דו קרב חריגים

לחיי העידן החדש

מדי פעם מתגנבת אליי המחשבה: באילו כלים אוכל להסביר את מה שראיתי?

איך אעביר לדורות הבאים את כל מה שחוויתי.

בעידן החדש אין מחסור של מידע. של דאטה. של חומר גלם דיגיטלי.
הכדורגל נמצא בכל מקום. בכל פלטפורמה. בכל פינה.
אם בעבר הלא רחוק הצטרכתם לפתוח עיתון או לחכות לסיכום השבועי של הליגה המקומית בכדי לדעת מה לעזאזל הייתה התוצאה, בעידן הדיגיטלי אי אפשר לחמוק מהמידע.
איך אספר על הדו קרב הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט לדור הבא?
ולא, שום דו קרב ספורטיבי לא מתקרב לכך.

באף ענף ובשום תקופה לא היו שניים שהובילו את החזית שנה אחר שנה.
ובפער עצום על כל השאר.
כעשור וחצי של מצוינות, אפס פשרות והפיכת הבלתי אפשרי להגיוני.

קצת כמו דמוקרטים מול רפובליקנים או שמאל מול ימין, עולם שלם נחצה לשניים.
לא בגלל מועמד פוליטי או תחרות ריאליטי.
זה לא היה ויכוח נקודתי או אירוע מסוים.
זו הייתה דרך חיים.
פילוסופיה שלמה.
קונפליקט עם סממנים של דת או כת.

תפיסה קיומית של “או שאתה איתי או שאתה נגדי”.

ואם תרשמו את שמו של לאו מסי בגוגל (באנגלית) תקבלו כ-846,000,000 תוצאות.
אם תרשמו את שמו של כריסטיאנו רונאלדו תקבלו כ-411,000,000 תוצאות.

אפילו מבלי להתכוון לכך, אפילו חיפוש פשוט בגוגל יכול להצית חתיכת ויכוח על מי הגדול מכולם.

אז במקום לשקוע בעצב ובאבל ולהבין שהנה, אוטוטו זה נגמר, וזאת עם כל הכבוד למסי שמשחק נגד אטלנטה וכריסטיאנו שמשחק נגד יריבה מאירן או קטאר, אני מעדיף לשקוע בשאלה:

איך אספר לדורות הבאים שראיתי את הדו קרב הגדול מכולם?

זהו טקסט שמטרתו היא חזרה למציאות.
כי האמת היא, שחיינו בתוך תסריט הוליוודי עד כה.

הילד הקטן והביישן מארגנטינה, שמתגלה כמעין גרסה ספורטיבית לשון פן ב”איש הגשם” ומגיע אל העיר הגדולה בכדי לממש את הפוטנציאל שלו תוך כדי כך שהוא נזקק להורמוני גדילה, אל מול הילד העני מפורטוגל שלא זכה להכיר באמת את אביו, חייל לשעבר שלא מצא את דרכו והתמכר לטיפה המרה, מה שגרם לכריסטיאנו הצעיר להחליט שהוא יהיה ההפך הגמור, דוגמה למצוינות והצלחה, וכל זה למען המשפחה.

כריסטיאנו מול מסי זה פסגת הספורט.
הדרמה הספורטיבית והאנושית בשיאה.

לא יהיה כדבר הזה לעולם. לא עוד.

כפי שבוב דילן אמר: “הזמנים הם משתנים”.

ובעידן שאחרי, נגזר עלינו “לבחור” בין שניים נוספים.

ארלינג בראוט האלאנד או קיליאן אמבפה.
הם אלו שאמורים להיכנס אל המשבצת של הדו קרב הספורטיבי הבא.

אך האמת היא זה מרגיש קצת מאולץ.
קצת לא טבעי.
כמו בשר שפותח במעבדה.

אתחיל מקיליאן אמבפה.


וידוי אישי – לא מצליח להתחבר רגשית לשחקן.
ומה זה כדורגל אם לא רגש בסופו של דבר?

משהו בו, שעוד לא הצלחתי לפענח, שלא מתחבר לי.
כל הקרנבל סביבו בשנים האחרונות, כל הפוסטים המחויכים באינסטגרם שמרגישים כחלק מקמפיין התרסה, כל ההודעות התקשורתיות העמומות, המכתבים, התככים, הבונוסים השונים שהוא סחט מפריז, זכויות התדמית והאמא שתמיד בחזית.

מרגיש לי אולי, שקיליאן אמבפה מרגיש, גדול מדי.
גדול מעל כולם.
קיליאן וכל העולם.

ועדיין, אם נבטל את דעתי האישית, או יותר נכון את תחושותיי, מדובר בעילוי כדורגל.
על הדשא, הוא באמת הרבה יותר גדול מכל השאר.
העוצמות שבריצה, הסיומת, הדריבל, הדרך בה הוא מבטל יריב אחר יריב.

קוראים לזה – שחקן של פעם בדור.

71 הופעות ו 40 שערים במדי נבחרת צרפת.
קפטן ואלוף עולם.

265 הופעות ו 220 שערים (וגם 98 בישולים) במדי פריז.
שש פעמים אלוף צרפת.

קל שלא לאהוב את אמבפה, אך מצד שני, לולא הציניות המתלווה לכסף, מדובר בבחור צרפתי שבחר להישאר בפריז לקראת האולימפיאדה המקומית ב 2024.
אולי יש בו קצת רגש בקיליאן.

שלא תטעו, אנחנו ניתקל בהרבה מאד כוכבים במהלך השנים הבאות, אך כמו במערכת השמש, יש כמות אדירה של כוכבים מסביב, אך מספר מועט של כוכבי לכת.

וקיליאן אמבפה הוא כוכב לכת חריג.

ובפינה התכולה, ישנו ארלינג.

ארלינג בראוט הולאנד.
החריג הנורבגי.

כשהוא רק פרץ לתודעה כפוטנציאל מעניין בליגה האוסטרית, התחלתי לעקוב אחריו ומהר מאד התחלתי לדבר עם עצמי.
“תירגע. ניסים תירגע. אל תתחיל להתפזר עם השוואות עכשיו אה? לוקח זמן עד שבאמת מזהים גדולה”.

אבל לא הצלחתי.

לא הצלחתי להירגע.

התודעה שלי התחילה לתעתע בי.

התחילה להשליך עליי הבזקים מהעבר.

קולות.

“זוכר? זוכר את רונאלדו? רונאלדו של ברצלונה. זוכר? זוכר את העוצמות?”
כן, זוכר.
איך אפשר לשכוח.
כמעט שלושה עשורים אני נושם כדורגל.
ראיתי אלפי חלוצים, כמות בלתי נתפסת של משחקים ושערים.
ראיתי שחקנים מוכשרים כל כך, חדים כל כך, מיוחדים כל כך.

אבל, עוצמות בקנה המידה של רונאלדו הברזילאי, וכמובן, מסי וכריסטיאנו, קנה מידה מיתולוגי משהו, זה דבר שקורה פעם בכמה שנים, פעם בדור.

מעבר לעוצמות, לדריבל, לחדות מול השער, לקילר אינסטינקט, הייתה ברונאלדו הברזילאי תכונה מאד מאד מיוחדת, שאני כן מזהה בארלינג בראוט האלאנד.

לא משהו באיכויות, כי רונאלדו הברזילאי היה אומן כדורגל, מהגדולים שראיתי במו עיניי, והאלאנד הוא לא השחקן שייקח כדור ופשוט יבטל את כל ההגנה.
לכן זו לא בדיוק תכונה אלא תחושה.
התחושה שהוא יוצר אצל מגני היריבה.

אני רואה את זה על הפנים שלהם בכל פעם שהאלאנד מתחיל לרוץ לכיוון השער.
אלו הם מבטי אימה.

כמו באטמן בחסות החשיכה, ארלינג בראוט האלאנד הוא חלוץ מטיל אימה.
ראיתי את הבעות הפנים האלו כשרונאלדו קיבל את הכדור, כשמסי וכריסטיאנו הצעירים יותר קיבלו את הכדור.

וקצת כמו מוצר שפותח במעבדה, אמבפה והאלאנד שונים לחלוטין ממה שראינו עד כה בעולם.

הצרפתי נראה כמו מוצר פרימיום שיצא ממחלקת הפיתוח והשיווק של אפל.
הוא מהיר, הוא חד, הוא שופע סטייל. לעזאזל, הוא מושלם.
המרקטינג שלו פוגע בול וגם אם אתה שונא אותו, אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שמדובר במוצר כמעט מושלם.

ולצידו החריג הנורבגי.
כריזמה של זלאטן איברהימוביץ’ וגוף של דולף לונדגרן ב”רוקי 4″.
איוואן דרגו פוגש את האורוק האי של סארומן.
חונך על ידי האבא שספג היטב את הפרמיירליג של פעם וחושל במעבדות הנורבגיות המשובחות ביותר.

הטלנובלה של לאו וכריסטיאנו לא תחזור. הזמנים הם משתנים.
על המסך שלנו אין יותר דרמה משובחת, אלא עוד שובר קופות בסדרת הסרטים “מהיר ועצבני”.

6 תגובות
  1. לאון כותב

    כתבת יפה ניסים
    ההשוואה מתבקשת והתקשורת מנסה להעלות את הדיון אבל אף אחד לא באמת קונה את זה, לפחות לא כרגע.
    אם בעתיד ישחקו באותה הליגה יכול להיות, כרגע היריבות לא באמת קיימת

  2. Yonatan כותב

    איזה רמה של כתיבה

  3. שון כותב

    אחת הכתבות הכי טובות שקראתי בחיים שלי.

  4. פרנקו כותב

    שהגעת לחלק של רונאלדו פנומנו חשבתי שאתה מתכוון להגיד שקיליאן הוא היחד שבאמת מזכיר אותו , הכוח המתפרץ המטורף שגורם לך להתשגע עם הדריבל והאתלטיות המהירות עם הכדור שתגרום לבלמים באמת את מבטי האימה , לא הבנתי מה קשור להאלנד

    בקיצור, האלנד הוא רובוט מטורף אבל הוא צריך לשים כדור ברשת כדי לעניין (למרות ששה קורה תמיד )
    אמבפה גם שם תכדורים ברשת, אבל הוא מצית לך את הדימיון שהכדור ברגל שלו
    לכן אמבפה זה השחקן הגדול של הדור

  5. אלון כותב

    כתבה מעולה, רמה גבוהה מאוד!! נהנתי לקרוא ומצפה לעוד

  6. אריאל כותב

    תענוג של כתבה
    גאון אתה ניסים

השאירו תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם, היא חסויה.

דילוג לתוכן