיות והחמישיות מכל קבוצה כאשר ההגנה הטובה באירופה בשנה שעברה הפכה למסננת של ממש השנה, וכמובן ההדחה העצובה מכל המפעלים, כמו גם אובדן האליפות הכ”כ מוקדם – התחושה היא רעה מאד.

ההרגשה היא של תסכול עמוק, עצב כבד, וגם ריקנות גדולה. רגשות, שלא חשתי מאז ההפסד הסופר משפיל 8-2 לבאיירן מינכן בליגת האלופות. כן, עד כדי כך כואב.

חוסר אונים.

אין אוויר.

בעצם, אני אוהד של בארסה כבר הרבה מאד שנים, 32 שנה ליתר דיוק – מאז הניצחון ההוא בגמר גביע אירופה לאלופות על סמפדוריה בגמר,אי שם ב1992, כשהמפעל נקרא כך עוד לפני שינוי השם לליגת האלופות רק שנה אח”כ.

ועוד איזה ניצחון. הכל הלך קשה מאד, לא הצלחנו להגיע למצבים איכותיים ולהתקרב ממש לכיבוש. 0-0 משמים ב 90 דקות, עם המדים הכתומים העגומים האלו, מדי החוץ. והגנה איטלקית חזקה ביותר שלא איימה להישבר ולו לרגע אחד. 0-0 גם עד כמעט הסוף המוחלט של ההארכה, עד הדקה ה112.

ואז, משום מקום, ערבוביה של שחקנים על הכדור, ושריקה של השופט לעבירה על אוסביו סקריסטן הספרדי. מכלום – לא מהתקפה מסודרת או מסוכנת – בעיטה חופשית, בערך 25 מטר מהשער האיטלקי. היתה תחושה כשצפיתי במשחק, שגם אם נשחק עוד 100 שנה, לא נצליח להבקיע. ההגנה האיטלקית עמדה היטב. תסכול. אבל אז, ניגש לבעיטה רונאלד קומאן ההולנדי הביריון ושלח בעיטת פצצה אדירה לפינה הימנית בחצי גובה של ג’יאנלוקה פאליוקה, שנמתח כמלוא יכולתו אבל לא יכל בשום אופן להגיע לכדור עוצמתי שכזה. הכדור נגע ברשת. שער אדיר!. פצצה אדירה ובלתי נתנת לעצירה. עד הום נשמעות בראשי מדי פעם הצרחות של רמי וויץ האגדי:” שער! שום שוער בעולם לא יכול להגיע לכדור כזה!”, שעשו לי חשמל בגוף.  וגם עד היום לא שוכח את החגיגות שבאו אח”כ, של כל שחקני בארסה המאושרים רצים בטירוף, ואחד מיכאל לאודרופ האגדי, האיש וההטעיה הבלתי ניתנת לעצירה שלו מרגל לרגל, חוגג עם הגביע. זהו, אני קולר.

והאהדה לא נעצרה גם ברגע השפל הגדול, ההפסד המשפיל והסופר כואב שנתיים אח”כ בגמר ליגת האלופות עם ההתרסקות של הדרים טים של יוהאן קרוייף שבאה סופר פייבוריטית מול מילאן החסרה 4-0 באיצטדיון האולימפי המקולל באתונה באותו יום קודר. כן, למרות הטראומה הכבדה – נשארתי בלאוגראנה.

ועברנו הרבה, עם רומאריו, סטויי’צקוב ולאודרופ, עם ריבאלדו, רונאלדיניו, אטו, וגם הדרים טים מס 2 של פפ עם צ’אבי, אינייסטה, מסי ו-ויאה, הקבוצה הטובה בהיסטוריה לדעת רבים. כן צ’אבי. זה היה הוא. השחקן  שהכי אהבתי יחד עם אינייסטה, אפילו יותר ממסי.

שחקן חכם על המגרש, רואה משחק בחסד, מפרגן, מוסר בדיוק קליני, אדריכל של בניית המשחק בקישור, לוחם חסר פשרות, תמיד מלא מוטיבציה ויפה מכל הבחינות. תמיד מאמין בדרך של המסירות מרגל לרגל, הכדורגל היפה, ההתקפי. תמיד מוסר בדיוק מופתי, תמיד מתפנה לקבלת כדור, תמיד מחפש את מסירת העומק היעילה – ותמיד תמיד, לטובת בארסה. קולר אמיתי. מנהיג, וקפטן.

ואז הגיע המשחק הארור הזה, התבוסה מכלום לויאריאל, כשכבר היינו בעמדת נצחון לאחר עוד רמונטאדה, לאחר שכבר חלמנו על צמצום הפער מריאל שבפסגה. לכאורה, עוד משחק גרוע ומאכזב בעונה גמורה, עונה חלשה, שאף אחד לא ציפה את המימדים שלה.

אבל למעשה, בעיני, מדובר בהרבה יותר מזה. זה משחק מכונן ברמה היסטורית.

בעיני זהו משחק שיהיה לו אימפקט מאד גדול זמן רב קדימה. השפעה שלילית על המוניטין של בארסה.

עד שסוף סוף בארסה השתקמה, לאחר העונה הזוועתית עם קומאן החמוץ, עונה שבה סבלנו כל כך והתבזינו ואיבדנו הרבה מהשם והמוניטין של המועדון. ועד שהצבע חזר לפנים של האוהדים עם האליפות הכ”כ מתוקה הזו, אליפות שהלכה בקושי רב, עם כך הרבה מאמץ, ועם נצחונות דחוקים של 1-0, עם כדורגל לא גדול, ללא הרבה שערים, עם הרבה מהפכים של הרגע האחרון, אבל עם הרבה מוטיבציה ורצון, המון התלהבות. נאמנים לגישתו של צ’אבי: “ כל משחק הוא גמר”. בקושי בקושי.

חגגנו את האליפות, חגגנו שמדריד הפסידה, ועוד יותר מזה, חגגנו כי חשבנו שהנה אנחנו יוצאים לדרך חדשה, בונים משהו יפה וטוב, כמו צ’אבי השחקן. ציפינו להמשכיות, לשיפור מתמיד, לזכיה נוספת באליפות, ושאולי בעונה הבאה כבר נתחרה אפילו – שומו שמיים – על הגביע עם האוזניים הגדולות. עד כדי כך.

אם ניזכר בהתחלה הקסומה והנאיבית, כ”כ שמחנו שהוא הגיע – כמו מושיע –  עורר את הברסלוניסמו, והאוהדים יצאו לרחובות, ושמחו, והתקשורת יצאה מגדרה, והאופטימיות היתה בשיאה, עם פסטיבל הצ’אבינטה. והמערכונים והשירים על בארסה. הנה, אגדת העבר חוזר להציל את המועדון. וכמה שזה היה יפה. וקסום ומרענן. רוחות של שינוי.

כן כן. חשבנו שנצליח להתחרות  אפילו על הצ’אמפיונס, במעין אופוריה שכזאת. אבל יחד עם זאת – עמוק בפנים – ידענו היטב מבלי יכולת להתכחש לכך, שיש לנו בעיה. בעיה יסודית. שהגישה של מוטיבציית שיא בכל משחק ללא טקטיקה ברורה ושיטתית לא תוכל להימשך לנצח. שצ’אבי עדיין טירון בקריירת האימון שלו, ושהוא חסר ניסיון ואימן רק קבוצה צנועה בקטאר, ושיהיה לו קשה להמשיך להרים את הרמה. ידענו על ההדחה בשלב הבתים של ליגת האלופות, עם ההפסד המוחץ לבאיירן 3-0 בבית, וידענו על התיקו 3-3 הלוזרי מול אינטר, כשהיינו על סף העפלה. וכן, גם על ההפסד המשפיל למנ’צסטר ויונייטד בליגה האירופית, אבל התעלמנו. חשבנו שאלו נפילות מקריות.

וידענו שבארסה לא משחקת כדורגל יפה, לא שיטתי, שבו הכל מקרי ומבוסס על הברקות אינדיבידואליות של שחקנים. יותר מזה, ידענו שההתקפה שלה חורקת ולא נראית טוב, לא מלהיבה בכלל, ובכללי תלוייה בעיקר ביכולת אישית של הקיצוני דמבלה באגף, השחקן הכי הפכפך ולא יציב באירופה. ודווקא ההתעקשות הכ”כ גדולה של צאבי עליו  היתה סימבולית מאד, שכן המאמן ללא שיטה התקפית אמיתית מתעקש על שחקן מוכשר בצורה בלתי רגילה, אך מבולגן ולא עקבי, שמתהפך ביכולתו לא רק בין משחק למשחק, אלא גם בתוך המשחקים עצמם. נטו יכולת אישית והברקות, ללא דרך סדורה.

ואז – למרות כל ניסינות השכנוע של המאמן הספרדי – דמבלה עזב.

וזה סימן משהו.

ואז באה העונה הזאת…  והכל הלך הפוך…  וגם הגיע לבנדובסקי המזדקן והשבע כרכש של לאפורטה, במקום החלוץ האהוב של צ’אבי אובמיאנג, שפשוט פרח תחתיו והבקיע בצרורות. והלך הלחץ הגבוה ליד הרחבה שצ’אבי כל כך מאמין בו ושהביא לנו כ”כ הרבה בתחילת הקדנציה שלו. וזאת כשלבה לא מסוגל לרוץ 10 מטר מבלי להתעייף וללחוץ את הבלמים בכלל אין מה לדבר, וגם ראפיניה איכזב בענק עם יכולת חלשה והרבה שכונתיות ובלאגן.

ואם זה לא הספיק, אז גם נחתו עליו הפציעות של שחקני מפתח: פדרי, אחרי זה הפציעה הקשה ההיא של גאבי, הלב והנשמה של הקבוצה, ואז הגב של טר שטגן, ולבנדובסקי שהתחיל טוב אבל הזדקן בבת אחת וחזר שבר כלי מהמונדיאל, ואז כריסטנסן, וגם הנקע של פרנקי, ואז קאנסלו, ואיניגו, ועכשיו באלדה… לא נגמר… והספיגות כל משחק עד דקה 10… והחולשה הבלתי תיאמן של ההגנה, שרק שנה לפני כן היתה הטובה בארופה ואיימה לשבור שיאי ספיגה נושנים של לה קורוניה.

האמת? מההתחלה זיהיתי שמשהו קורה אצל צ’אבי אישית, יותר מהשחקנים. משהו לא טוב עובר עליו. אולי ירידת המתח מהזכיה באליפות, אולי הקפיצה לסיר הלחץ הברצלונאי מוקדם מדי, אולי חוסר השיטה הטקטית והדרך הברורה, שגרם לו בסופו של דבר למיצוי, לתחושה של אובדן דרך ויציאת האוויר מהמפרשים. נגמרה האנרגיה להילחם. ולמרות האהבה האדירה שלי לצ’אבי השחקן הקסום, ולצ’אבי האדם הנהדר, שאוהב כל כך את בארסה שלי, קולה אמיתי בכל רמ”ח איבריו- החלטתי לבקר אותו בכל פוסט אפשרי, ובכל דיעה שהשמעתי, כי טובת המועדון לנגד עיני. כי בארסה מעל לכל שחקן, או מאמן, גם אם הוא אגדת עבר אדירה.

שלא תחשבו לרגע שזה לא היה קשה – כי זה היה קשה מאד, לבקר את צ’אבי בצורה אובייקטיבית אחרי כל מה שהוא נתן לנו כשחקן, וגם האליפות שהוא הביא בעונתו הראשונה כמאמן בארסה, עם קדנציה שהתחילה נהדר, עם אובמיאנג שקרע רשתות וטורס וטראורה שנתנו את כל כולם עם הלחץ הגבוה שהביא צ’אבי.

….

ואז הגיעה ההודעה הדרמטית של צ’אבי היום לאחר המשחק במסיבת העיתונאים שהוא עוזב בסוף העונה. לא ממשיך מעבר ליוני. ולרגע אחד- ורק לרגע אחד – הרגשתי הקלה, הקלה עצומה, כי אני יודע מבחינה רציונלית שזה הדבר הנכון והטוב לעשות. שבארסה ניצלה. שיש עכשיו סיכוי לריסט חזק, שיכול להוציא את הקבוצה לדרך חדשה. כי הגענו לשפל, מתחת לים המלח – ומכאן אי אפשר לרדת.

ולא רק מבחינה מקצועית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מנטלית. לא ברור איך זה קרה, קבוצה שרק בשנה שעברה לקחה – אומנם עם הרבה מאמץ- את אליפות ספרד, לאחר דומיננטיות שנראתה כמעט בלתי מנוצחת של היריבה המרה ממדריד זה מס’ שנים – מגיעה לנקודה כה נמוכה. כיום, כמעט כל יריבה שתבוא לשחק מול בארסה המרוסקת והשבורה מנטלית – תבקיע רביעיה ותנצח. תביס. כי השחקנים מזהים חולשה, והם מסתכלים על מאמנם ברגעים הקשים, ורואים שהוא עייף ומרוקן, וגמור נפשית – וזה מחלחל גם אליהם, ללא ספק.

צריך להודות שצ’אבי באמת קיבל כל מה שהוא רצה ואת כל התנאים להצליח: טורס שהוא כל כך חשק בו הגיע, וגם פרנקי נשאר ועשה קפיצת מדרגה, והגיע קונדה שצ’אבי טען שהוא יהיה אבן דרך בפרוייקט, וגם איניגו מרטינז הסלע היציב שבארסה רדפה אחריו שנתיים, ואפילו הגיעו פליקס וקאנסלו הבינלואמיים הנפלאים. ואז גם נחת עליו מהשמיים גונדואן, אלוף אירופה עם מנ’צסטר סיטי הדורסנית של פפ, ופדרי וגאבי המשיכו בהתקדמות שלהן, והגיע גם ראפיניה שצ’אבי היה מעוניין בו. בקיצור, הרבה כסף הוצא על רכש, ולמרות שלא הגיע קשר אחורי, מה שהיווה בעיה משמעותית -אין ספק שהיה מדובר בסגל מצויין, שבהחלט יכול היה להתחרות על כל התארים, ויתירה מכך – לשחק כדורגל יפה והתקפי.

וזה לא קרה. נהפוך הוא. והאלופה של שנה שעברה היא כבר האלופה היוצאת. ונראית נורא ואיום, בהתרסקות לתוך התהום. מתחת לכל ביקורת. והראיונות לאחר הפסדים שבהם טען שהקבוצה שיחקה טוב למרות ההתבזות – היו אינדיקציה לחוסר מודעות אדיר לסביבה. ובכלל.

ולכן, שמחתי. שמחתי כי אני מאמין שזה הצעד הנכון לקבוצה. כי בארסה גדולה מכל שחקן כזה או אחר. כי רציתי להפסיק את ההתרסקות, ההתדרדרות הבלתי נספת ממשחק למשחק, ואת שבירת השיאים השליליים ההיסטורית.

אבל זה היה רק לרגע.

כי אז, רגע אחד לאחר מכן, הרמתי את מבטי וראיתי את צ’אבי במסיבת העיתונאים. הוא היה שונה. מדבר ברוגע, בהשלמה, וללא המוטיבציה והאש שכל כך ליוו אותו מאז ומעולם ומאפיינים אותו, ללא הרוח ההישגית שהביאה אותו לכל השיאים האלו בקריירה הנפלאה שלו, ונראה בעיקר כבוי ועצוב מאד. גמור בפנים. בנאדם שבור. ואז נהייתי מאד עצוב. וקצת ריחמתי עליו. וגם האמת שעלו לי קצת דמעות בעיניים, כי למרות הכל, אני עדיין אוהב אותו, ותמיד אהב. ואפילו אני קצת שמח בשבילו – שעכשיו הוא יכול להרגיש הקלה.

להשתחרר מסיר הלחץ של המועדון ה”כ לחוץ ותובעני הזה, עם התקשורת הקשה והעוקצנית שלו.
ויסקה בארסה! לנצח.

ותמיד ארצה לזכור אותו, כמו השחקן האדיר שהוא היה, האגדה, השחקן האהוב עליי בכל הזמנים. השחקן שהיה תמצית ה DNA של בארסה, שאנחנו כל כך אוהבים. תמצית הקסם.

 

4 תגובות
  1. אלי כותב

    איזה כיף שהצטרפו אוהדי בארסה למערכת.
    אחלה טור !

  2. חנן כותב

    אוהד מ92 ? אתה ׳קולה׳ על מלא! לנו הצעירים (דור רייקארד-פפ) יש הרבה מה ללמוד ממך על בלאוגרנה.

    מחכים לעוד טורים שלך וגם קצת שמחים.

    ויסקה !

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    סוף מהיר ועגום מדי

  4. בר כותב

    היה כיף לקרוא אותך אלון

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן