זה היה לילה שיישאר חקוק בלב של כל אוהד של ולז סארספילד (ושל כותב הפוסט). אצטדיון חוסה אמלפיטני, שהיה מפוצץ עד אפס מקום, הפך לזירת חגיגה בלתי נשכחת. ולז ניצחה 2:0 את הורקאן במחזור האחרון וסגרה סיפור עם עונה מרגשת ואליפות ראשונה מאז 2012.
העונה הזו הייתה רכבת הרים של רגשות. תחרות צמודה עד השנייה האחרונה, עם יריבות כמו ראסינג קלוב, טאז’רס והוראקן עצמה שנשפו בעורף. אבל ולז, עם אופי של אלופים, לא נכנעה ללחץ. החבורה של המאמן גוסטבו קינטרוס הארגנטינאי/בוליביאני הציגה כדורגל איכותי, ובעיקר הגנה עקשנית שלא סתם ספגה הכי מעט שערים בליגה.
על המגרש, כל העיניים היו נשואות לבריאן רומרו, החלוץ שלא הפסיק להבקיע ברגעים הקריטיים. 12 שערים, אבל כל אחד מהם הרגיש כמו זהב. רומרו עצמו לא מצא את הרשת במחזור הסיום, אך סיכם את החוויה: “זה יותר מכדורגל – זו האהבה שלנו לאנשים שמאחורינו. היום אנחנו חוגגים איתם”.
כשלוח התוצאות מראה 2-0 למארחת, הגיעה השריקה האחרונה שפתחה את הסכר: אלפי אוהדים פרצו בדמעות של אושר, הניפו דגלים, זיקוקים האירו את השמיים בצבעים כחול ולבן, והרחובות התמלאו באוהדים שיכורים, ערומים, שרים ומאושרים.
המאמן קינטרוס, עם אליפות ראשונה על אדמת ארגנטינה, נראה נרגש בעצמו ואמר אחרי המשחק: “עברנו עונה מטורפת. זו קבוצה עם נשמה, ולמען האמת, זה הכל בשביל האוהדים. האליפות הזו מגיעה להם יותר מלכל אחד אחר”.
עבור ולז, זו אליפות שמגיעה יחד עם הצהרה: המועדון חזר להיות שם שמאיים על כל יריבה. עכשיו, עם תואר האליפות ביד, העיניים נשואות לעונה הבאה ולגביע ליברטדורס, כשהחלום האמיתי – לשלוט גם בזירה הבינלאומית – מתעורר מחדש.
צריך לזכור: מדובר במועדון הארגנטינאי הראשון לזכות בתואר אליפות העולם לקבוצות או כמו שאומרים בספרדית:
“El Primero En Ser Un GRAN Club”
ועכשיו? הלילה הזה שייך להם.
ולז סארספילד, אלופה, ואלפי אוהדים אלופים שלא מתכוונים לישון.