רוחות מלחמה ותקווה – לקראת הקלאסיקו הגדול

הקלאסיקו. גדלנו עליך יא קלאסיקו

מרונאלדיניו בברנבאו ועד ראש החזיר ולואיס פיגו, הקאלמה של כריסטיאנו ואותו בישול של בוסקטס, ואותו רגע הזוי בו בייל יצא לטייל.

במרוצת השנים הקלאסיקו הגדול של ספרד הרגיל אותנו לטוב ביותר, כשהדובדבנים על פירמידת הקצפת היו ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
היינו רבים על המשחק הזה שבועות אחרי שריקת הסיום, ומתווכחים על על המשחק הזה, שבועות לפני שריקת הפתיחה.

לא היה גדול יותר מהקלאסיקו בעשור וחצי האחרון.

אבל כצפוי, רוח השינוי הביאה עימה ימים אפורים יותר.
כריסטיאנו בחר לעזוב ליובנטוס, ולאחר מכן מסי עזב לפריז בחסות לאפורטה והמשבר הכלכלי, וכמובן לפני כן ראינו כבר את הסדקים או יותר נכון את הקמטים, עם עזיבתם של לואיס סוארס, ניימאר, צ’אבי ואינייסטה מצד אחד, אל מול עזיבתם של בייל, בנזמה, קאסמירו וכמובן הפרישה המהדהדת של טוני קרוס.

מאז שעזבתם, הרבה השתנה כאן.

רוחות של תקווה

הקלאסיקו הקרוב מביא עימו שני נרטיבים מאד מאד בולטים.

המארחת ריאל מדריד, נמצאת בתקופת מלחמה. בכל צעד שלה היא חוטפת עוד סטירה, כשהיא גם ככה צולעת ולעיתים אף מדממת.
זאת בזמן שהאורחת מברצלונה, נמצאת בתקופה של תקווה גדולה. כל ילד של פליק, יורה, ופוגע.
וכך גם על הקווים אנחנו מקבלים את הנרטיבים האלו, כשאנצ’לוטי השועל הותיק נדרש לייצב את השורות ולהחזיר את הטנק הלבן לכשירות מלאה ולביצועים הנדרשים, בזמן שהמאמן החדש פליק הביא עימו לא רק בשורה טקטית מלהיבה אלא גם אמונה גדולה וכאמור, רוח של תקווה שמרחפת מעל המועדון בזכות אותו פליק.

הנרטיבים האלו כמובן גם בולטים על כר הדשא.

לאמין ימאל הוא ללא ספק התקווה הגדולה ביותר של ברצלונה. בחור צעיר שגדל בלה מאסיה, מקבל השוואות לליאו מסי, משחק בכלל כמו ניימאר, ובגיל 17 וכמה ימים זכה להניף את גביע אירופה עם נבחרת ספרד, כשהוא ללא ספק, היה השחקן הטוב ביותר בטורניר, ובפער מעל כולם. ויסלח לי רודרי.

מה שימאל עושה בגילו הצעיר הוא רחוק מאד מלהיות נורמלי. 

עם מעורבות של 10 שערים בליגה (4 שערים, 6 בישולים) ב 10 משחקים, מדובר בכוכב הגדול של ברצלונה, למרות שהוא בכלל כוכב משנה נכון לרגע זה. אוטוטו נגיע לראפיניה.

לימאל יש קסם ייחודי ברגליים, קצת כמו שחקנים של פעם, כגון ניימאר, רוביניו, ברגקאמפ. שחקנים שלמדו לשחק ברחוב, והביאו את הרחוב אל כר הדשא, ובגלגולה החדש, ימאל הוא ללא ספק הפנים של ברצלונה, שניצחה את באיירן מינכן השבוע עם חבורת ילדים משובחת כגון קובארסי (17), באלדה (21), קסאדו (21), פרמין (21) וכמובן ימאל בן ה 17.

בקצב הזה, ואם ימשיך להתפתח ככה, ימאל ירים בקרוב מאד, לדעתי עוד לפני גיל 20, את כדור הזהב, ואין ספק שהקלאסיקו הקרוב יכול להיות לעוד אבן יסוד בציר הזמן של ימאל הצעיר.
אין בו פחד מגודל האירוע והוא משחק כאילו הוא שייך לרמות הגבוהות ביותר של המשחק כבר שנים.

המאצ’אפ של ימאל יהיה ככל הנראה מול מנדי, קרב לא קל בכלל, כשהצרפתי נודע ביכולות האתלטיות שלו ובאחד על אחד המשובח שלו.
ולמרות זאת, יש פה יתרון לימאל, שמגיע בכושר נפלא כשהוא יכול להיות זה שיכריע את המשחק מכנף ימין, אם זה בבעיטה או מרחוק, בדריבל מסחרר, או בצ’יפ סטייל ליאו מסי מעל כל ההגנה.

היתרון כאמור, לימאל.

משב רוח נוסף של תקווה מגיע מכיוונו של ראפיניה.

כמעט כל אוהד או איש תקשורת שכתב על ברצלונה בשנתיים האחרונות טען שראפיניה לא מתאים. הוא לא ברצלונה סטייל. צריך למכור אותו כמה שיותר מהר.
חוץ מעבדכם הנאמן.

כבר במרץ 2023 טענתי שברצלונה הנוכחית צריכה להיבנות סביב ראפיניה, רק שהסגנון חייב להיות שונה, כשברצלונה לא יכולה להמשיך לשחק בסגנון הכדורגל העמדתי של גווארדיולה בחסות צ’אבי, אלא שהיא חייבת לעבור למשחק מהיר יותר שמתאים לחומר השחקנים הנוכחי שלה.

מי שהבין את זה מהר מאד הוא הנסי פליק, שאת הסגנון שלו אפשר לתאר כטיקי טאקה על סטרואידים.
כדורגל עם מסירות קצרות, לחץ גבוה והמון המון תנועה לשטח הריק עם לא מעט כדורי עומק.
בלשון בולרז קראנו לזה – הפליקי פלאקה.

וראפיניה הוא המרוויח הגדול כאן, כי הברזילאי של ברצלונה הוא שחקן רץ. אחד שמחפש את העומק. אחד שתוקף את השטח, ולא אחד שמחפש שימסרו לו את הכדור לרגל בכדי לבנות התקפה איטית ומסודרת.

השערים שלו נגד באיירן מינכן הם הדוגמא המושלמת לכך.

ראפיניה הוא הסערה המשתוללת של ברצלונה, ופליק כאמור משתמש בו בדרך האולטימטיבית, כשהוא משחק המון לצידו של לבנדובסקי, וכך ראפיניה בעצם נהנה מהשטחים שמייצר למענו הפולני שיורד אחורה בכדי לקבל כדורים עם הגב, בדיוק כפי שקרה בשער הראשון של ברצלונה נגד באיירן מינכן, בה קרו כל כך הרבה דברים:

1. יצירת יתרון מספרי במרכז המגרש עם 4 שחקנים. פליק מעמיס את המרכז בכדי לייצר שטחים בכנפיים ובכדי למשוך לחץ מהיריבה, בדיוק כמו שקרה.

2. מרובע השחקנים הפתיע את באיירן מינכן. מאחורה היו קסאדו ופדרי כבוני משחק, אבל מי שהשלימו את המרובע היו לבנדובסקי שירד אחורה עם הגב לשער וימאל שנכנס עמוק עמוק פנימה. הפעולות האלו משכו את באיירן מינכן גבוה.

3. המשחק הישיר. הכדור ללבנדובסקי הגיע ישר מבאלדה. הוא לא עבר דרך שני בוני המשחק אלא אלכסונית מהמגן לחלוץ. עוד דרך שבה פליק מפתה את היריבות שלו ללחוץ.

4. השלמת המלכודת. פרמין עוזב את העמדה וזז שמאלה, ראפיניה מזהה את החלל, וכמה שהוא טוב בזה, ורץ אל עמדת החלוץ.
לבה שמר על הכדור, פדרי הסתער עליו ודחף אותו לפרמין והאחרון מצא את ראפיניה לבדו מול נוייר.

הפליקי פלאקה בשיאו.

תוסיפו ליכולת הפנטסטית של ראפיניה נזאריו והסטארבוי ימאל את העלייה של בלם העתיד של ספרד פאו קובארסי, את העוצמות של השור קסאדו ופרמין וכמובן את הקסם שכל כך היה חסר לברצלונה של פדריפוטר, שחזר להיות הקשר היצירתי המוביל של הקבוצה ומהטובים בעולם, כשבכל נגיעה בכדור הוא מזכיר במעט קוסמים גדולים ממנו אך שלבשו את אותה החולצה, צ’אבי וכמובן אינייסטה.

זה לא רק אנרגיות חיוביות בברצלונה. זו האמונה שהם חזרו להיות ברצלונה.

רוחות מלחמה

ריאל מדריד מריחה דם, אבל לשם שינוי, היא לא הכריש הטורף אלא דווקא החיה המדממת.

העזיבה של טוני קרוס הפכה את ריאל מדריד לעדר ללא רועה (גרמני).
רק אלו שבאמת מבינים עד כמה גדול וחשוב קרוס, ידעו שביום שאחרי, ריאל מדריד תצטרך ללמוד ללכת מחדש.

מה שכן, הייתה התקווה שחסרונו של קרוס יהיה מינורי, כי אחרי כל כך הרבה זמן, ריאל מדריד הצליחה להחתים את מי שנחשב לשחקן הטוב בעולם (לא כולל כריס וליאו), אבל מי שקורא אותנו לפחות בשנה האחרונה, ידע שהשחקן הטוב בעולם כבר לובש לבן (שוב, לא כולל כריס וליאו) ולפתע קיליאן אמבפה, אלוף עולם מצד אחד ונעלם מוחלט ביורו האחרון מצד שני, נקלע לסיטואציה מאד מוזרה – זה לא רק השדים החדשים שלו שהפתיעו אותו אלא גם כובד המשקל של לשחק לצד השחקן הטוב בעולם – ויניסיוס ג’וניור.

למזלה של ריאל מדריד, אין אגו בחדר ההלבשה. הפוך מכך. נדמה שכל שחקן בלבן מנסה להרים את חברו, דווקא עכשיו כשכולם יודעים ומבינים, שהכל ילך קשה. זו תקופת מלחמה.

כשמסתכלים על מפת הבעיטות של אמבפה העונה בליגה, מגלים מספר דברים.
תחילה – 3 שערים מהנקודה הלבנה.
בהמשך – רוב הבעיטות מגיעות מהאיזור השמאלי של הרחבה והמגרש, שם אמבפה תוקף עם רגל ימין החזקה.
ואולי הכי חשוב – אמבפה לא מצליח לייצר בעיטות שמתאימות לחלוץ רחבה. הוא בקושי בועט מרחבת החמש ואין לו כמעט בעיטות ממרכז רחבת ה 16.

כמה זה שונה מחלוץ רחבה פולני לדוגמא?

שימו לב לכך שרוב הבעיטות של לבנדובסקי מגיעות ממרכז רחבת ה 16 ועם לא מעט נוכחות ושערים מרחבת ה 5.

אמבפה סובל כרגע.

הוא מנסה ללמוד שיטה חדשה בקבוצה חדשה, הוא מנסה להיות לעזור ולא לכפות עצמו על המשחק מצד אחד, אבל לפעמים הוא פשוט מנסה יותר מדי כי הוא רוצה להראות לכולם סוף סוף שאמבפה כאן. שהשחקן הטוב בעולם כאן. ואולי דווקא בקלאסיקו, מול מרטינז הלא כל כך מהיר וקובארסי הלא מנוסה שלעיתים עושה עבירות שטויות משהו, אולי דווקא במשחק הזה, ריאל מדריד תקבל את אמבפה.

ואולי גם את בלינגהאם. עוד שחקן שמקריב מעצמו ומשחק יותר כקשר מרכזי עם לא מעט משימות הגנתיות, זאת בכדי לעזור לפדה ואלוורדה שעושה כרגע עבודה של 3 שחקנים לפחות – השחקן הכי חשוב של ריאל מדריד כרגע.

ובלינגהאם, בלינגהאם כועס. בלינגהאם מתוסכל, כפי שאפשר היה לראות במשחקים האחרונים, אבל בלינגהאם עובד. עובד קשה. גם הוא מבין שהקבוצה עוד לא נכנסה לקצב ושהניצחונות לא יגיעו מכדורגל מעולם אחר, כפי שמציגה ברצלונה לדוגמא, אלא נטו מעבודה קשה ומלחמה.

למזלה של ריאל מדריד, יש לה את השחקן הטוב בעולם.

קרלו אנצ’לוטי הפך את ויניסיוס ג’וניור ל 7 של מדריד בצורה רשמית.

ויניסיוס הוא לא קל לעיכול, אבל הוא יחידת חיסול שלמה בשחקן אחד.

הוא ישאיר אותך מאחור עם דריבל על הקו.
הוא ידהר פנימה אל השער כשהוא חותך משמאל לימין.
הוא שחקן כנף מפלצתי שלמד בשנה האחרונה איך לחשוב כמו חלוץ.
איך לקרוא את תנועת ההגנה, איך לזהות את החורים בין השחקנים, איך לנוע לשטח בדיוק ברגע הנכון בכדי למצוא עצמו לבד לפתע אל מול השער.

הוא מחסל את היריבה ברגע שהיא מגלה סימני חולשה.

ויניסיוס הוא השחקן המכריע ביותר בעולם, וזה מה שמייחד אותו ושם אותו קצת מעל כולם.

ההופעה שלו נגד בורוסיה דורטמונד, הייתה ברמות שהתרגלנו לראות משחקנים כמו כריסטיאנו ומסי.

מעבר לשערים החריגים שלו, הוא שרף את הדשא כאילו זו הופעת הבכורה שלו בקבוצה. כאילו הוא נלחם על המקום בהרכב הראשון ועל הזכות ללבוש את החולצה הלבנה. זה ויניסיוס ג’וניור. אפשר לשנוא אותו עד מחר, אבל הוא לוחם חסר פשרות, שהבין היטב על בשרו, שמה שחשוב זה נטו הניצחון, ובכדי להשיג אותו צריך לעשות את כל מה שנדרש, גם אם זה לא יפה לעין וגם אם אנשים יצקצקו בלשונם.

שיצקצקו. ויניסיוס ג’וניור הוא שחקן ייחודי ויומיים אחרי הקלאסיקו, הוא ירים את כדור הזהב.

התחזית?

יהיה לוהט. משחק בין שתי קבוצות שלא דוגלות בכדורגל עמדתי ומשחק איטי. שתי קבוצות עם מאמנים מאד מנוסים, יצירתיים ואף הרפתקנים בגישה שלהם.

ריאל מדריד לבטח רואה את ברצלונה משחקת עם קו ההגנה הגבוה והלחץ הבלתי פוסק, ואת ההרפתקנות של פליק שמתעקש שלא לעשות עבירות אלא לנסות לחטוף את הכדור בכל מחיר, ובגלל זה, ברצלונה יכולה לחטוף על הראש מהדריבל של ויני על שטחים ריקים, מהספרינטים האדירים של אמבפה ומהתנועה לעומק של בלינגהאם.

ריאל מדריד גם מנוסה יותר מבחינת שחקניה, ולכן למרות הפורמה הטובה מאד של הפליקי פלאק’ס, אני אהמר על ניצחון של ריאל מדריד ועל קלאסיקו שיחזיר לא מעט עטרה ליושנה.

 

תוצאות הקלאסיקו בכל הזמנים