קול הספורט נדם – פרידה מנסים קיוויתי

השם נסים קיוויתי לא יגיד הרבה לרוב הקוראים כאן. אבל אם תשאלו את ההורים/סבים שלכם ובכללי את כל מי שעבר את גיל 45 ושמע כדורגל ברדיו בחייו הם יסבירו לכם מהר מאוד שמדובר באחד מענקי השידור של הספורט הישראלי.
פעם כשהטכנולוגיה הייתה בחיתוליה והיו רק כמה ערוצי רדיו וערוץ טלוויזיה אחד, קיוויתי היה ההגדרה המושלמת לאינציקלופדית ספורט מהלכת (ככה אבא שלי אמר) והיה החלוץ בעניין של שידורים מלאי פאתוס ורגש כמו שהחל מעט אחריו יורם ארבל יבדל”א.

נסים אשר שימש כמגיש במחלקת הספורט של קול ישראל היה במהלך שנות ה- 70 וה- 80 פס הקול של אירועי ספורט בארץ ובעולם במשך כ- 20 שנה.
את הקריירה הבלתי נשכחת שלו כשדרן ספורט החל קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972, שם סיקר בעל כורחו אירוע שרחוק מספורט כמרחק כמזרח ממערב – טבח הספורטאים הישראלים בידי מחבלי ספטמבר השחור.
בהמשך הוא הביא לכל סלון בישראל ארבע אולימפיאדות נוספות (מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג’לס 1984 וסיאול 1988) ושני מונדיאלים (1984 ו- 1990).

כשנשאל בראיון עבר מה היה אירוע הספורט הכי בלתי נשכח מבחינתו, ענה: “אין משהו מסוים, היו לי מאות. אבל היה שידור שלא נקלט בארץ, בלוס אנג’לס, ריצת 400 מ’, וביקשו ממני לשדר אותו בלי לצפות בו – אז הכנתי הקלטה מהזיכרון, כאילו אני רואה אותו ב’לייב’. זה הוגש אחרי זה כשידור חי ואף אחד לא הרגיש את ההבדל”.

הוא היה שם כשאלי אוחנה היתל בהגנת אוסטרליה במוקדמות גביע העולם בשער שאני חושב שהיה הכי יפה בקריירה שלו וכשאסתר רוט שחמורוב שנשאה את דגל המשלחת הישראלית אחריה ששקדה את טבח מינכן העפילה לגמר 100 מ’ משוכות באולימפיאדת מונטריאול (1976).
הוא שימש מגיש ומנחה בקול ישראל עד שפרש ב- 1991 וקיבל עיטור על מפעל חיים בספורט בינואר 2014.

קיוויתי נולד בת”א בנובמבר 1926 בשם נסים כוויתי, למשפחת ממוצא עיראקי. בצעירותו, במקביל לפעילותו בגדנ”ע ובהגנה, הוא היה אתלט וכשהיה בן 20 אף זכה באליפות ישראל בריצת 1,500 מטר.
שנה לאחר קום המדינה זכה בריצות 400 מ’ ו- 800 מ’.
עם שחרורו מהצבא (שם שירת בחטיבת גבעתי) עבר ללונדון, והקדיש שם את זמנו ללימודי הנדסה.
במהלך התקופה הזאת הוא ייצג את בריטניה במכבייה השלישית ואף זכה בשלוש מדליות בענפי הריצה.
לצד הענפים האולימפיים, הצטרף לחברו יורם ארבל בהגשת המונדיאלים במקסיקו (1986) ובאיטליה (1990).

במהלך שנות ה- 80 הגיש את התוכנית מבט ספורט (הגרדה המוקדמת של מה שאנחנו מכירים כיום כ”שער השבת”) ואף שידר משחקים מהליגה הבכירה דאז.
את הקריירה התקשורתית שלו החל כמגיש ב- BBC בעברית, למאזינים בישראל – תחנת רדיו שנסגרה ב- 1968.
עוד לפני כן ב- 1952, סיקר עבור התחנה את אולימפיאדת הלסינקי – שם רשמה ישראל הופעתה ספורטיבית ראשונה. בעקבות ההצלחה שלו, שימש ככתב בטלוויזיה הישראלית בלונדון ומאוחר יותר (1973) ככתב “ידיעות אחרונות” בוושינגטון.
באחד מרגעי השיא, הוא שידר את גמר 100 מ’ האולימפי בסיאול (1988) בין קרל לואיס ובן ג’ונסון, שכידוע נפסל לאחר מכן בשל שימוש בסמים (קבע שיא שעד היום אף בן אנוש לא הגיע אליו – 9.79 שניות)
“תראו את השרירים של הבחור הזה”, שיבח השדרן את האצן שעתיד היה להיפסל ולהיסלק לדיראון עולם.

נכון, ישראל השתתפה בגביע העולם עוד לפניו עם נחמיה בן אברהם ז”ל שליווה והעניק לתושבי הארץ שידורי רדיו של אותה רגעים ההיסטוריים ונכון שמאיר אינשטיין ז”ל במשחק ההוא מול צרפת בו השתנק (ואבי רצין שאמר לו “מאיר תרגע”) נכנס למיתולוגיה שלנו נמצאים גבוה בצמרת, אבל השילוב הזה של החוצפה של אוחנה שעבר את ההגנה האוסטרלית והשוער, והשידור של קיוויתי:”אוחננהה כןןןןן” נחרטו בתודעה של כל חובב ספורט בישראל של תחילת שנות ה- 90 ממש כמו השידור ההוא של קרל לואיס מול בן ג’ונסון.

קיוויתי הלך הלילה לעולמו מוקף באשתו וארבעת ילדיו.
ממשפחתו נמסר כי “היה צלול ועם חוש הומור עד לרגעיו האחרונים”.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן