עם סכין בין השיניים | אל צו’לו סימאונה

ביום שישי האחרון חגגה אתלטיקו מדריד 121 שנה להקמתה. היום חוגג דייגו סימאונה 54. אין סמלי יותר מכך שהמאמן שהפך למילה נרדפת לאתלטיקו מדריד חוגג יום הולדת באותו הזמן כמו מועדון חייו. סיפור חייו ועלייתו של אחד המאמנים הגדולים בעידן המודרני.

לא משנה מה התוצאה, מה שחשוב זה להילחם עד הסוף.

אני רוצה לעלות לכל משחק עם סכין בין השיניים. (דייגו סימאונה)

במילים אלו זיקק סימאונה את תכונתו המרכזית. לחימה. כי דייגו סימאונה הוא לוחם, וזה סוד כוחו. בשעה שאחרים עולים למגרש כדי לשחק, סימאונה יוצא לקרב. ובמלחמה כמו במלחמה יש מטרה אחת, והיא לנצח. השחקנים הם חייליו, והוא הגנרל.

תכונה זו אפיינה אותו מאז ומתמיד, מילדותו בארגנטינה, דרך קריירת המועדונים המפוארת, תפקידו בנבחרת ועד היום כמאמן אתלטיקו מדריד. זהו סיפורו של הלוחם הארגנטינאי, אל צ’ולו סימאונה.

 

“המנהיגות היא לא משהו שאתה יכול ללמוד. זה משהו שאתה נולד איתו.”

סיפורנו מתחיל ב-28 באפריל 1970. בשכונת סן ניקולס בבואנס איירס שבארגנטינה נולד למשפחת סימאונה בן זכר שנקרא דייגו פבלו. הוא נולד ארגנטינאי ”לפי הספר”. אביו, אוהד כדורגל מושבע נהג לקחת אותו למשחקים עוד מילדות. במשפחה מספרים שהמילה הראשונה שהוא למד לומר הייתה גול. כבר מגיל קטן בלטה אצל דייגו התשוקה האדירה למשחק, כשכל חייו סובבים סביב הכדור.

כנער הוא שיחק באתלטיקו ולז סרספילד, וכבר אז בלטו אצל דייגו התשוקה האדירה למשחק, הקשיחות והמנהיגות. בגיל 14 קיבל ממאמנו את הכינוי צ’ולו, כיון שהוא הזכיר את שחקן העבר כרמלו סימאונה (אין קשר משפחתי) שכונה צו’לו אף הוא.

בשנת 1990 בהיותו בן 20, חתם סימאונה בפיזה האיטלקית ששיחקה אז בסריה ב’, באיטליה הוא שיחק שתי עונות בהן עזר לקבוצה לעלות לליגה הבכירה. לאחר מכן עבר לסביליה הספרדית, והראה יכולת טובה. הוא אף שיחק לתקופה קצרה ביחד עם ארגנטינאי אחר בשם דייגו הלוא הוא מראדונה.

אחרי שנתיים מוצלחות בסביליה חתם צ’ולו הצעיר באתלטיקו מדריד. הוא הפך לאהוב הקהל ומונה לאחד מן הקפטנים של הקבוצה. שיא ההצלחה שלו בספרד הייתה בזכייה ההיסטורית של אתלטיקו בדאבל בעונת 1995/6.

אחרי אתלטיקו מדריד שיחק סימאונה באינטר איתה זכה בגביע אופ”א ולאחר מכן בלאציו איתה זכה בדאבל.

במדי הנבחרת הלאומית שיחק דייגו 106 משחקים, שיא לשחקן ארגנטינאי דאז. הוא זכה עם הנבחרת פעמיים בקופה אמריקה, פעם אחת בגביע הקונפדרציות וכן במדליית כסף באולימפיאדת 1996, באטלאנטה.

כשחקן סימאונה תופקד בעיקר כקשר אחורי. הייתה לו תנועה טובה ועליונות במאבקי אוויר, הוא היה בעל יכולת מסירה טובה ונודע בזכות המנהיגות שלו, הרבגוניות והמשמעת הטקטית, אינטליגנציית המשחק, הסיבולת והעוצמה הפיזית שלו.

אולם כמו הגדולים ביותר, הדבר שבלט אצלו יותר מכל זה הרצון לנצח.

סימאונה הוא לוחם, ולנגד עינו עומדת מטרה אחת והיא לנצח.

אחד הסיפורים שמתארים זאת בצורה הטובה ביותר קרה במשחק בין נבחרת ארגנטינה לאנגליה בשמינית גמר מונדיאל 1998.

סימאונה נכנס מאחורה בבקהאם והשופט שרק לעבירה ובעודו על הרצפה בקהאם נתן בעיטה לצו’לו שניצל היטב את הרגע ונפל בתאטרליות אל כר הדשא, מה ששכנע את שופט המשחק לשלוף כרטיס אדום לבקאהם. ארגנטינה של צ’ולו העפילה לרבע הגמר לאחר דו קרב פנדלים, ובאותו משחק סימאונה היה אחראי אף לגול הראשון של ארגנטינה, כשפנדל לזכותה נשרק לאחר שנעשתה עליו עבירה ברחבה.

לימים יגיד צ’לו שהשופט נפל למלכודת שהוא שם לו. ”הייתי פיקח, הנפילה שלי גרמה לשופט להוציא כרטיס אדום על מגע קל ששווה לכל היותר כרטיס צהוב”.

משפט עממי אומר ”במלחמה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים”. ואת הגישה הזו אימץ דייגו עד הסוף. כל דבר שמקרב אותו אל הניצחון כשר מבחינתו. כי סימאונה הוא לוחם.

מחבב אני איש, המחייך בשעה שהוא נלחם. (ווינסטון צ’רצ’יל)

 

 

כמאמן, התשוקה הגדולה ביותר שיכולה להיות לך זה לשפר את השחקנים שלך.
התפקיד שלי הוא לקחת את השחקן לגבולות שלו, לדחוק בו עד שהוא מתעצבן עליי, כי בעצבנות הזאת נמצא הרצון להשתפר.

את קריירת האימון שלו התחיל צ’ולו במספר מועדונים בארגנטינה מייד לאחר פרישתו. תחילה בראסינג קלאב אותה אהד מילדות, שפיטרה אותו אחרי זמן קצר, מה שהתברר כטעות ענק כיון שאסטודיאנטס דה לה פלאטה, המועדון שהחתים את סימאונה זכה בכל הקופה. בעונתו הראשונה הוביל צ’ולו את המועדון לזכייה בגביע אפרטורה, לאחר 23 שנה ללא תואר לאומי.

משם המשיך סימאונה לריבר פלייט איתה זכה באליפות, אולם בעקבות תקופה לא מוצלחת עזב את המועדון.

אחרי עונה לא טובה כמאמן סן לורנצו ודייגו נקרא למשימה חדשה: להשאיר את קטאניה האיטלקית בסריה א’. סימאונה עמד במשימה, ולאחר עונה מוצלחת באיטליה החליט לחזור לקדנציה שנייה במועדון בו התאהב בכדורגל, ראסינג קלאב. רומנטיקה לחוד ומציאות לחוד, ועל אף שהעפיל עם הקבוצה לתחרות בינלאומית בפעם הראשונה זה תשע שנים, אוהדי הקבוצה ציפו ליותר ומחו נגדו מה שגרם לעזיבתו.

(האימון) בקטאניה הייתה עקומת למידה אמיתית. הרבה מהאומץ והרעיונות שיש לי באתלטיקו הבאתי מאיטליה.
אני לא מאמין במזל, אני מאמין בעבודה קשה

 

ב-23 בדצמבר 2011, הגיע הרגע המשמעותי ביותר, דייגו צ’ולו סימאונה חותם באתלטיקו מדריד.

אגדת המועדון שכשחקן הביא את תואר האליפות אחרי 19 שנה חוזר הביתה. רגע משמעותי לאתלטיקו מדריד וסימאונה, שבהמשך יתברר כחלק משמעותי עבור הכדורגל כולו.

בעונתו הראשונה באתלטיקו, הוביל אותה צ’ולו למקום החמישי בליגה ולזכייה בליגה האירופית (באותה תקופה גביע אופ”א). בגמר היא ניצחה 3-0 את אתלטיק בילבאו בעזרת צמד שערים של רדמאל פלקאו. בסופר קאפ האירופי היא ניצחה את צ’לסי 4-1, כשפלקאו כובש הפעם שלושער.

עונה לאחר מכן, המשיך סימאונה לשבור שיאים. הוא הוביל את הקבוצה למקום השלישי שמקנה כרטיס ישיר לליגת האלופות, מה שלא הצליחה אתלטיקו לעשות מעונת 1996. אולם הדבר המשמעותי ביותר היה הזכייה בגביע המלך. 19 שנה מהפעם האחרונה בה זכתה אתלטיקו בגביע, כשהפעם האחרונה הייתה כשסימאונה הוביל את אתלטיקו לזכייה אז כשחקן.

בגמר ניצחה אתלטיקו את ריאל מדריד 2-1, כשניצחון זה היה הראשון לאחר 14 שנה בהן לא ניצחה אתלטיקו את ריאל במשחק רשמי. בסיום העונה נמכר פלקאו למונאקו, ולאתלטיקו הגיע דויד וייה הספרדי ששיחק עד אז בברצלונה.

“ההבדל בינינו לריאל וברצלונה? תקציב של 400 מיליון יורו”.

את עונת 2013/14 פתחה אתלטיקו בסערה. שמונה ניצחונות רצופים בלה ליגה – פתיחת העונה הטובה ביותר בתולדות המועדון. זה כלל ניצחון חוץ 1-0 בסנטיאגו ברנבאו מול ריאל מדריד, מה שהפך את סימאונה למאמן אתלטיקו הראשון מאז קלאודיו רנייארי ב-1999 שרשם ניצחון חוץ נגד ריאל מדריד במסגרת הליגה.

במשך העונה נאבקו אתלטיקו וברצלונה על המקום הראשון כשהשיא הגיע במחזור האחרון של העונה. ב-17 במאי, אתלטיקו הייתה צריכה לפחות תיקו בקאמפ נואו מול ברצלונה כדי לזכות בתואר אלופת ספרד לראשונה מאז 1996, בעוד שהפסד היה יעניק את התואר לברצלונה.

במשחק האליפות בארסה עלתה ליתרון ראשונה, והמזל הרע רדף את אתלטיקו פעם נוספת. שני הכוכבים של הקבוצה, דייגו קוסטה וארדה טוראן נפצעו אחד אחרי השני וירדו מהדשא. אתלטיקו ירדה להפסקה כשברצלונה אלופת ספרד.
במחצית, מספרים השחקנים שסימאונה היה שליו לחלוטין.

ארדה טוראן תיאר זאת בצורה מושלמת כשאמר: ”סימאונה לימד אותנו להנות מהסבל”.

במחצית השנייה אתלטיקו הציגה הגנת ברזל אל מול המכונה המשומנת מקטאלוניה ונגיחה של הבלם דייגו גודין האגדי החזירה את האליפות לצד האדום לבן של מדריד. 20 שנה עברו מאז האליפות האחרונה של אתלטיקו, אותה הוביל אז דייגו סימאונה כשחקן, עד שהחזיר את התואר בחזרה לקולצ’ונרוס הפעם מעמדת המאמן.

השחקנים ימותו בשבילו [סימאונה]. הוא נותן אמונה שאנחנו יכולים להתחרות מול קבוצות הרבה יותר גדולות. יש לנו אמון גדול בו, אנחנו איתו עד המוות גם הוא איתנו – וזה נראה על המגרש. לכל הקבוצה יש אמון במאמן וכולנו יודעים את הדרך שאנחנו צריכים ללכת בה: הוא מסמן לנו את הדרך ואנחנו הולכים איתו עד המוות. (כובש שער האליפות, דייגו גודין)

 

 

במקביל לזכייה באליפות, אתלטיקו הגיעה לגמר ליגת האלופות לאחר שעברה בדרך את מילאן, ברצלונה וצ’לסי. בגמר הטראגי נגד ריאל מדריד הובילה אתלטיקו במשך כל המשחק, אך שער של סרחיו ראמוס בתוספת הזמן שלח את המשחק להארכה ואת אתלטיקו לבית ללא הגביע עם האוזניים הגדולות.

את עונת 2015 פתחה אתלטיקו עם זכייה בסופר קאפ הספרדי לאחר שניצחה את ריאל מדריד, אולם המשך העונה היה חלש יותר ואת העונה סיימה במקום השלישי. מליגת האלופות הודחה אתלטיקו ברבע הגמר על ידי ריאל. הבשורה הגדולה של העונה הייתה בגזרת הרכש. גריזמן, אובלאק, קוראה וסאול שחזר מהשאלה.

את עונת 2016 אפשר לכנות ”עונת הכמעט”. את אליפות ספרד הפסידו הקבוצות ממדריד מרחק משחק אחד מברצלונה, אולם ההפסד האכזרי ביותר היה בגמר ליגת האלופות. לאחר שעברה את פ.ס.וו, הדיחה את ברצלונה שוב פעם ברבע הגמר וניצחה את באיירן מינכן בחצי הגמר, הגיעו הקולצ’ונרוס לגמר ליגת האלופות כשמולם ניצבת האחות ממדריד.

1-1 בסיום 90 הדקות, הארכה, פנדלים, חואנפראן מחמיץ, כריסטיאנו רונאלדו כובש כמובן ואתלטיקו מסיימת כסגנית אלופת אירופה פעם שנייה בשלוש שנים.

עונת 2017 נגמרה במקום השלישי בספרד ובחצי גמר ליגת האלופות. עונה אחר כך הוביל סימאונה את אתלטיקו לזכייה נוספת בליגה האירופית לאחר שניצחו את מארסיי בגמר. בליגה סיימה אתלטיקו במקום השני, מתחת לברצלונה ומעל ריאל.

עונה לאחר מכן העפילה אתלטיקו לשמינית גמר ליגת האלופות בפעם השישית מאז הגעתו של סימאונה ב-2011. ב-60 שנה שקדמו להגעתו של סימאונה עשתה זאת אתלטיקו שבע פעמים בלבד (!). בליגה סיימה אתלטיקו פעם נוספת במקום השני.

שנת 2021 נפתחה בצורה טובה. לואיס סוארז שהגיע בתחילת העונה פרע את השטרות ואתלטיקו הגיעו למחזור האחרון בידיעה שניצחון יכתיר אותה כאלופת ספרד בפעם השנייה תחת סימאונה. כמו באליפות הראשונה, אתלטיקו עמדה בלחץ וניצחה 2-1 את ריאל ויאדוליד בחוץ וזכתה בתואר. את שער האליפות כבש כמובן לואיסיטו.

באותה עונה שבר סימאונה את שיאו של אגדת המועדון לואיס ארגונס כמאמן עם הכי הרבה ניצחונות בתולדות המועדון.

 

בשנתיים שלאחר מכן סיימה אתלטיקו את העונה במקום השלישי. ב-2022 הדיחה אתלטיקו את אלופת אירופה דאז, ליברפול לאחר שניצחה 3-2 בהארכה. (4-2 בסיכום שני המשחקים).

2023 הייתה החלשה ביותר של אתלטיקו תחת סימאונה בליגת האלופות כשסיימה את שלב הבתים במקום הרביעי.

העונה הנוכחית נגמרה בפועל כשהפער בטבלת הליגה מריאל מדריד בלתי ניתן לסגירה, בליגת האלופות הודחה אתלטיקו נגד דורטמונד ברבע הגמר, לאחר שהדיחה את אינטר בשמינית הגמר.

אני מאמין שרגשות יכולים להזיז הרים, שהרוח לבדה יכולה לגבור על תקציבים.

אפשר לאהוב את סימאונה ואפשר גם שלא, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר באחד המאמנים הגדולים בעידן המודרני, כשיש לו עוד מספיק זמן כדי לקבע את מקומו בפסגת הראשמור.

סימאונה הוא בן אדם ריאלי, כשאתה מגיע לקבוצה שהפעם האחרונה שהיא זכתה באליפות הייתה כשאתה עצמך היית שם שחקן יש צורך בשינוי גישה. צ’ולו הבין שאין לו את המשאבים להתמודד עם שתי הקבוצות הכי טובות בעולם שמובלות על ידי שניים מהשחקנים הטובים בכל הזמנים. פערי התקציב העצומים לא מאפשרים להביא שמות גדולים שיכלו להתמודד עם סוללת הכוכבים של ברצלונה וריאל.

אבל סימאונה הוא לוחם, ובטח לא אחד שמוכן להפסיד בקלות, גם אם הסגל שלו שווה חמישית משל היריבות.

העבודה הטקטית המדהימה שלו, התיאום המושלם בהגנה, משחק הלחץ והיציאות המהירות להתקפה אחרי חטיפת הכדור, ניצול המצבים נייחים, ביטול יתרונות היריבה והיעילות בהתקפה (עליה תוכלו לקרוא בהרחבה כאן) הפכו את אתלטיקו לקבוצה שצריך לירוק דם כדי לנצח אותה. כשאתה מגיע להילחם בקבוצה של סימאונה, תכין את עצמך למרחץ דמים. דבר שבשגרה לראות את צ’ולו מסמן לקהל מתי להגביר את הלחץ והעידוד. גנרל בחליפה שחורה שמנצח על 11 שחקנים ועוד עשרות אלפי אוהדים שלכולם מכנה אחד משותף – הם ילכו אחריו עד המוות.

בעולם הקפיטליסטי של ימינו, כשקבוצות נקנות על ידי מדינות ושופכות סכומים אדירים על רכש, הסיפור של אתלטיקו וסימאונה הוא כמעט דמיוני. תוך שנים ספורות בעזרת עבודה קשה, יעילות ומשמעת הוא הפך מועדון שהיה בצללים לאחד מאריות אירופה. כזה שמתחרה כל שנה בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות והלה ליגה.

את אתלטיקו בנה צ’ולו בדמותו. קשוחה ואגרסיבית, חכמה ויעילה.

אצל סימאונה, הדרישה מהשחקנים היא להפנים שכל משחק הוא כמו גמר גביע. הוא דורש מהשחקנים להשאיר הכל על המגרש בכל משחק כאילו זה המשחק האחרון בקריירה. לא מדובר באוסף של אינדיבידואלים, מדובר במשפחה, יחידה אחת שעובדת ביחד בתיאום מושלם.

ב-2014, לאחר שהדיחה את אחת הקבוצות העשירות בעולם. בסיום המשחק סיפק צ’ולו את אחד הציטוטים הגדולים בעולם הספורט. כשאמר במסיבת העיתונאים. “אני רוצה להודות לאימהות של השחקנים שלי כי הן ילדו אותם עם ביצים כאלה גדולות”, אמר ועזב את החדר.

זה אולי מפתיע, אבל המאמן שהכי מזכיר לי את סימאונה זה פפ. אצל שניהם יש חשיבות אדירה למשמעת הטקטית של הקבוצה. כל השחקנים חייבים לעבוד בשיתוף פעולה מלא כדי שתוכנית המשחק תעבוד. האמביציה והתשוקה שיש לשני המאמנים האלה פשוט שובה לב. רק בהבדל קטן אחד. מיליארד יורו, פלוס מינוס.

יש נטייה לזלזל בסימאונה, הוא משחק כדורגל ישן ומשעמם טוענים כלפיו. אבל איזה ברירה יש לו? למה כל כך ברור לאנשים שאם לסימאונה הייתה אפשרות לקנות כל שחקן שרק ירצה הכדורגל שלו היה אפור? ולהפך פפ מסוגל להצליח גם בלי צ’ק פתוח?

המטרה היא לא לזלזל בפפ, רק לענות לביקורות שמופנות כלפי סימאונה. כי כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אי אפשר שלא לעמוד ולמחוא כפיים למה שהאיש הזה עושה.

בתקופה שמאמנים באים והולכים, סימאונה הוא אי של יציבות. 15 שנה מאז שהגיע לאתלטיקו יעברו בסוף החוזה שלו. יותר מכל מאמן בכיר באירופה. מחוייבות עקשנות אמונה ותשוקה. ובעיקר אהבה עזה למועדון שאותו הפך למפעל חייו.

אתלטיקו מדריד וסימאונה אלו מילים נרדפות, בודדים המאמנים בהסטוריה שככה השפיעו על מועדון. צ’ולו הולך בדרכם של סר אלכס פרגוסון וארסן וונגר ששזרו את חייהם במועדון.

נגד כל הסיכויים, בתוך שנים ספורות חזרה אתלטיקו לקדמת הבמה של הכדורגל העולמי.

מה סוד הקסם שלה? זה קל. יש לה את ”דייגו אל צ’ולו הלוחם סימאונה”.

 

כדורגל זה כמו ציד. שנייה אחת יכולה לשנות הכל, אבל זה לא סתם שנייה, זה הבזק. הטרף שם ואז פתאום הוא לא. ברגע זה נגמר – לא תהיה לך הזדמנות שוב. אתה צריך לדעת לאיזו שנייה בדיוק להתאמן, ולהבין את הרגע הזה.

 

 

8 תגובות
  1. דן כותב

    אתם מטורפים

  2. מיכאל קוכמן כותב

    ידידיה הוא כתב חדש?
    הוא אחד החבר׳ה היותר נעימים ואיכותיים בקבוצת הטלגרם שלכם.

    בהצלחה ידידיה אחלה כתבה וכל הכבוד שעשיתם צדק ולא פסחתם על יום הולדת של ענק כמו סימאונה, הוא מאוד ראוי לכתבה כזאת.

    חג שמח לכל צוות האתר המהפכני הזה.

  3. סקאוזר אוכל שדים אדומים כותב

    אצטדיון חייב להיות על שמו מדובר בדמות הכי גדולה בפער בהיסטוריה של המועדון הזה….

    מקווה בשבילו שיום אחד יזכה עבורם בפעם הראשונה בליגת האלופות זה יהיה כל כך מרגש! הוא רק צריך להמנע מריאל מדריד בגמר 😆

  4. ידידיה לנדאו כותב

    תודה רבה מיכאל, כיף לשמוע!
    הצטרפתי לצוות לא מזמן, זוהי אכן הכתבה הראשונה;)
    איך קוראים לך בטלגרם?

  5. עמיחי שטבון כותב

    כתבה מעולה, סימונה זה דוגמה חיה לטירוף ושיגעון לצד ניהול משחק מה טובים באירופה

  6. מדרידיסטה כותב

    מאמן אנדרייטד, ממש אנדרייטד!
    מעניין אותי מאוד מה יהיה הפרויקט הבא שלו, אינטר זה יהיה קסום ואם לא היורש של סקאלוני בנבחרת.

    איש כדורגל מדהים צ׳ולו ואחלה גבר.

  7. רום וקנין כותב

    כתבה מעולה על איש מקצוע מעולה

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    איזו כתיבה איכותית רמה גבוהה מאוד

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן