שיר של אש וקרח | ספרד אלופת אירופה

ספרד לקחה את זה הביתה, אנגליה חזרה הביתה. בידיים ריקות. 

על גמר יורו משובח בכמה נקודות:

1. חשיבותה של ההרמוניה

החיים של מאמן הנבחרת שונים לחלוטין מאלו של מאמני הקבוצות.
האחרונים עובדים לאורך כל העונה בתוך מסגרת ליגה ארוכה ומפרכת, רוב המאמנים לא בוחרים את רוב השחקנים בסגל ונדרש מהם לעשות המון התאמות לאופי השונה של השחקנים הרבים בסגל. קצת כמו מנהל מחלקה חדש שנדרש מצד אחד להביא את תורתו למקום אך מהצד האחר, נזהר שלא לפגוע במנהגים הקדומים של האנשים אותם הוא נבחר לנהל.

אצל מאמן הנבחרת הכל נראה אחרת.
הוא עובד במשך תקופה מאד קצרה בתוך טורנירים קטנים יותר, עם מעט משחקים ומרווחים גדולים בין המוקדמות לטורניר האמיתי שבדרך כלל נמשך לאורך חודש אחד בלבד, ולכן הוא גם נדרש בצורה הטבעית ביותר לבחור את השחקנים שלדעתו יהיו המתאימים ביותר לאותו המרתון. אולי אפילו, סוג של טריאתלון, כי זה לא רק לבחור את הטובים ביותר, אלא גם את החזקים יותר מנטלית. אלו שיוכלו לרוץ למרחקים, לשחות במים העמוקים ולפדל בעליות הכי תלולות.

ובגמר הזה זכינו לפגוש את שני המאמנים שהצליחו לייצר את סביבת העבודה ההרמונית ביותר.

גארת’ סאות’גייט מנהיג את הנבחרת הזו מ 2018 ואיתה הגיע אל שני גמרי יורו, חצי גמר ורבע גמר מונדיאל, כשהוא עושה זאת עם אותם השחקנים לאורך הדרך ועם שינויים מאד מינוריים בסגל. אולי הקהל לא מרוצה ממנו והתקשורת לא אוהבת אותו, אבל השחקנים מרגישים מחוברים לסאות’גייט.

אותו דבר אפשר לומר על דה לה פואנטה. הוא אמנם מונה לאחר הקמפיין הספרדי המשפיל במונדיאל 2022, אך הוא לא הגיע משום מקום.
דה לה פואנטה נמצא בתוך ההתאחדות הספרדית כעשור.
הוא זכה באליפות אירופה עד גיל 19 וגם באליפות אירופה עד גיל 21 והגיע עם הנבחרת עד גיל 23 לגמר האולימפיאדה שם הפסיד לברזיל.
רודרי, אונאי סימון ומיקל מרינו התאמנו אצלו בנבחרת עד גיל 19. פביאן רואיז, דני אולמו ומיקל אוירארסבאל שיחקו אצלו עד גיל 21. גם פדרי, פראן טורס ומארק קוקורייה התאמנו אצלו.
הייתה לדה פואנטה היכרות מוקדמת וחיובית מאד עם רוב השלד של הנבחרת הספרדית הנוכחית, והוא האמין באותם שחקנים שליוו אותו לאורך הדרך בנבחרות הצעירות של ספרד, ואלו החזירו לו בהתאם על המגרש.

ההרמוניה הקבוצתית חשובה כמעט כמו איכות הסגל.
בטורניר כל כך קצר, כל תקרית מינימלית ברמה הפרסונלית יכולה לחרב את הטריאתלון, ודה לה פואנטה וסאות’גייט הרוויחו בגדול בכך שנתנו להרמוניה ולתחושת הביחד את החשיבות העליונה מכל.

2. חשיבותה של הכוונה

“המזל מעדיף את האמיצים”. אמירה זו אומרת בעצם שאלו שיעזו יותר, בדרך כלל יקבלו יותר.
משמע האקטיביים והיוזמים בדרך כלל יגיעו רחוק יותר או יהיו הישגיים יותר מהפסיביים שמחכים.
זו לא נוסחת קסם כמובן.

ראינו לא מעט מאמנים פסיביים ושמרנים שהצליחו לאורך ההיסטוריה, אך ישנה התחושה שבכדורגל הנוכחי, אין מנוס מהלעז.
נבחרות חכמות יותר, מאומנות יותר, ממושמעות יותר.
קל יותר ללמוד את היריבה ולהתכונן אליה, לכל תבנית התקפה, לכל אלמנט ייחודי של שחקני היריבה. אפשר לצמצם פערים עצומים עם הכנה נכונה.

והנבחרות הגדולות יותר שלפתע פוגשות לוחמים קטנים יותר אך מאומנים יותר, חייבות לצאת מהקופסה. לדחוף את המעטפה.

יש לנהל סיכונים ולשמור על ההגנה, אך מהצד שני, חובה לשים דגש על הדבר החשוב מכל – הכוונה לנצח.
ואנגליה לא נראיתה אמש כנבחרת שרוצה לנצח.

רף המומנטום ההתקפי שמעל מראה על נבחרת אחת שתקפה ותקפה ועל הנבחרת האנגלית שבעיקר חשבה על לשמור על השער שלה, דבר שהתבטא היטב בסטטיסטיקה אמש:

• החזקת כדור: ספרד 65% / אנגליה 35%
• שערים צפויים: ספרד 1.95  / אנגליה 0.53
• מצבי הבקעה גדולים: ספרד 5 / אנגליה 2
• בעיטות: ספרד 16 / אנגליה 9
• בעיטות מתוך הרחבה: ספרד 12 / אנגליה 5
• קרנות: ספרד 10 / אנגליה 2
• מסירות: ספרד 545 / אנגליה 294
• נגיעות בכדור ברחבת היריבה: ספרד 31 / אנגליה 16

ואלו הם רק נתונים נבחרים. כמעט בכל אספקט של המשחק אמש, ספרד הייתה עדיפה.
ספרד הייתה האמיצה יותר אמש, ובפער, ולכן גם קיבלה את שכרה.

ההרפתקנות המתבקשת של דה לה פואנטה ניצחה את השמרנות של סאות’גייט.
המזל מעדיף את האמיצים.

3. זה הקטן

לאמין ימאל שחקן סופר כשרוני. אי אפשר לפספס זאת, ולכן זה גם לא מה שבאמת מעניין בימאל.
כי שחקנים כשרוניים לא חסר. יש אלפי פנטזיסטים שהיו אף מוכשרים יותר מימאל ואיש לא יודע את שמם. זרחו ונעלמו באותה המהירות.

מה שמעניין אצל ימאל זה מוח הכדורגל.
הילד מחונן.
הסטאר בוי ספרד וברצלונה לומד את המשחק תוך כדי תנועה ומשנה את מיקומו ופעולותיו בהתאם.
קצת כמו… לא משנה.

קחו לראייה את הדריבלים שעשה אמש ימאל.
זוכרים? ברור שלא, כי ימאל לא הצליח אמש באף דריבל. 0. כלום. נאדה.
בדקה ה 26 הוא ניסה דריבל ראשון על לוק שואו וכשל, ולאחר מכן בדקה ה 33 הוא ניסה דריבל על לוק שואו וכשל.
ברגע הזה ימאל הבין שאין לו מה לכפות עצמו על המשחק בכל הקשור לאחד על אחד והוא פשוט ויתר על התכונה הזו בה הוא מוצלח מאד אגב, והוא החל לשחק פחות כמו שחקן כנף קלאסי אלא יותר כמו פליימייקר.
שם את הדריבל בצד והחל להסתמך על איכות המסירה והיכולת שלו לקרוא את המשחק.

וימאל פשוט עזב את הכנף, השאיר אותה לקרבאחל והתחיל לחקור את ההאלף ספייס. שם הוא לא צריך לעבור אף אחד בדריבל, אלא פשוט לרוץ לעומק בתזמון הנכון ולמצוא את החלל הריק למסירה.

NICO SCORES FIRST FOR SPAIN, WITH THE ASSIST FROM YAMAL!!!!! pic.twitter.com/AJgxAxi1lz

— LDog661 (@LDog661) July 14, 2024

למה ללכת ראש בראש מול המגן שלך אם אתה יכול פשוט לזוז ולתת לו לראות את הגב שלך.

ילד מחונן עם הבנת משחק ששייכת לגדולים ביותר ועם עוצמות מנטליות שעולם הכדורגל עוד לא הפנים בדיוק.
מלך הבישולים של יורו 2024 (4) שמעורב ב 5 שערים בטורניר, הכי הרבה ביחד עם הג’וקר של דה לה פואנטה – דני אולמו.
ילד מפלצת, ואם המזל יהיה עימו, טיטאן כדורגל בבנייה.

YOUNGEST TO DO IT, DIDNT GHOST HIS NATIONAL TEAM, 17 YEARS OLD, LAMINE YAMAL YOU HAVE JUST WON THE EUROS
pic.twitter.com/JaPJpH1jH6

— mari (@fcmareee) July 14, 2024

4.  שער הניצחון

המבשל: מארק קוקורייה.

למה לא גרימלדו שאלו כולם, חוץ מעבדכם הנאמן.
גארי נוויל אמר שספרד לא תגיע רחוק בגלל העובדה שקוקורייה משחק.
אבל קוקורייה, פשוט עושה את העבודה. עבודה של שני שחקנים, אולי אפילו שלושה.
רץ ללא הפסקה, מחפה ללא הפסקה, מתקל בכל נקודה, ואמש מבשל בנגיעה אחת את שער הניצחון של ספרד.

הכובש: מיקל אויארסבאל.

נכנס למגרש במקומו של אלבארו מוראטה, שעם הירידה הנלהבת שלו אל הספסל וההוראות הבלתי פוסקות מהקווים הבהיר אמש מדוע הוא הקפטן.
אוירארסבאל שיחק 22 דק’, נגע 8 פעמים בכדור, וכבש את השער החשוב ביותר בקריירה שלו.
עוד שחקן שהתאמן תחת דה לה פואנטה וקיבל ממנו את האמון המוחלט והחזיר בחזרה.

זו הזכייה של דה לה פואנטה לפני כולם.
הוא בנה את הסגל. הוא השאיר שחקנים ספציפיים כמו סרחיו ראמוס מחוץ לסגל. הוא בנה נבחרת הרמונית, צעירה, תשוקתית, מסחררת, אלופה.

האש שבערה בספרד ניצחה את הקרח והקפאון האנגלי.
ההרפתקן ניצח את השמרן.

הערת ביניים:

האמונה העיוורת של סאות’גייט פגעה בו. יותר מדי שחקנים קיבלו אובר קרדיט למרות שלא עשו כלום לאורך הטורניר.
חלוקת הדקות של אנגליה היא על גבול הפושעת, בעיקר כשיש כל כך הרבה שחקנים איכותיים בסגל.

ווקר – 690 דקות
טריפייר – 453 דקות
רייס – 690 דקות
פודן – 622 דקות
קיין – 606 דקות
סטונס – 690 דקות

טרנט – 134 דקות
ווטקינס – 38 דקות
טוני – 42 דקות
פאלמר – 125 דקות
וורטון – 0 דקות
גורדון – 4 דקות
אזה – 99 דקות

זו הייתה הבעיה של אנגליה בכל הטורניר, יותר מדי נאמנות ואמון בשחקנים שפשוט לא תפקדו ואכזבו את הממלכה.