שובו של הגגנפרסינג | וולבס 1 – 3 ליברפול

אני אתחיל עם אמירה מעט מוזרה.

דווקא בשער היתרון של וולבס (הואנג הי צ’אן, 7′), אפשר היה לראות שליברפול של קלופ חזרה.
דיברתי על זה באריכות אגב בספיישל ליברפול בפודקאסט.

הגעתם של מקאליסטר ובעיקר של סובוסלאי היו הסימן לכך שיורגן קלופ מתחיל להשיב את ליברפול הלוחצת.
ליברפול של הגגנפריסנג.
כדורגל של רוק כבד.

הלחץ של ליברפול בשער שספגה
הלחץ של ליברפול בשער שספגה

דקות ראשונות במשחק חוץ וליברפול מחוייבת למשחק הלחץ ללא פשרות.
לא פחות מ 8 שחקנים באדום עושים הכל בכדי להחזיר את הכדור לרגליהם.
וולבס הצליחה בצורה חכמה לשבור את הלחץ ולעלות כאמור ליתרון מוקדם.

הלחץ לא עבד הפעם אך התבנית חיובית מאד לגבי המשך הדרך.

ליברפול התקשה מאד במחצית הראשונה וירדה אל חדר ההלבשה בפיגור, אך במחצית השנייה כל התמונה השתנתה.

אפשר לראות זאת היטב ברף המומנטום ההתקפי של המשחק.

במחצית קלופ שינה את כל התבנית.
וולבס ויתרה על הכדור במחצית הראשונה (34% החזקה בכדור בלבד) וקלופ הבין שסובוסלאי וקרטיס ג’ונס יוכלו להחזיק לבד את מרכז המגרש, כשקודי חאקפו המגוון יעזור להם כשיש צורך בכך.
לכן קלופ הוציא את מקאליסטר והכניס את השד הטזמני לואיס דיאז.
מאותו הרגע, ליברפול החלה להתפוצץ על המגרש.
ואפשר לומר, שמאותו הרגע, יורגן קלופ הרשה לקבוצתו להתמכר לכאוס.
לייצר כמה שיותר כאוס.
שער השיוויון של ליברפול
שער השיוויון של ליברפול

במהלך שער השיוויון אפשר היה לראות מספר אלמנטים:
1. סובוסלאי כמוביל כדור בודד
2. שבעה שחקנים באדום בשליש ההתקפי
3. שני מגנים מרווחים עם רגל על הקו (רוברטסון מחוץ לתמונה)
4. חמישה שחקנים התקפיים שבוחרים לא לרווח אלא לשחק קרוב במרכז השליש ההתקפי

קלופ רצה שכל שחקני ההתקפה שלו ייכנסו לרחבה וייצרו שם עומס.
העומס הזה יביא עימו כאוס.
זה בדיוק מה שקרה בשער השיוויון של ליברפול.

השער השני של ליברפול
השער השני של ליברפול

אחרי שער השיוויון, קלופ ניסה להוריד את עוצמות הכאוס והכניס את אליוט ונונייז על חשבון חאקפו וג’וטה.
קלופ האמין שאחרי השיוויון, וולבס פשוט תתבצר ברחבה שלה חסרת אמונה ושבאמצעות דומיננטיות עם הכדור, ליברפול תשיג את השני שלה.
כמובן שזה מה שקרה.

את השער השני כבש אנדרו רוברטסון (85′) שגם התחיל את המהלך עם הובלת כדור, מסירה לסלאח והכניסה לרחבה.

המשחק הסתיים עם שער עצמי הוגו בואנו בדקה ה 91, מה שלקח ממוחמד סלאח את הבישול השלישי במשחק.

לא זכיתי לראות את קני דלגליש או את קווין קיגאן. את איאן ראש ראיתי בקושי.
כן זכיתי לראות את ג’יימי קראגר, רובי פאולר וסטיבן ג’רארד.
כולם אגדות ליברפול.
אני אסתכן בספיגת זעם אוהדי ליברפול הותיקים יותר ופחות ואומר:

מוחמד סלאח גדול מכולם.

הדברים שהוא עושה, עונה אחר עונה, מחזור אחר מחזור, פשוט לא מקבלים את התהודה הראויה לכך.
וכן – אני יודע, קני דלגליש האגדי.
אולי גדול שחקני בריטניה.
האיש שזכה עם ליברפול באליפות אנגליה בשנים 1979, 1980, 1982, 1983, 1984, 1986, 1988, 1990 ובגביע אירופה לאלופות בשנים 1978, 1981, 1984.
“קינג קני”.
ליברפול שלו הייתה… ובכן, אגדית.
זו ששלטה בכדורגל האנגלי ליותר מעשור והייתה מהטיטאנים של הכדורגל האירופי.
אבל ליברפול שלו גם זכתה בלא מעט תארים בשנים שלפניו.
וכאמור, זה היה בעידן אחר לגמרי.
לפני הפרמיירליג.
לפני האבולוציה המסחררת של הכדורגל האירופי.
לפני עידן מדע הכדורגל והכסף הגדול.
זה לא בא חלילה להמעיט מתארים שונים בתקופה ההיא, אך רמת המקצועיות, ההקרבה האישית, הטקטיקה והדאטה הקיימים היום הופכים את המשחק המודרני למשחק שונה לחלוטין.
שונה בתכליתו.
וסלאח, גם אם יחלקו עליי לא מעט אוהדי ליברפול, הוא זה שהצעיד בגאון לפרונט של הכדורגל המודרני האירופי.
310 משחקים, 188 שערים, 83 בישולים במדים האדומים.
לא לבד כמובן.
זה גם של קלופ, ההנהלה ושחקנים רבים.
אבל בעידן המודרני ובליברפול החדשה שחזרה אל קדמת הבמה, זה לפני הכל סלאח.
סלאח תמיד שם.
השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן