צ’אבי וחתיכות הפאזל שלא חוברו: רטרוספקטיבה על הפערים בכחול-סגול

בארסה אוסאסונה 0-1: סיכום המשחק כמשקף אופי של הקדנציה של צאבי עד עתה/ ניתוח המשגים של צ'אבי העונה, האפשרויות למקסם את הפוטנציאל הלא קטן של הסגל הזה, והסתכלות חיובית קדימה

סיכום המשחק של בארסה ורטרוספקטיבה על הפערים של צ’אבי בקדנציה בכחול-סגול

ריקאפ למה שהיה לנו.

שער בזק של טיגריניו המחליף מלא המוטיבציה הציל את בארסה מעוד שיממון. וזאת, למרות שהברזילאי הצעיר כלל לא היה בתוכניות של צ’אבי מול בילבאו וויאריאל, כשכולם זוכרים את המבט העצוב שלו על הספסל, מתפלא מדוע מאמנו לא מכניס אותו ולו למס’ דקות כדי שייכנס לעניינים ויעזור לבארסה.

למרות ההודעה של צ’אבי, כשכולם ציפו לתגובה מלאת מוטיבציה של השחקנים, כן ראינו מלחמה ויותר נחישות של השחקנים – אבל היכולת לא השתפרה בהרבה. כמעט אותה בארסה אפורה של כל העונה המבוזבזת הזו, באיצטדיון חסר ההשראה והאפור ששמו המונז’ואיק. ניצחון מתוק מאד, שבו בארסה גם סוף סוף שמרה על שער נקי, אבל יחד עם זאת, עוד משחק בו ההתקפה של בארסה היתה נראית כבוייה, איטית וחסרת רעיונות, כשעל 45 הדקות הראשונות החיוורות בכלל לא היה על מה לדבר. ובנוסף, גם פראן טורס שהמצטיין לאחרונה והוכיח את נחיצותו בהרכב – נפצע בדקות מוקדמות וירד ממרר בבכי. עוד מכה לבארסה, אחרי שגם פליקס לא שותף עקב פציעה באימון שתשבית אותו לזמן לא מועט. צריך לציין שלבארסה גם היה המון מזל, עד נגיחה של בודומיר ממצב פז מתיבת החמש הלכה החוצה, ובעיטה ממצב טוב בדקות הסיום של גארסיה כבר הלכה פנימה, אבל פגעה בקורה ויצאה לחוץ.

בעיקרון, המפתחות לנצחון במשחק הזה בעיני היו שניים: ראשית, וקודם כל – קאנסלו, במשחק ענק. הפורטוגלי, שלפתע לא היה לו קשר כנף מזוייף שפוקק לו את הקו, הרגיש חופשי ומאושר ופשוט חרש את הקו ולמעשה שיחק כקיצוני שמאלי לכל דבר. מדובר היה במשחק מצויין שלו, כולל בישול מרהיב מהחלל החיצון עם הגבהת פאלש מלאת כשרון, הישר לראשו של רוקה המסתנן. ניתן לומר בוודאות שההתעלות של הפורטוגלי המגוון היתה הגורם המכריע לנצחון.

שימו לב למשחק העל קל קאנסלו כקיצוני שמאלי: 1 אסיסט (קסום), 3 יצירת הזדמנויות כיבוש,
96 נגיעות (!), מהם 4 ברחבת היריב, 0 איבודים (במשחק שלם).  תופעה.

שנית, שינוי טקטי שצ’אבי עשה – סוף סוף לאחר שטענתי זאת שוב ושוב לכל אורך העונה – ועזר לקשרים שלה. החלפת מיקום בין פדרי לגונדואן. וזה היה משמעותי מאד, כאשר משחק הקישור של בארסה נראה הרבה יותר טוב ויעיל.

מרגע שהגיע לבארסה – גונדואן תופקד ע”י צ’אבי כקשר אחורי יחיד, או בקישור האחורי בדאבל פיבוט ליד פרנקי. זה לא עבד. גונדואן הוא שחקן נפלא בהתקפה: יוצר מצבי כיבוש ברחבה (מקום 2 בכל הלה ליגה עם 60), מעולה במסירות עומק ומסירות מפתח, דוחף היטב את הכדור קדימה, מגביה נהדר ממצבים נייחים ובכלל, וכמובן, מצטיין בכניסות המפורסמות שלו לרחבה, עת הוא מבקיע לא מעט שערים ווינריים, וגם מרבה לבשל לחבריו. אבל הגרמני-טורקי הוא שחקן חלש מאד בכל הקשור לפן ההגנתי: אחוזון 2% (!) באירופה בפעולות הגנתיות. בסיטי של פפ, היה לו את רודרי הקשר האחורי האימתני שיחפה עליו. בבארסה, לעתים רבות האיבודים שלו בעמדה אחורית נגמרים במתפרצות ושערים קלים ליריבה. כלומר, למקם את גונדואן כקשר אחורי זה צעד לא נכון בעיני, ועליו לשחק בעמדה יותר קדמית, כקשר התקפי, שם הוא יביא את כל סט היכולות שלו בצורה האופטימלית.

לעומת זאת, פדרי היהלום הקנארי, הוא שחקן שהעמדה העיקרית שלו היא קשר מרכזי ורק העמדה המשנית היא כקשר התקפי. ובכל זאת, מאחר שפרנקי וגונדו פקקו לפדרי את האמצע, צ’אבי הסיט את פדרי קדימה, לעמת הקשר ההתקפי. אז נכון, שכאשר הוא קרוב לחלוצים הוא אומן בלאתר אותם פנויים ולסדר להם מצבי כיבוש עם מסירות העומק הנפלאות שלו (“מר מסירות מפתח”), אבל מצד שני, הוא לא מספיק אגרסיבי לבצע את הלחץ הגבוה על בלמי היריבה. ויותר חשוב מכך, הוא כמעט ולא בועט לשער, וגם כשכן, הוא אינו מצטיין בבעיטה יוצאת דופן מרחוק. לשם השוואה, ברונו פרננדש, הקשר ההתקפי הטוב באירופה מבחניה סטטיסטית, בועט 2.5 פעמים לשער במשחק, כאשר קווין דה בריינה המאסטר עם 2.5. פדרי רחוק מאד מהם עם 1.0, ואף למטה מכך אם מחשיבים את כמות המשחקים הנמוכה. ולכן, בעיני פדרי הרבה פחות מתאים לשחק כקשר התקפי.

הפיתרון? להחליף ביניהם: גונדו ישחק כקשר התקפי, והספרדי המוכשר יחזור לעמדת המוצא שלו, קשר מרכזי 50-50, ויהיה קרוב יותר לדה יונג. ואכן, פדרי הרגיש מאד בנוח בעמדה אחורית יותר, בה הוא יכל להביא לידי ביטוי ביתר קלות את הרפרטואר שלו: פאסים קצרים, כדורים ארוכים אלכסוניים, שליטה בכדור, השתחררות מלחץ, ובעיקר, בילדאפ איכותי של המשחק. וכמובן, גונדואן עצמו ששיחק כקשר התקפי, הצליח ליצור מצבים, עלה קדימה לאזור הרחבה וביצע חילופי מסירות עם שחקני ההתקפה, וכמובן, נכנס לרחבה יותר כדי לסכן את השער. ווין ווין.

   

מימין: מעיון במשושה היכולות של גונדואן, עולה שהוא נהדר בנגיעות (מעורבות במשחק) וכמובן ביצירת מצבים עבור חבריו, ואף בהבקעת שערים יחסית לשחקנים בעמדתו כקשר מרכזי, אבל שהוא גם גרוע מאד בהגנה עם אחוזון 2% בפעולות הגנתיות. משמאל: ניתן לראות שדווקא פדרי (כחול), אחוזון 98.8 במסירות מפתח, הוא יותר טוב בפעולות הגנתיות ובמסירות מקדמות משחק מגונדואן (אדום), מה שעוד יותר מחזק את העובדה ששיש להחליף ביניהם: פדרי מאחור כקשר מרכזי לםני פרנקי, וגונדואן כקשר התקפי מקדימה.

 

פדרי מול הקשרים ההתקפיים הטובים באירופה, באספקט של בעיטות לשער: לא כוחות.

——————————————————————————————————————————————————————————————– 

פרספקטיבה רחבה יותר.

אחת האמירות המפורסמות ביותר של אייזיק ניוטון – לדעת רבים הפיזיקאי והמדען הגדול בהיסטוריה – היתה:

אם הרחקתי ראות יותר מאחרים, אין זאת אלא משום שעמדתי על כתפי ענקים”….

האמירה התייחסה לרוברט הוק, עמיתו ומתחרהו של ניוטון, שממנו שאב רעיונות מדעיים שעזרו לו מעט לפתח את כוח הכבידה האוניברסלי, למרות שלא תמיד הודה בכך כל עוד הוק היה בחיים. ניוטון היה מסוכסך עם עמיתו האנגלי, שכן הוא היה מדען בעל שיעור קומה בפני עצמו, וניוטון הקנאי ראה בו מתחרה ישיר. למעשה, המכתב הזה נשלח להוק מניוטון כתשובה לכך שהוא טען שיש לו מניות רבות בפיתוח הנוסחא שמאחורי החוק – כביכול כדי להודות בתורמתו של הוק – למרות שעד היום רבים מפרשים זאת כלעג להוק, בכך שניוטון הציני לועג לקומתו הנמוכה של הוק.

כך או אחרת, מאחורי המשפט המפורסם הזה ניצב הרעיון שהמדע מתפתח בצורה הדרגתית, ושגם המדען המוכשר והיצירתי ביותר בדורו חייב להסתמך בסופו של דבר על עבודתם של הקודמים לו כדי להתקדם ולפרוץ דרך: “להרחיק ראות”.

ואם יש דבר שצ’אבי מאמנה של ברצלונה התאפיין בו יותר מכל בעיני לפחות – זו קוצר ראות. לדעתי, העובדות עמדו לנגד עיניו – אך הוא פשוט לא היה מסוגל לראות אותן ולהגיב כהלכה: לחבר נכון את כל חתיכות הפאזל. עם כל המוטיבציה המבורכת שלו להחזיר את הברסלוניסמו, והעובדה שהוא קולה שאוהב את המועדון בכל ליבו – הוא הוכיח שהוא לא מתאים להוביל את בארסה בעת הזו, הסבוכה כל כך כלכלית, שלא לדבר על ההתמודדות עם האווירה הקשה מסביב למועדון שבה דובר כה רבות. חוסר ההתאמה הזה של צ’אבי למועדון חייו התבטא בלא מעט אספקטים.

1.חוסר שיטתיות.

דומה היה שצ’אבי הוא מוטיבטור בלבד. בעת שהגיע בתקופה קשה והציל את בארסה מהמקום ה-9 עם קומאן עד להתמודדות בצמרת, הוא טען שוב ושוב: “כל משחק הוא גמר”. ואכן, שחקני בארסה הגיבו ונלחמו כמו אריות, בייחוד בצד ההגנתי. כולנו זוכרים את האגרופים הקמוצים והחיבוקים בין קונדה, אראוחו וכריסטנסן בכל פעם שעצרו את וויניסיוס, בנזמה או רודריגו בקלאסיקו של ה-0-1 בגביע שבו ריאל לא הצליחה לכבוש.

וזה בהחלט עבד, למשך זמן לא מועט. ההישג היה שבארסה התייצבה והשיגה נקודות – הגם שבקושי – חזרה לצמרת הגבוהה, ואף זכתה באליפות מפתיעה, עם הגנת ברזל, גם לאור הירידה של ריאל מדריד שלא היתה בשיאה בעונה הזו.

הבעיה בשיטה הזו, שמתישהו תהיה זילות של המושג “גמר”, ולשחקנים תהיה ירידת מתח, נפילה מנטלית, שתקשה עליהם להתחרות באותו פיק של מאמץ לאורך זמן. וזה – בדיוק – מה שקרה. בייחוד הדברים אמורים ל-3 הבלמים של בארסה, שהשנה מציגים יכולת פשוט קטסטרופלית ביחס לעונה שעברה עם שיאי חוסר הספיגה ההגנתית. האם מישהו חושב שאראוחו שכח לשחק כדורגל? או שכריסטנסן בלם נבחרת דנמרק הוא בלם רע? ברור לחלוטין שלא, ומדובר היה בעיקר בשחיקה עקב הגישה התובענית של מאמנם בשנה שעברה.

אבל דומה שהבעיה הקרדינלית של צ’אבי בבארסה היא היעדר סכמות התקפיות. כמו למשל, להעביר את הכדור מהר מאגף לאגף ואז הגבהה מהירה למרכז עם הצטרפות של שני חלוצים שתוקפים את תיבת החמש. או, למשל, העברת הכדור לקשר הכנף, וביצוע עקיפה של המגן לעבר קו הרוחב, תוך שהוא מקבל את הכדור ומביא קרוס למרכז. ואלו רק 2 דוגמאות.

כל הכדורגל של צ’אבי- שלא יכול להיות רחוק יותר מהפילוספיה של קרוייף – בא לידי ביטוי הנעת כדור איטית באמצע ע”י הקשרים, ואז דחיפת הכדור לאגף, תוך תקווה שיקרה משהו טוב. הברקה של שחקני הכנף. בפועל, הכל איטי ולא מתוכנן. וגם החלוץ המרכזי שלו לא קיבל מספיק כדורים בלא מעט משחקים.הכל היה מקרי לחלוטין. ולכן, אין פלא שהשחקן שצ’אבי אהב יותר מכל היה עוסמאן דמבלה הכאוטי והלא יציב– שכן הוא היה מחולל הכאוס האולטימטיבי, שחקן שבנוי רק על אינדיווידואליות ויכולת אישית, עם הדריבלים הקסומים שלו וההרמות האיכותיות מהאגף. אבל מה עם בעיטות מרחוק? כניסה של קשרים נוספים לאזור סף הרחבה לחילופי מסירות מהירים? כניסה של שחקני הכנף לרחבה לכדורי רוחב מהצד? הצטרפות מאחור של הקשרים המרכזיים עם הפנים לשער לחילופי מסירות מהירים ליד הרחבה? נאדה.

בניגוד לקודמו קומאן שהסתפק בפירורים, צ’אבי דווקא קיבל לא מעט שחקנים שרצה, כשהוצא על רכש בערך 230 מליון יורו – לא מעט בכלל. אבל הוא לא הצליח להפיק מהם את המקסימום ולגבש אותם לכדי קבוצה מאומנת, ולכן לא הורגשה המשכיות או התקדמות של הקבוצה בשנתיים האלו. בנוסף, לא היתה היררככיה ברורה: מי הקיצוני הימני הפותח ומי המחליף? מי המגן הימני הקבוע ומי המחליף וכו’? אין ספק שזה לא תרם ליציבות הקבוצתית.

2. קיבעון.

אני באופן אישי מאמין בניהול שעיקרו ניהול חוזקות, לא שיפור חולשות. כך למשל, שחקן מסויים טוב אך ורק באגף ימין, תיתן לו לשחק שם. שחקן מסויים טוב בהובלת כדור אך פחות בפן ההגנתי? תצוות לו עוד שחקן לידו עם מאפיינים יותר הגנתיים ואגרסיביים, ותאפשר לו יותר חופש לעלות קדימה. שחקן אוהב לשחק כשחקן חופשי מאחורי חלוץ ולא דבוק לקו – תמקם אותו שם. אבל בכל זאת, צ’אבי בשלו: הוא הגיע עם “תוכנית מהבית” לשחק במערך 4-3-3, ודבק בו ויהי מה, על אף חוסר ההתאמה שלו לסגל הנוכחי של בארסה. הוא אף דבק בכך בעקשנות גם במשחקים מול קבוצות גדולות וגם מול קטנות. וזאת, בלי קשר לאופי המשחק: האם היריבה מסתגרת ולא יוצאת מהחצי שלה, יריבה שמשחקת על מתפרצות, או אפילו יריבה תוססת והתקפית. אין קשר: המערך זהה לחלוטין.

ובעצם, כל אוהד כדורגל שמבין היטב את המשחק יודע שהמערך הזה מצריך שני קיצונים קלאסיים, קשרי כנף ממש עם רגל על הקו, בעלי יכולת חזקה בדריבל, ובעלי יכולת להעביר הגבהות מהעמדה שלהם ליד הקו, או לפרוץ לעבר קו הרוחב ולהעביר קרוסים טובים למרכז הרחבה לשחקני החוד. כמו כן, זה מצריך שחלוץ החוד יהיה שחקן נייד מאד, שמאופיין בשינוי מיקומים מהיר, שעושה תנועות עומק ותוקף חללים פנויים.

אבל לבארסה בסגל הנוכחי פשוט לא היה את השחקנים האלו! ראפיניה הדהוי הוא קיצוני הפוך – “אינברטד ווינגר” – שמשחק בכנף ימין עם הרגל ההפוכה, ובלאו הכי אינו שחקן גדול עת נוטה לאיבודים רבים ושכונתיות, וטכניקת ההשתלטות על הכדור והדריבל שלו חלשות ביותר. זאת כאשר גם פאטי לפני שעזב, וגם פליקס הפנטזיסט – הם חלוצי כנף (כדוגמת אמבפה של פ.ס.ז, הונג מין סון של טוטנהאם), ובפועל, הם רחוקים מאד מלהיות קיצונים קלאסיים. גם פראן טורס, שהוא יותר חלוץ כנף ימין, או חלוץ צל/חלוץ שני, תופקד ע”י צ’אבי כקיצוני דווקא בכנף ההפוכה, כנף שמאל, והצטרך להרבה עבודה טקטית על הקו, מה שמנע ממנו להציג את יכולתו האופטימלית.

אבל צ’אבי התעקש.

במלים אחרות, למרות שלבארסה לא היו בסגל קיצוניים קלאסיים, הוא דבק במערך הזה ויהי מה, ובכך לא רק פגע בחופש היצירתי של שחקני ההתקפה שלו מה שהוריד את יכולתם דרסטית – אלא גם גרם לכך שהמטרה העיקרית של המערך הזה, ריווח המשחק לאגפים, לא הושגה, ותחת זאת גרמה לאיטיות ומסורבלות של ההתקפה של בארסה.

די בוודאות, היחידי שכן היה מתאים לשחק כקשר כנף קלאסי במערך של צ’אבי הוא לאמין ימאל, שהוא באמת כשרון יוצא דופן, וגם עם פרופיל קלאסי לווינגר עם רגל על הקו, אבל לקח לו זמן רב לתפוס תאוצה ולהיות שחקן מצויין כפי שהוא עכשיו. גם קאנסלו, שהוכיח גם מול אוסאסונה שהוא הכנף הטוב והאפקטיבי ביותר בקבוצה, כמעט לא שיחק בעמדה הזו כלל, וכשהוא כן שיחק, צ’אבי הציב בהחלטה הזוייה את פראן טורס דווקא כקשר כנף שמאל, במה שפקק את הקו לעליותיו של קאנסלו ובכל ניטרל את כל העוקץ ממשחקו. רק כאשר קאנסלו תופקד כווינגר קלאסי כשכל הכנף לרשותו, הוא הוכיח שהוא מפלצת התקפית, דבר שבא ליד ביטוי בהופעת הענק והבישול עם הפאלש מול אוסאסונה, וגם מול פורטו בנצחון בליגת האלופות בו כבש לאחר דריבל מרהיב.

כלומר, אין ספק שבארסה יכלה לאורך העונה לנסות שימוש במערכים אחרים: אולי 4-4-2 עם שני חלוצים (פראן כחלוץ צל ורוקה כ-9), או 4-4-1-1 (עם פליקס כקשר התקפי מאחורי חלוץ כשרוקה בחוד), ולא להידבק רק למערך אחד:  ה – 4-3-3, שדומה שצ’אבי היה עולה איתו גם מול יריבה מהליגה החמישית בגביע המלך. כך למשל, שני השערים הכי יפים של פליקס היו כשהוא ברח מהעמדה שלו בכנף שמאל ונכנס למרכז כקשר מאחורי חלוץ, ולאחר דאבל פס עם פראן טורס נכנס לרחבה ובעט באומנות עם הפאלש לפינה הקרובה ופנימה. כמו גם השער בליגת האלופות שהוא ברח מהכנף פנימה לרחבה לעמדת חלוץ צל, קיבל כדור רוחב נפלא מהאגף מקאנסלו, וכבש בפס מדוייק לפינה מתוך תיבת החמש.

ולבסוף, מה עם האופציה שלשים את כריסטנסן או איניגו כקשרים אחוריים כדי לסגור את הפער הגדול ביותר שהיה לבארסה: היעדרו של הקשר האחורי? בפועל, זה אפילו לא נוסה, וחבל.

3.חוסר עקביות.

כשצ’אבי הגיע לבארסה הוא פירט שכשחלק מפילוסופיית הכדורגל שלו – הוא מאמין בלחץ גבוה. לחץ, שמבוצע בעיקרו ע”י שלישיית ההתקפה. כן, אותו לחץ גבוה שבארסה הגדולה של פפ, עם מסי, אינייסטה, בוסקטס וצ’אבי השחקן עצמו הצטיינה בו מאד. זה איפשר לה לחטוף כדורים ליד הרחבה, דבר שגרם לא רק לכך שהיא מנעה מהיריבה לצאת קדימה ולפתח את המשחק שלהן, אלא גם לנצל זאת ליצירת מצבי כיבוש קלים ברחבת היריבה מול דלילות הגנתית. ובאמת, בתחילת הקדנציה שלו, כשהקו הקדמי שלו הורכב מאדאמה טראורה כקיצוני ימני, אובמיאנג קל הרגליים כחלוץ, ופראן טורס כחלוץ צל, בארסה השתמשה בלחץ הגבוה כנשק משמעותי בסט הכלים שלה, מה ששידרג את ההתקפה שלה, וגם עזר לא מעט למשחק ההגנה הכולל שלה. חד משמעית, זו היתה שלישיה מתואמת היטב.

בינגו.

ולמרות זאת, ברגע שהגיע לבנדובסקי המזדקן במקום אובמיאנג כרכש שהונחת על צ’אבי ע”י לאפורטה- האלמנט הזה נשבר. כי לבה כמעט לא רץ. כי בגילו ובמצב המנטלי שלו- הפולני לא היה בנוי לריצות האלו אחרי הבלמים, וממילא לא היה חלוץ שניחן ביכולות הגנתיות מרשימות בעברו. והרי ידוע שבעיקרון, מספיק ששחקן אחד לא מבצע לחץ על הבלמים בצורה אפקטיבית – וכל מושג הלחץ הגבוה מאבד מערכו. נשבר. גם ראפיניה, שכן ידוע כשחקן שרץ ונלחם ותורם הגנתית, בעיקר ביצע את הפעולות ההגנתיות שלו על הקו כסגירה לשחקני הכנף של היריבה. במלים אחרות, האלמנט שצ’אבי כל כך האמין בו וטען שהוא אחד המפתחות הטקטיים להצלחה – נזנח לחלוטין, ולא היה שום מאמץ מצידו להילחם בכך ולשנות את המצב.

אלמנט חשוב נוסף: אובמיאנג היה נהדר בריצה לעומק ותקיפת חללים חופשיים, מה ששינה לחלוטין את כל משחק ההתקפה של בארסה, ואיפשר לה להיות אפקטיבית יותר, ולו עצמו לכבוש לא מעט שערים. ולכן, ההבאה של לבנדובסקי המזדקן שתמיד היה חלוץ שמחכה ברחבה כפינישר בלבד, עת הקישור האימתני של המכונה הבווארית סידר לו אינסוף מצבים, ולא היה ידוע בתנועה לשטח – היא לא פחות מהזוייה. גם אם המעבר הזה נכפה עליו ע”י לאפורטה, בעיני צ’אבי יכל לזהות את הבעייתיות הזו מוקדם יותר, ולנסות למצוא פתרון, כמו למשל פראן טורס כחלוץ צל לצד לבה האיטי, ולא לנטוש את העיקרון של “ריצה לעומק מאחורי קו ההגנה”, שהוא כ”כ האמין בו.

4. חוסר התאמה ליריבה.

לא ברור מה הסיבה לגישה הזו, אבל היה רושם שצ’אבי לא עושה התאמות לשום יריבה. חוץ מלשם את אראוחו על ויניסיוס, תמיד ממשיך עם אותו מערך התקפי של 4-3-3. בילבאו משחקת עם שני קיצונים קטלניים על הקו, האחים איניאקי וניקו וויליאמס מבילבאו, שמצריכים יותר תשומת לב באגף? לא נורא, נתעלם. ג’ירונה מתקיפה עם סאביו וציגנקוב כקיצונים קלאסיים על הקווים וחלוץ גבוה ומאסיבי בדמות דובביק במרכז, מה שאולי מצריך לשחק עם מערך 3 בלמים כדי להתמודד איתם טוב יותר? נתעלם, נמשיך באותו מערך. ויאריאל ניחנת בשני חלוצים אימתניים שלבארסה היה קשה איתם בעבר: ג’רארד מורנו הקטלני ואלכנסדר סורלות’ הטנק, מה שגם רומז על עיבוי ההגנה בבלם נוסף? נתעלם. נקווה לטוב. אינטר היא בועטת אדירה מרחוק עם בארלה וצ’לאהנולו, מה שמצריך לסגור את חצי עיגול רחבת ה-16 הרמטית? נתעלם, ונקבל גול בבעיטה מרחוק מאותו צ’לאנהולו ממש מסף הרחבה.

וכשהיריבת תחתית מגינה עם בלוק נמוך, וכמעט לא יוצאת מה-16, מדוע לא לעלות עם שני חלוצים, במה שיגביר את הנוכחות ההתקפית ברחבה ויעזור לבארסה להגיע למצבים מול הצפיפות?

למעשה, ההתאמות היחידות שבאו מצידו של הספרדי היו אלתורים מפתיעים ודי הזויים ברגע האחרון. כמו למשל מערך 4 קשרים מול ריאל מדריד, או קו הגנה גבוה והתאבדותי שוב מול אותה ריאל שהיא קבוצת המתפרצות הטובה באירופה, או אפילו באלדה כבלם מול ג’ירונה (?!). גם ההכנסה למגרש בבת אחת של קובראסי ופורט הצעירים, שלא היו מתואמים ביניהם כמעט כלל, בייחוד כשההגנה של בארסה בלאו הכי לא התאפיינה בתיאום ובסינכרון גבוהים – היתה לא מבריקה בלשון המעטה.

עקרונית, הבעיה המרכזית באלתורים האלו היא שהם לא תורגלו קודם לכן, וכלל לא התאימו לסיטואציות. במלים אחרות, צ’אבי לא רק שלא הצליח להפתיע את היריבה, אלא גם הצליח להפתיע את השחקנים שלו עצמם. וכמובן, לא היה מפתיע שהם לא השכילו להתאים את עצמם בזמן אפס למערך חדש ושונה, במה שהוביל להתפרקות מנטלית ומקצועית. לא לחינם בארסה ספגה 19 שערים ב4 המשחקים הגדולים שהיו לה.  במיוחד הזוי היה הטיעון של צ’אבי ערב הקלאסיקו: “אני מכין הפתעה לריאל מחר”, ובפועל, פדרי מצא את עצמו בכנף, כשלא ברור לא לו ולא לאוהדים מה תפקידו שם.

5. הסתמכות על עבודתם של אחרים.

צוות האימון הבעייתי שהביא צ’אבי עימו כשהגיע מקטאר לבארסה. למרות שכן הוא בהחלט סייע ליצור עבורו סביבה אוהבת ותומכת – נתון חיוני להצלחה לכל הדיעות – לא היה ברור מה מכשיר את אחיו אוסקר להיות מאמן בבארסה. דומה שלא הרבה. אין ספק שעוזר מאמן בעל שיעור קומה היה עוזר לצ’אבי לשים לב לדברים שהוא מפספס, גם בהקשר של חילופים בזמן משחקים, לספוג חלק מהלחץ מהתקשורת, וגם, לקבל מדי פעם החלטות יותר נכונות, עם פחות קיבעון.

מעבר לכך, בעונתו של קומאן בארסה סבלה מלא מעט פציעות: פדרי, דמבלה, ממפיס ועוד, כך אחד הדברים שצ’אבי אמר עם בואו הוא שהוא הביא צוות רפואי איכותי, שיעזור להתגבר על מכת הפציעות עם התנהלות נכונה יותר. בפועל, אומנם עומס המשחקים השנה הוא לא הגיוני, וגובה מחיר מלא מעט קבוצות – אבל אין ספק שבארסה סבלה השנה מכות אדירה ובלתי נתפסת של פציעות, הרבה יותר מהנומינל. דומה שרבות ניתן לתלות אותה במאמן הכושר החדש שהגיע בקדנציה של צ’אבי איבן טורס, שאולי עובד עם השחקנים בצורה לא נכונה באימוני הכושר. גם צ’אבי עצמו לא עזר באספקט הזה, בכך שלא ידע לנהל עומסים נכון, ולא ביצע מספיק חילופים שיאפשרו לשחקנים מנוחה: למה לא להחליף את פדרי עם רגלי הזכוכית כל משחק בדקה ה75 בפרמין? את גונדואן/פרנקי/טורס בדקה 85 שיוכלו לנוח? אפילו לבנדובסקי יכל להיות מוחלף בגויו בדקה ה80-85 כל משחק, כדי לאפשר לו להגיע יותר רענן למשחק הבא ולגויו לצבור דקות. זה לא קרה. וחבל.

האם עוזריו המליצו לו להסתמך כה רבות על סרג’י רוברטו, שגם בשיא הקריירה שלו היה סותם חורים בינוני ומטה, ואכן בכל פעם שעלה כמחליף היה חיוור וגרם ללא מעט חורים? האם הם אלו שהמליצו לו לוותר לגמרי על אנסו פאטי, שהגם שלא היה בשיאו ולא היה חד לאחר חזרתו מהפציעה – יכל להיות לכל הפחות להיות מחליף על, שנכנס בדקות ההכרעה במטרה להכניס מחץ להתקפה?

ויותר מכל, האם הם היו אלו שהמליצו לו לוותר על ניקו גונזאלס הצעיר, שיכל לדעתי להיות פוטנציאל טוב מאד לקישור הברסאי, ולהוסיף מימד של קשיחות וכוח במרכז השדה לצד פרנקי? כשגאבי נפצע, בארסה חיפשה בנרות מחליף בשוק, חשבה על ג’ובאני לו סלסו מוטנהאם ועוד, במה שלא הבשיל לבסוף לכדי רכש, אבל דומה שהמחליף הפוטנציאלי כבר היה אצלה – ורק הצריך השקעה ואמון בו, מה שלא נעשה ע”י צ’אבי וצוותו.

שימו לב לניקו הצעיר (בן 22 סה”כ)- שחקן גבוה מאד (1.88) וחזק, שללא ספק יכל להוסיף מימד של קשיחות ועוצמה (בין היתר, אחוזון 92 בנצחון בקרבות גובה באירופה) למרכז השדה הקטאלוני לצד פרנקי הרך יותר, כמו גם מימד של בעיטות לשער מרחוק.
על כן, בכלל לא ברורה ההחלטה לא להשאירו בסגל ולבנות עם הזמן את בטחונו כקשר אחורי בדאבל פיבוט לצד פרנקי.

6. חוסר תגובה לאירועים/ הכנה לא נכונה למשחק.

העונה דומה היה שכמעט כל משחק בארסה סופגת בדקות מוקדמות, נקלעת לפיגור 1-0 או אפילו 2-0 לפני דקה 20, וכך צריכה לרדוף כל המשחק רק כדי לחזור לתמונה. זה קרה שוב ושוב, ולא היה שום שינוי מצידו של צ’אבי. איפה ההכנה למשחק? אם זה קורה בצורה שיטתית ורפטטיבית – אולי עדיף לשנות את פרופיל המשחק בדקות הראשונות? כלומר, להתחיל בקצב יותר איטי ומבוקר, ורק לאחר 15 דקות של התאקלמות להעלות הילוך מבחינה התקפית. אם כשאתה עולה מתוך רצון להתקיף במקסימום מן הדקה הראשונה, אתה נכשל בכך וסופג שוב ושוב, ושוב – אולי עדיף לשנות? להבין שזה לא עובד?

הרי כולם מכירים את המשפט המפורסם של אלברט איינשטיין הגדול:  “אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושובולצפות לתוצאות שונות.”.

בנוסף, בלטה מאד חוסר התגובה של צ’אבי לשינויים של מאמנים אחרים תוך כדי משחק: כך למשל בקלאסיקו, שבו בארסה שלטה ביד רמה, הובילה 1-0, וניטרלה לחלוטין את בלינגהאם, אנצ’לוטי עשה חילופים התקפיים, כשהכניס את מודריץ’ וקאמאבינגה, שעיבו את הנוכחות ליד הרחבה והביאו לבסוף לשערים של בלינגהאם, אך למרות זאת צ’אבי לא חשב ולו לרגע לעבות את ההגנה או לשנות מערך, אלא המשיך בקו שפרמין רץ קדימה בלי הכרה ללא מודעות הגנתית. דוגמא נוספת היא מול באיירן בצ’אמפיונס, כשלירוי סאנה נכנס שוב ושוב למרכז, וצ’אבי לא הגיב לשינוי, ולבסוף ספג ממנו שער בכניסה לרחבה מול קונדה האיטי.

מול בילבאו בסאן מאמס היה השיא, כשניקו ווליאמס הקיצוני המהיר חגג על בארסה באגף שלו שוב ושוב, עת היו לו המון שטחים לפרוץ, לעבור את המגן שלו בדריבל החלטי ולספק לא מעט הגבהות נהדרות לרחבה- אך צ’אבי לא הגיב כלל, וניקו האנרגטי עזר להכריע את המשחק.

גם מול יונייטד בליגה האירופית, בארסה דווקא שלטה והיתה טובה יותר, אבל אז טן האן הזיז את ראשפורד אגף והכניס את אנטוני, כשברונו קיבל הוראה להיות קרוב אליהם בהתקפה, אלא שצ’אבי לא הגיב כלל, יונייטד פתיחה מומנטום התקפי- והדרך לשער של יונייטד היתה קלה.

7. ומה הלאה?

לדעתי האישית, העתיד דווקא חיובי מאד.

אומנם, בשמינית גמר הצ’אמפיונס ליג בארסה תתמודד נגד נאפולי המתרסקת  אך לצערה בארסה באה במומנטום לא מספיק טוב ועם חיסורים רבים כתוצאה מפציעות, ולנאפולי עדיין כלים מצויינים. ולכן, בעיני, הסיכוי להמשיך הלאה בנוקאאוט של הצ’אמפיונס הוא לא גבוה, אבל בארסה בהחלט יכולה להיות אופטימית לעונה הבאה.

עם מאמן אחר בעונה הבאה, בתקווה שיבוא מאמן פיגורה שידע למצות את המיטב מהסגל. בחוד, הוא כבר לא יהיה חייב מאום ללבנדובסקי, שבתקוה יעבור לליגה הסעודית, שיותר הולמת את רמתו הנוכחית, ויוכל לשלב כחלוץ פותח את רוקה הקטלני. מעבר לכך, כשיחזרו כל הפצועים, לבארסה יהיה סגל לא רע בכלל. הבלמים עברו את עונת הורדת ההילוך ,לאחר המאמץ של עונת האליפות, ויחזרו לעצמם, בייחוד כשאיניגו יחזור לסגל ויוסיף המון קשיחות ואגרסיביות לבארסה במרכז הרחבה. המגן באלדה יחזור רעב מאד לאחר נפילת המתח שהיתה לו, וממילא עונה יותר רעה ממה שהיתה לו – לא יכולה להיות.

בשער: טר שטגן, השוער הגרמני הבינלאומי – יחזור לשער, והגם שלדעתי הוא שוער קו שער בינוני מאד, אין ספק שהוא יעזור לבארסה המון בנוכחות שלו, במשחק הרגל המשובח שלו, יציאה לכדורי עומק, וכמובן, ביציאות אחד על אחד ובסגירת נתיבי בעיטה, הספציאליטה שלו.

בהתקפה: פליקס שתקע יתד בקבוצה וסיים את שלב ההוכחות יבוא משוחרר יותר. קאנסלו ימשיך ללהטט באגף שלו, כשלאמין ימאל כבר עשה קפיצת מדרגה להיות ווינגר איכותי ברמה האירופית הגבוהה. גם מארק גויו החלוץ הגבוה יכול לתקוע יתד בהרכב כחלוץ 9, יהווה אופציה לנגיחות, ואף ישתמש בפיזיות שלו לעייף את הבלמים. פראן טורס, כשיחזור מהפציעה שלו, יבוא אף הוא עם מוטיבצייה מיוחדת, וזאת כשכבר שבר את המחסום של להפציץ בבארסה, עם משחק השלושער והבישול המכונן שלו מול בטיס. וכמובן, ויטור רוקה הברזילאי הצעיר ששבר את המחסום המנטלי שער הבכורה, כבר הראה לא רק את האיכותיות שלו: עם התנועה לעומק, חוש המיקום המצויין והקליניות מול השער – אלא גם את התשוקה והמוטביציה האדירים שלו. כלומר, לבארסה הולכת להיות חוליית חוד לא רעה בכלל, עם מאמן שידע למקם אותם במיקום ובמערך הנכונים עבורם, מבלי כל מיני אלתורים כמו פראן כקשר כנף שמאל וכו’.

ובקישור, גולת הכותרת של הבלאוגראנה מאז ומתמיד: בהנחה שגאבי יחזור לעצמו לאחר הפציעה הנוראית שלו, ויביא איתו את האנרגיות, הקשיחות, הלחימה והנשמה שלו, ושפרנקי דה יונג, שכבר היום הוא קשר על ולדעתי הקשר המרכזי טוב באירופה, ימשיך להחזיק את האמצע – בארסה תהיה איכותית. בייחוד כשפדרי וגונדואן ימשיכו בעמדתם האידאלית לעונה נוספת, ובהנחה שיבוא גם קשר אחורי בעל שם במקום ראפיניה שיימכר.

ובקיצור, כשהבלמים יחזרו לעצמם, עם חוליית קישור איכותית, ועם פראן המשתפר, גויו הפרוספקט המבטיח ורוקה הקטלני, כשמאחוריהם תומכים בהתקפה פליקס הוירטואוז וקאנסלו המפלצתי  – בארסה תוכל לחזור – קודם כל – להראות כמו קבוצת כדורגל טובה ומאומנת. שלא לדבר על כך שבשלב מסויים בארסה תחזור לשחק בפוטור קאמפ נואו, האיצטדיון ההיסטורי אך המשודרג שלה, דבר שללא עוררין ייתן בוסט לא קטן גם מוראלית וגם מקצועית.  ואז, אולי, גם יגיעו ההישגים.

איך שאני רואה את הדברים, ההרכב האידיאלי המסתמן עבור הבלאוגראנה לסוף השנה הזו וגם הבאה מלאת התקוות – בהחלט הרכב לא רע ומלא איכויות. אם המאמן הבא יקפיד על רוטציות נכונות כך ששחקנים ינוחו ולא ייפצעו, וגם יישארו יחסית רעננים – יש פה פוטנציאל לא רע בכלל.

4 תגובות
  1. ראם כותב

    וואו אלון איזה כתבה מטורפת אחי

  2. אדהם כותב

    כתבה מאוד מעניינת ופוגעת בול בנקודות, אלון יא תותח

  3. or7m כותב

    המאמן הבא של ברסה אמיץ מאוד, אמבפה בדרך לריאל ינעאל העולם

  4. דוד כותב

    כתבה מקצועית ביותר, נהנתי לקרוא. מקווה לראות עוד כתבות כאלו.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן