“הריקוד האחרון” מול הקהל הארגנטיני בבית של דייגו ארמנדו מראדונה.
עם הפנים אל קטאר 2022, לאו מכיר בכך שזו ההזדמנות האחרונה לשנות את פני ההיסטוריה.
ולפנות בוקר, לאו מסי עשה שוב את מה שהוא הכי אוהב לעשות – להנות מכדורגל.
הציניקנים יאמרו שזו רק ונצואלה במשחק חסר חשיבות אך לא אצל לאו.
הוא היה זקוק לאותה תחושה שוב שהוא בעל הבית.
שהכל עובר דרכו.
שהוא מפעיל את הקבוצה והקבוצה צריכה אותו.
עם 124 נגיעות בכדור, 3 מסירות מפתח, 6 דריבלים מוצלחים (מתוך 9), 4 כדורים ארוכים מדוייקים (מתוך 5) וכמובן גם שער קצת מוזר שנכבש בחצי דרדלה.
שער מוזר שהעלה חיוך על פניו של מסי ואולי אף תחושת הקלה שהנה, גם הדברים הפחות טובים עובדים סוף סוף.
אחרי המשחק מסי סיפר שאחרי המונדיאל הוא יצטרך לחשוב על צעדיו הבאים.
לגיטימי ומובן.
זה לא כבר לא הילד בן ה 24 שהתרוצץ על המגרש עם הכדור כמו שד טזמני בלתי ניתן לעצירה.
בקיצור, תתכוננו לריקוד האחרון, תתכוננו לפרידה.
הזווית האישית שלי:
בפרק האחרון בפודקאסט עם עמית לוינטל ניסינו להבין את ההגדרה האמיתית של אוהד.
הגענו למסקנה הדי פשוטה שאוהד הוא אחד שלוקח ללב.
אחד שהקבוצה בה הוא תומך יכולה לשנות אצלו לחלוטין את מצב הרוח.
מאופוריה לדיכאון.
ובכן, כששואלים אותי את מי אני אוהד, התשובה היחידה היא ארגנטינה.
היא הלב שלי.
בשאר הזמן אני נהנה מהמשחק.
כן אהבתי את מנצ’סטר יונייטד בצעירותי אבל הייתי מאוהב מכף רגל ועד ראש בצ’לסי של מוריניו לדוגמא.
בקיצור – זו אך ורק ארגנטינה.
ואני בוחר להאמין שלקטאר 2022, אולי אפילו עם הלב של מראדונה שיצטרף למסע, הנבחרת הזו יכולה.
ואפרופו מראדונה, שימו לב לדבר הבא:
🏆 קריירת גביע העולם של דייגו ארמנדו מראדונה
• אלוף
• מקום שני
• רבע גמר
• שמינית גמר
🏆 קריירת גביע העולם של לאו מסי
• מקום 2
• רבע גמר
• שמינית גמר
אני בוחר להאמין.