רק לשחק | קול פאלמר – סיפור חיי

על הילדות, אבא, והשוני שהוא מפגין במגרש. על פפ, הבחירה בסיטי והפעם ההיא ששיחק שני משחקים באותו יום. קול פאלמר בסיפור חייו.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אנחנו באצטדיון האיתיחאד משחקים מול ברנלי. זו הדקה ה-90. פפ גווארדיולה תופס את זרועי ושואל: “אם אני אכניס אותך עכשיו – אתה בטוח שאתה עדיין תוכל לשחק מאוחר יותר?”

זה היה בחודש אוקטובר 2021. הייתי בסך הכל בן 19, ובדיוק עמדתי להיכנס להופעה השנייה שלי בפרמיירליג. אבל כל מה שחשבתי עליו באותו רגע זה על משחק אחר. הקבוצה של סיטי עד גיל 23 שיחקה מאוחר יותר באותו יום מול לסטר, וחשבתי לעצמי שאני אוכל לסיים בזמן כדי לשחק בשני המשחקים.

עמדנו שם ממש ליד הספסל ופפ שאל אותי: “אתה בטוח?יש סיכוי שאתה לא תוכל…”

אגב, זה עדיין מטורף שאני זוכה להתאמן עם פפ ולהיות בסביבה שלו כל יום. גדלתי על בארסה שלו. הוא האיש הכי טוב אי פעם שאימן כדורגל. בחיים האמיתיים, פפ הוא פחות או יותר כמו שהייתם מצפים. הוא תמיד עסוק בכדורגל. ממש כועס על זה. הוא יורד לפרטים הקטנים ברמה אחרת. הוא יכול רק להגיד משהו, בין אם זה טקטיקה, תנועה, טכניקה, מה שזה לא יהיה – וזה ישנה לחלוטין את הדרך שבה אתה חושב. אתה חושב לעצמך: “אה, נכון, ככה זה צריך להיות. למה אף פעם לא חשבתי על זה קודם?”

אין דבר שפפ לא יודע על כדורגל, חוץ מדבר אחד. פפ לא ידע שאני יכול לשחק שני משחקים ביום אחד.

אני עומד שם, על הקווים באיתיחאד, ויוצא לי מהפה משהו כמו: ” אהה… כן, אני חושב שכן.” ואז, עוזר המאמן, רודולפו בורל, מגיע. הוא מכיר אותי היטב. והוא אמר לפפ: “כן, קול יכול לשחק בשני המשחקים, אם הוא רוצה.” למען ההגינות, אף אחד לא ביקש ממני לשחק בשני המשחקים. רק עכשיו ראיתי את רשימת המשחקים. אני יודע שאני יכול להגיע בזמן. מנצ’סטר סיטי של עד גיל 23 משחקים מעבר לכביש באצטדיון האקדמיה. זה שתי דקות נסיעה. אם אני מקבל כאן רק כמה דקות נגד ברנלי -במיוחד אם זו הפרמייר ליג – למה לא?

פפ הכניס אותי לדקות האחרונות של המשחק, וניצחנו אותו 2–0. מייד בסיום המשחק ירדתי לחדר ההלבשה, אפילו לא הורדתי את הגרביים או את כריות השוקיים, פשוט לבשתי אימונית מעל, אכלתי משהו קטן מהר ויצאתי לכיוון אצטדיון האקדמיה. ראיתי את ג’ק גריליש ופיל פודן מסתכלים עליי במבט מופתע, לא מבינים מה אני עושה. סיפרתי להם מה קורה, והם פשוט בהו בי במבט מופתע, אולי הם גם קצת התרשמו. יש לי פשוט המון אנרגיה, ואני מוכן לעשות כל מה שנדרש עבור הקבוצה.

הבקעתי פעמיים במחצית הראשונה מול לסטר עם הקבוצה של עד גיל 23. במחצית שנייה הייתי נואש לקחת הביתה את הכדור, אבל השער לא הגיע. ואז בדקה ה-85, אני מקבל את הכדור על קצה הרחבה, ואני פשוט מצליף בו. הוא טס לפינה העליונה. שלושער. 5–0. בסך הכל סגרתי יום טוב.

לאחר מכן, התקשורת עשתה סיפור גדול מזה ששיחקתי בשני המשחקים, כמעט ללא מנוחה. אבל לי – זה פשוט נראה טבעי. אני אפילו חושב שכמה בחורים אחרים עשו את זה מאז(טוב, בלי לכבוש שלושער).

“הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת עליי הוא שאם

יש משחק במקום כלשהו – ​​אני רוצה לשחק בו!”

עוד כשהייתי ילד בבית הספר, המורים נהגו לומר להורים שלי שכשאני לא מתנהג יפה – הם יכולים להבטיח לי דבר אחד כדי לגרום לי להתנהג יפה: הם היו מציעים לי כדורגל. למעשה, אפילו הזכרונות הראשונים שלי הם מכדורגל. אני יודע שהרבה שחקנים יגידו את זה – אבל זה נכון! יש לי שני זיכרונות “ראשונים”. בשניהם כלול הכדורגל. ובשניהם כלול אבא שלי.

הזיכרון הראשון שלי הוא שאני צופה בו משחק בליגת ימי ראשון בכל שבוע יחד עם קבוצת הפאב שלו – Blackboy FC, במנצ’סטר. הוא נהג להושיב אותי על שק הכדורים בצד, עטוף באחד ממעילי הגשם שלו. ושם פשוט ראיתי את הכל – את ההתמודדויות, את הצעקות, את הוויכוחים. חוויתי את המשחק הכי קרוב שיש.

אבא שלי לא משחק יותר מאז שהוא עשה ניתוח בברך. אני לא ממש זוכר משחקים ספציפיים של אבא, אבל הוא יגיד לך כמה הוא היה טוב! הוא היה רופא שיניים בעבודתו האמיתית, אבל אם תקשיב לו מדבר על כדורגל – אפשר היה לחשוב שיש לו 20 שנות קריירה בפרמיירליג! הקבוצה של אבא העפילה פעם אחת לגמר הגביע בסטאליברידג’. הם ירדו למחצית בפיגור 2–0 אבל הם חזרו וניצחו 3–2. מי כבש את השער המנצח? אבא, כמובן. אני לא בטוח שיש משהו שאני אשיג אי פעם בקריירה שלי -בין אם זו הבכורה בפרמיירליג, בין אם זה להבקיע בליגת האלופות וכו’ – אם יהיה אי פעם רגע שיתעלה על מה שהשער הזה מסמל עבורו! אני לא אוהב להודות בזה בפניו, אבל אבא לימד אותי הכל על כדורגל. הוא היה פפ לפני שפגשתי את פפ.

הזיכרון השני שיש לי הוא שכשהייתי בן ארבע או חמש אבא שלי נהג לקחת אותי על הכביש לפארק שמול הבית שלנו בוויטנשאו. אני זוכר את כל הדרך שהלכתי איתו  את השערים שעברנו, את הכלוב והרמפות שעברנו כדי להגיע אל גינת הדשא הקטנה שהייתה שם. כשהגענו, הוא היה זורק את הכדור למעלה ואני פשוט הייתי משתלט עליו. שוב ושוב. להשתלט עליו ואז לשמור עליו. הוא תמיד היה אומר: “אין טעם לנסות לבעוט – אם אתה לא מסוגל לשמור את הכדור אצלך.” היינו עושים את זה כל יום בכל מזג אוויר. המשפחה של אבא שלי היא מ’סנט קיטס ונוויס’ שבקריביים. הוא שונא לצאת בימי קור. אבל הוא עשה את זה בשבילי בכל טמפרטורה. זו גם הסיבה שיש לי את דגל ‘סנט קיטס’ על הנעליים שלי, מחווה קטנה לאבא ולמשפחה שלו.

ככל שהתבגרתי, תמיד הייתי אחד מהקטנים בקבוצת הגיל שלי. אני יכול להראות לכם תמונות שבהן כל שאר החברים בקבוצה נראים ענקיים ואני ממש קטן. זה תמיד תסכל אותי. רציתי להיות גדול וחזק. אבל אבא שלי תמיד אמר לי: “לא , אתה לא רוצה להיות גדול וחזק. אתה צריך להיות קטן כדי ללמוד איך להשתמש במיומנות שלך.” כיום, בכל פעם שאני מכדרר ומשתמש בגוף שלי כדי לשמור על הכדור, העצה שלו קופצת לי לראש.

אבא שלי פיתח אצלי את האובססיה הזו כבר כשהייתי קטן, אבל עם כל כמה שזה מוזר – אף פעם לא חשבתי שאני רוצה להיות כדורגלן. הייתי כל כך מרוכז בלשחק בשביל הכיף, פשוט להיות אני. הסיבה שבסופו של דבר הצטרפתי לאקדמיה של סיטי הייתה כי הם ראו שאני פשוט רוצה לשחק כל הזמן.

ביקרתי בכמה מועדונים בצפון מערב אנגליה. הייתי במנצ’סטר יונייטד, בליברפול, בבולטון. ביונייטד אמרו לי שאני אוכל לקחת חלק באימונים. ליברפול רצתה לשים אותי ב’קבוצת צללים’ (השאלה להתפתחות בקבוצה קטנה יותר.). אבל סיטי? בסיטי אמרו לי שאני באמת אשחק במשחקים אמיתיים בימי שישי בערב. זו הייתה החלטה קלה עבורי! מאז שעברתי לאקדמיה – הכל הסתובב מסביב לכדורגל. בבית ספר, ברכבת, בבית, בשינה. הכדורגל היה מעורב בכל דבר.

במובן מסוים – אני עדיין הילד הזה שפשוט מתלהב מכדורגל, כי זו הדרך הכי טובה שאני יכול להיות אני. מאז ומעולם זה היה ככה. מחוץ למגרש, אני לא באמת הבחור הכי קולני. אני לא אומר הרבה. אני די קריר. אז לפעמים כשאנשים רואים איך אני משחק – הם מופתעים. זה כאילו האישיות האמיתית שלי יוצאת החוצה, כאילו אני חופשי מכל המגבלות שמקיפות אותי בחיי היום-יום.

היו לי כבר לא מעט רגעים מדהימים עם סיטי. השער הראשון שלי מול וויקומב וונדררס ממוקם למעלה למעלה, יחד עם הרגעים הטובים בחיי. אבל אני כל הזמן חושב: מה הלאה?

הלב שלי קופץ בכל פעם שאני שומע את השם שלי בהרכב יחד עם כל השמות הגדולים שיש בסיטי: קווין דה בריינה, ג’ק גריליש, ריאד מחרז, קול פאלמר. אני מרגיש שאני משתלב בקבוצה הראשונה עכשיו. אני מרגיש כאילו אני שייך לכאן, וזה ממש מטורף כשחושבים על זה.

אני זוכר את הרגע שבו נפל לי האסימון שאני שחקן מוצלח. שיש לי את זה. זה היה לפני כשנה, הייתי באימון, והכל פשוט הלך ממש טוב. לפני שנים, נהגתי לצפות בקבוצה הראשונה של סיטי עם אגוארו וקומפני וחשבתי שהם גיבורי על, אבל פתאום… הרגשתי בנוח. הרגשתי כאילו באמת אני יכול לשחק ולהראות את האישיות שלי. עשינו משחקון של 11 מול 11, והכדור הגיע אליי. הייתי רחוק מהשער אבל הרגשתי מין תחושת ביטחון כזו – אז פשוט בעטתי את הכדור. הוא טס וננעץ ישירות בחיבורים. בדיוק איפה שהמשקוף פוגש את הקורה. אני זוכר את הרגע הזה שבו כולם שיבחו אותי, שכולם אמרו לי כמה טוב לי.

באותו יום, במכונית בדרך הביתה, אמרתי לאבא שלי: “אתה יודע, אני חושב שאני יכול לעשות את זה.” וכל מה שהוא אמר לי זה: “אני גם חושב שאתה יכול.”

עכשיו אני עוסק בזה. אני מרגיש טוב כשאני משחק כדורגל – אבל אני לעולם לא אקח את זה כמובן מאליו. החלום הוא באמת להצליח. אני רוצה להוכיח שאבא שלי צודק. אני רוצה להיות הבחור האנגלי הבא שמשחק בקביעות וזוכה בגביעים.

אבל, יותר מהכל, אני עדיין רק רוצה לשחק.

שלכם, קול פאלמר!

 

*את הסיפור כתב פאלמר בחודש יולי 2022, אך מאז הוא המשיך להתרומם. בקיץ האחרון עבר פאלמר ממנצ’סטר סיטי לצ’לסי תמורת 45 מיליון פאונד. מאז, הוא הפך לאחד מכוכבי הקבוצה כשהוא כבש העונה 14 שערים ובישל עוד 9 ב31 משחקים במדי צ’לסי בכל המסגרות. אבל הכי חשוב: הוא ממשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב – לשחק כדורגל.
2 תגובות
  1. פרנק לאמפרד כותב

    אנדרייטד מובהק

  2. שון כותב

    אחד הכישרונות העולים, הסגל של אנגליה בלתי נתפס.

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן