שלטונו הסוער של דה לורנטיס בנאפולי : ITALIAN PSYCHO

בתוך שלטונו הסוער של אאורליו דה לורנטיס: המסע הדרמטי של נאפולי תחת הנהגתו השנויה במחלוקת של דה לורנטיס. משיאים היסטוריים ועד לשפל מבהיל, כיצד האסטרטגיות הלא שגרתיות שלו ואישיותו הלוהטת עיצבו את גורלו של מועדון הכדורגל המפורסם. על ההחלטות שהובילו לעלייתה ונפילתה של נאפולי, ועל העתיד שמונח על כף המאזניים.

אאורליו דה לורנטיס, שנולד ב-24 במאי 1949 ברומא, איטליה, גדל תחת אורו הזוהר של עולם הקולנוע. אביו, לואיג’י, ודודו, דינו דה לורנטיס, היו דמויות בולטות בהפקת הסרטים האיטלקיים, והכשירו את הקרקע לקריירה המפוארת של אאורליו עצמו בתעשייה. חייו המוקדמים של אאורליו היו מארג של סטים של סרטים ומוחות יצירתיים. הוא גדל וספג את אמנות הסיפור ואת נבכי הקולנוע, ולמד מאמני המלאכה.

טבילה מוקדמת זו הניחה את היסודות להצלחתו העתידית כמפיק.
בשנת 1975, אאורליו, יחד עם אביו, ייסד את Filmauro, חברה להפקת סרטים. מהר מאוד הוא עשה לעצמו שם כמפיק ממולח וחדשני. מאמציו הפיחו חיים בקומדיות ודרמות שזכו להצלחה מסחרית, כאשר סרטים כמו “Amici Miei” ו-“Vacanze di Natale” הפכו לאבני בוחן תרבותיות באיטליה וביססו את מקומו של פילמאורו בתעשיית הקולנוע. בעוד שקולנוע נשאר התשוקה העיקרית של אאורליו, הרוח היזמית שלו הובילה אותו לחקור מיזמים אחרים. הוא גיוון את תיק ההשקעות שלו על ידי השקעה בחברות מזון ומשקאות, והפגין את יכולתו להסתכן מעבר לעולם הבידור.

2004 סימנה תפנית דרמטית בחייו של אאורליו כאשר רכש את מועדון הכדורגל SSC נאפולי.
הקבוצה, שהייתה אז בסרייה C1, עמדה בפני עתיד לא ברור. עם זאת, האמביציה והחוש העסקי של אאורליו הציתו ניצוץ של תקווה בקרב האוהדים הנפוליטניים.

תחת הנהגתו של אאורליו, נאפולי יצאה למסע יוצא דופן. הוא יישם גישה מבוססת נתונים לגיוס שחקנים, תוך התמקדות בכישרונות צעירים וברכישות אסטרטגיות. גישה זו, יחד עם ניהול פיננסי נבון, הניעו את עליית המועדון בסולם הדרגות. בתוך ארבע עונות בלבד חזרה נאפולי לסרייה א’, פסגת הכדורגל האיטלקי. המסירות וההשקעה של אורליו במועדון השתלמו, כאשר נאפולי טיפסה בהדרגה בסולם התחרותי, והתמודדה באופן קבוע על כל התארים. כיום, נאפולי היא כוח אדיר בכדורגל המקומי והאירופי, ומתחרה באופן עקבי על תארים. חזונו של אורליו ואמונתו הבלתי מעורערת שינו את פני המועדון, והביאו שמחה וגאווה למיליוני אוהדים.
אאורליו דה לורנטיס הוא דמות שמעוררת מחלוקת לעתים קרובות, בעיקר בשל אישיותו ההפכפכה ומעורבותו בשערוריות שונות. הנה הצצה למה הוא נתפס כדמות מקטבת בעולם הכדורגל.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Los Blancos Live (@blancoslive)

דה לורנטיס ידוע לשמצה במסיבות העיתונאים הלוהטות שלו, שבהן הוא מתעמת לעתים קרובות עם עיתונאים ומבקרים בתוקפנות מילולית. אפיזודות אלו תופסות כותרות באופן קבוע, ומציירות אותו כבלתי צפוי וסוער. בנוסף, תקופתו בנאפולי התאפיינה בסכסוכים פומביים עם מספר שחקנים ומאמנים, כאשר עימותים אלה נחשפים לעתים קרובות לאור הזרקורים התקשורתי, מה שמוסיף לדרמה של המועדון. נוכחותו ברשתות החברתיות, שנתפסת לעתים כפוגענית או חסרת רגישות, רק מעצימה את תדמיתו כאדם אימפולסיבי ולא יציב.

בתקופת בעלותו של דה לורנטיס, נאפולי חוותה תחלופה ניהולית גבוהה, שנבעה לעתים קרובות מחילוקי דעות או חזונות שונים. השינוי המתמיד הזה מעיד על חוסר יציבות וקוהרנטיות בתוך המועדון. יתר על כן, יחסיו של דה לורנטיס עם קהל האוהדים הנלהב של נאפולי הינם מתוחים לעתים, כאשר חלק מהחלטותיו והתבטאויותיו הפומביות עוררו ביקורת ומחאות. טענות על ניהול פיננסי כושל והתנהלות חשבונאית מפוקפקת במשמרת שלו, אף שלא הוכחו, תורמות גם הן למוניטין שלו כבעלים הפועל בחוסר שקיפות. גישתו של דה לורנטיס לגיוס שחקנים היא לעתים קרובות לא שגרתית, ולעתים מעדיפה אינטרסים עסקיים על פני מטרות ספורטיביות. אסטרטגיה זו נתפסת על ידי רבים כבלתי יציבה וחסרת תוכנית ארוכת טווח ברורה. המועדון היה מעורב גם בעסקאות שנויות במחלוקת, שעלולות לפגוע במוניטין שלו עד היום. בנוסף, צעדי קיצוץ העלויות שלו, שלא תמיד התיישבו טוב עם האוהדים או השחקנים, נתפסים ככאלו המתעדפים את הדאגות הפיננסיות שלו על פני ההצלחה של המועדון על המגרש. אחת הדוגמאות לכך שהיא שעד היום, אצטדיון “דייגו ארמנדו מראדונה” אינו נמצא בבעלות המועדון, ולמעשה המועדון משלם דמי חכירה על השימוש בו. לא רק זה, גם מגרשי האימונים והנוער של המועדון נחשבים לנחותים ביחס למצופה אפילו למועדון ממוצע בליגה, וכך גם ההשקעה שלו בפיתוח שחקנים מקומיים. חשוב להכיר בכך שהדעות על דה לורנטיס חלוקות. בעוד שיש הרואים בו בלתי יציב, אחרים זוקפים לזכותו את תחייתה של נאפולי ואת יציבותה הפיננסית. יש הטוענים כי שיטותיו העקשניות והלא קונבנציונליות תורמות להישגי המועדון. ללא קשר לפרספקטיבה, אאורליו דה לורנטיס נותר דמות מרכזית בנרטיב של SSC נאפולי.

במהלך השנים, יישם אאורליו מדיניות “ממכירה לקנייה” שעוררה ויכוחים רבים בנוגע להחלטותיו. לגישה זו יש יתרונות וחסרונות, המשקפים את המורכבות של ניהול מועדון כדורגל מהשורה הראשונה. ראשית, מכירת שחקנים כוכבים בשווי שיא שלהם מכניסה כספים משמעותיים למועדון ומבטיחה יציבות פיננסית. הון זה אמור לאפשר השקעה חוזרת בתחומים שונים, כולל חיזוק תשתיות וצוות אימון ורכישת שחקנים איכותיים. בפועל, דה לורנטיס מעדיף לשמור חלק מרווחיו בקרנות השונות שהוא ומשפחתו מחזיקה. בנוסף, דה לורנטיס הראה כישרון בלגלות ולטפח שחקנים אלמונים יחסית, הרבה בזכות המנהל המקצועי כריסטיאנו גיונטולי שהיה האחראי על שחקני הרכש במועדון החל מ-2015 ועד הקיץ, שעזב ליובנטוס, להפוך אותם לכוכבים. ג’ורג’יניו (נקנה ב10 מיליון יורו, נמכר בכ-60), היגוואין (נקנה ב39 מיליון יורו, נמכר ב-90) קאלידו קוליבאלי (נקנה ב-8, נמכר ב-40) וקים מין-ג’ה (נקנה ב-18, נמכר ב-50) הם עדות לאסטרטגיה זו. למרות עזיבות תכופות של שחקנים, נאפולי שומרת על מעמדה כקבוצה בכירה בסרייה א’, מה שמצביע על מערכת גיוס שחקנים חזקה וסקאוטינג יעיל. עם זאת, ישנם חסרונות לגישה זו. מכירת שחקנים חשובים ואהובים מובילה לעיתים קרובות לאכזבה רבה בקרב האוהדים, מה שעלול להשפיע לרעה על מורל הקבוצה. יתר על כן, תחלופת שחקנים תכופה עלולה לשבש את הלכידות הקבוצתית ואת העקביות הטקטית, מה שמוביל לתוצאות לא עקביות. יש גם תפיסה שדה לורנטיס מעדיף רווח על פני הצלחה ארוכת טווח, תפיסה שיכולה להרחיק את האוהדים ולפגוע ביוקרתו של המועדון.

דה לורנטיס הגן על האסטרטגיה שלו, וטען כי הכרחי שנאפולי תישאר תחרותית מול קבוצות חזקות יותר מבחינה כלכלית. הוא מדגיש את החשיבות של השקעה מחדש של ההכנסות בתשתיות ובמעקב אחר הדור הבא של הכוכבים, דבר שכמו שציינו, לא קורה בצורה מספקת ביחס לרווחים.
דה לורנטיס ידוע גם כנושא ונותן קשוח בכל הנוגע לחוזי שחקנים. לעתים קרובות הוא דוחף לשכר נמוך יותר ממה ששחקנים עשויים לצפות, במיוחד עבור כישרונות צעירים ושחקנים לא מוכחים. גישה זו יכולה למשוך שחקנים מבטיחים המחפשים הזדמנויות, אך היא יכולה גם להוביל לתסכול וטינה בקרב כוכבים מבוססים. יש הרואים בכך אסטרטגיה עסקית ממולחת, המאפשרת למועדון לפעול במסגרת אמצעיו ולהימנע מסיכון כלכלי. אחרים רואים בו חוסר כבוד לשחקנים ופגיעה במורל הקבוצה, וטוענים שהוא מעדיף רווח כספי על פני הצלחת המועדון. לא מזמן, סוכנו של שחקן הקבוצה מריו רוי טען שבניגוד לנורמות בעולם הכדורגל, מרביתם המוחלט של השחקנים לא קיבלו הצעות לשדרוג השכר לאחר האליפות ההיסטורית בעונה שעברה, ואף נטען שחלקם לא קיבלו את המענקים אשר הובטחו להם במקרה של זכייה בסקודאטו. באופן כללי דה לורנטיס אינו ידוע בחלוקת בונוסים נדיבים או העלאות שכר תכופות. בעוד תגמולים מזדמנים קיימים, הם קשורים לעתים קרובות לאבני דרך ספציפיות בביצועים אישיים, ומשכורות הבסיס בדרך כלל נשארות סטטיות יחסית. מדיניות זו יכולה להוריד את המוטיבציה של השחקנים ולעודד אותם לחפש שדות מרעה ירוקים יותר שבהם תגמולים כספיים זמינים יותר. תומכי גישה זו טוענים כי היא מקדמת אחריות פיננסית ומתמרצת שחקנים לבצע באופן עקבי כדי להרוויח תגמולים גבוהים יותר. המבקרים רואים בכך סימן לכך שדה לורנטיס כבול בכספו ולא מוכן להשקיע בשימור הכישרון שלו.
מה שכן, אי אפשר להכחיש את החיבה העמוקה ששחקנים רבים מפתחים לנאפולי, לעיר ולבסיס האוהדים הנלהב שלה. קשר רגשי זה יכול לפעמים לגרום להם להיות מוכנים יותר לקבל שכר נמוך יותר או תנאים פחות נוחים בעת משא ומתן על חוזים. דה לורנטיס הואשם בכך שניצל זאת לטובתו, והבטיח עסקאות שלא היה משיג במקומות אחרים. דוגמא עיקרית לכך היא שלמרות הריב התקשורתי הלא רגיל עם אוסימן, הצליח דה לורנטיס להחתים את השחקן על הארכת חוזה נוספת במועדון, בשכר של 10 מיליון יורו לעונה (שכר חריג מאוד ביחס לנאפולי, השחקן הכי מרוויח אחריו הוא זיילינסקי עם קצת פחות מ-7 מיליון יורו לעונה. לשם השוואה, דושאן ולאחוביץ’ מרוויח שכר גבוה ממנו) עם סעיף שחרור של 150 מיליון יורו. ניתן לומר באופן כמעט ודאי שאוסימן היה זוכה בשכר גבוה יותר בכל קבוצה אחרת מאריות אירופה שהיו מעוניינות בשירותיו.

העונה, הנפילה של נאפולי, אחרי עונת האליפות ההיסטורית שלה ב-2022/23, הייתה לא פחות מדרמטית. המעבר מאופוריה לאכזבה בתקופה כה קצרה היה מבהיל, כאשר מספר גורמים תרמו לירידה חדה זו. נושא מרכזי היה התחושה הגוברת של חוסר מוטיבציה בקרב שחקנים. היעדר בונוסים ושדרוגי חוזים, במיוחד עבור שחקנים שאינם “כוכבים”, עורר תרעומת בתוך הסגל. תחושה זו של חוסר הערכה השפיעה לרעה הן על הביצועים והן על מורל הצוות. אפשר להמחיש זאת בעובדה שנאפולי היום נמצאת במקום ה-9 עם 28 נקודות ו-28 כיבושים, לעומת התקופה הנוכחית בעונה שעברה בה נאפולי ניצבה במקום הראשון בטבלה עם 50 נקודות ו-48 שערים. בנוסף לצרות, סכסוכים מתוקשרים עם שחקנים, כמו הלעג ברשתות החברתיות (דרך החשבון הרשמי של המועדון) לוויקטור אוסימן בעקבות יכולותיו הדלות העונה, שחקו את האמון ושיבשו את ההרמוניה בחדר ההלבשה. ביקורת ציבורית והשפלה של שחקנים הן טקטיקות מזיקות שרק לעתים רחוקות מאוד מובילות להצלחה.

בנוסף, הכישלון לתגמל כראוי את לוצ’יאנו ספאלטי, אדריכל הזכייה של נאפולי בסקודטו, עם שיפור החוזה שלו, שלח מסר מזיק. הוא טען כי רווחים כספיים מיידיים קיבלו עדיפות על פני הצלחה מתמשכת, החלטה שחזרה כבומרנג משמעותי. מה שהחמיר עוד יותר את הנושא, המהלך של נאפולי למנות “מאמני בובות”, שנתפסו כ”יס-מנים” שלא יאתגרו את הסגל או את ההנהלה, טיפח תרבות של שאננות והסתיר בעיות עמוקות יותר. לא סתם בחר למנות את רודי גרסיה שפוטר בתחילת העונה ומיד אחריו את מצארי. שניהם ידועים כמאמנים שלא דורשים חיזוקים לסגל באופן פומבי, דבר שלא עבד עם ספאלטי, למרות שזכה באליפות.

בחזית ההעברות, חוסר הרצון של דה לורנטיס למכור שחקנים בעלי ערך גבוה (יש לומר באופן מפתיע בניגוד לגישה בה הוא דוגל) כמו חביצה קווארצחליה (בקיץ זכה להצעה בסך 120 מיליון יורו, היום שוויו עומד על 80 מיליון) ואלכס מרט (לאחר עונה סבירה, קיבלה נאפולי הצעות בסך כמה עשרות מיליונים מסעודיה על השחקן, דבר שהיום לא נראה באופק), למרות שקיבל הצעות משמעותיות על מספר שחקנים, הצעות שהיום נראות לא ריאליות לאור היכולת של הקבוצה, בחר העדפה של שימור הסגל הקיים בטווח הקצר על פני מצוינות ספורטיבית ארוכת טווח בעזרת הכנסות גבוהות. חשוב גם להכיר בגורמים חיצוניים שאינם בשליטת הבעלים. החתמות חלשות ביחס לשחקנים שעזבו (נתן שהגיע להחליף את קים לדוגמא), בשילוב עם עייפות ופציעות בסגל, שיחקו תפקיד בקשיים של נאפולי.
להגיד שהאשם בנפילתה של נאפולי העונה הוא די לאורנטיס היא אינה אמירה מופרכת כלל. גישתו לתגמולי שחקנים, מינויי מאמנים ”חסרי עמוד שדרה” ואסטרטגיות רכש מפוקפקות השפיעו ללא ספק על מצבו הנוכחי של המועדון. במבט קדימה, נאפולי ניצבת בפני האתגר של טיפול בסוגיות אלה. המועדון חייב לבנות מחדש את האמון עם שחקניו ובסיס האוהדים שלו, ולגבש גישה בת קיימא שמאזנת יציבות פיננסית עם החיפוש אחר תהילה ספורטיבית. אולי שווה להתחיל בלאזן את אאורליו דה לורנטיס.

4 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) כותב

    אהבתי וחידשתם לי מלא

  2. דן כותב

    יופי של כתבה

  3. חוויצה כותב

    איזו כתבה מעניינת! לא ידעתי אודות החיים העסקיים שלו ושהוא מפיק סרטים! זה שהוא קנה את נאפולי מהליגה השלישית זה טירוף!

    תודה על הכתבה הזאת

  4. שי כותב

    התחלתם להפציץ בכתבות ממש אבל

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן