אני אתחיל עם אמירה מעט מוזרה.
דווקא בשער היתרון של וולבס (הואנג הי צ’אן, 7′), אפשר היה לראות שליברפול של קלופ חזרה.
דיברתי על זה באריכות אגב בספיישל ליברפול בפודקאסט.
הגעתם של מקאליסטר ובעיקר של סובוסלאי היו הסימן לכך שיורגן קלופ מתחיל להשיב את ליברפול הלוחצת.
ליברפול של הגגנפריסנג.
כדורגל של רוק כבד.
דקות ראשונות במשחק חוץ וליברפול מחוייבת למשחק הלחץ ללא פשרות.
לא פחות מ 8 שחקנים באדום עושים הכל בכדי להחזיר את הכדור לרגליהם.
וולבס הצליחה בצורה חכמה לשבור את הלחץ ולעלות כאמור ליתרון מוקדם.
הלחץ לא עבד הפעם אך התבנית חיובית מאד לגבי המשך הדרך.
ליברפול התקשה מאד במחצית הראשונה וירדה אל חדר ההלבשה בפיגור, אך במחצית השנייה כל התמונה השתנתה.
אפשר לראות זאת היטב ברף המומנטום ההתקפי של המשחק.
במהלך שער השיוויון אפשר היה לראות מספר אלמנטים:
1. סובוסלאי כמוביל כדור בודד
2. שבעה שחקנים באדום בשליש ההתקפי
3. שני מגנים מרווחים עם רגל על הקו (רוברטסון מחוץ לתמונה)
4. חמישה שחקנים התקפיים שבוחרים לא לרווח אלא לשחק קרוב במרכז השליש ההתקפי
קלופ רצה שכל שחקני ההתקפה שלו ייכנסו לרחבה וייצרו שם עומס.
העומס הזה יביא עימו כאוס.
זה בדיוק מה שקרה בשער השיוויון של ליברפול.
אחרי שער השיוויון, קלופ ניסה להוריד את עוצמות הכאוס והכניס את אליוט ונונייז על חשבון חאקפו וג’וטה.
קלופ האמין שאחרי השיוויון, וולבס פשוט תתבצר ברחבה שלה חסרת אמונה ושבאמצעות דומיננטיות עם הכדור, ליברפול תשיג את השני שלה.
כמובן שזה מה שקרה.
את השער השני כבש אנדרו רוברטסון (85′) שגם התחיל את המהלך עם הובלת כדור, מסירה לסלאח והכניסה לרחבה.
המשחק הסתיים עם שער עצמי הוגו בואנו בדקה ה 91, מה שלקח ממוחמד סלאח את הבישול השלישי במשחק.
כן זכיתי לראות את ג’יימי קראגר, רובי פאולר וסטיבן ג’רארד.
מוחמד סלאח גדול מכולם.
אולי גדול שחקני בריטניה.
האיש שזכה עם ליברפול באליפות אנגליה בשנים 1979, 1980, 1982, 1983, 1984, 1986, 1988, 1990 ובגביע אירופה לאלופות בשנים 1978, 1981, 1984.
זו ששלטה בכדורגל האנגלי ליותר מעשור והייתה מהטיטאנים של הכדורגל האירופי.
לפני הפרמיירליג.
לפני האבולוציה המסחררת של הכדורגל האירופי.
לפני עידן מדע הכדורגל והכסף הגדול.
שונה בתכליתו.
לא לבד כמובן.
זה גם של קלופ, ההנהלה ושחקנים רבים.
סלאח תמיד שם.