ה 6 במרץ 1902
יום הקמתו הרשמי של מועדון הכדורגל ריאל מדריד.
קצת לפני כן, בשנת 1897, מספר סטודנטים שחזרו לספרד מקיימברדיג’ ואוקספורד האנגליות, החליטו לייבא את המשחק האנגלי אל מרכזה של ספרד – העיר מדריד.
הם הקימו קבוצה משלהם לה הם קראו “La Sociedad” – או בתרגום לעברית, “החברה” והחלו לשחק כדורגל בימי ראשון באחד הרובעים בעיר תחת השם “סקיי פוטבול”.
סכסוך פנימי בין מספר סטונדטים גרם להקמתה של “חברת הכדורגל החדשה” על ידי האחים פארדוס וחוליאן פלאסיוס, שכעבור שנתיים הפך להיות הנשיא הראשון של “מועדון הכדורגל של מדריד”.
בשנת 1920, מלך ספרד אלפונסו השלושה עשר החליט לשנות את שמה של הקבוצה ל”ריאל מדריד” או בתרגום מספרדית – “מדריד המלכותית”.
שנה לאחר מכן, בתאריך ה 26 באפריל 1903, נוסדה לה אתלטיקו מדריד.
גם אתלטיקו נוסדה על ידי שלושה סטונדטים, אך הם היו ממוצא בסקי והחליטו להקים קבוצת בת לאתלטיק בילבאו הבסקית.
זו גם הסיבה מדוע בשנה הראשונה של המועדון, אתלטיקו מדריד שיחקה בצבעים כחול ולבן שהיו משוייכים עם אתלטיק בילבאו דאז.
לאחר שצירפו אליהם מספר שחקנים שפרשו מריאל מדריד בשנת 1904, המועדון שינה גם את צבעי המדים לאדום ולבן בשנת 1911.
ההחלטה הזו, לעבור לשחק במדים אדומים לבנים זיכו את אתלטיקו מדריד בכינוי הלא כל כך מחמיא – “הקולצ’ונרוס” שפירושו “מייצרי המזרנים”.
הסיבה לכך היא שבאותן השנים נהוג היה בספרד לכסות מזרני שינה בבד בצבע אדום ולבן.
ישנה גם שמועה לא מאומתת האומרת שהשם הזה ניתן לאתלטיקו מדריד גם בגלל שבמועדון שיחקו עם מדים שנתפרו מאותם בדים מהם ייצרו את כיסויי המזרנים הנחשבו לבדים מאד זולים.
היריבות בין שני המועדונים של העיר מדריד היא מרתקת.
כשהמלך אלפונסו החליט להעניק ל”מועדון הכדורגל מדריד” את שמו החדש “ריאל מדריד”, לא מעט מתומכי המועדון החליטו שהם לא יכולים להזדהות יותר עם השם ולכן חצו את הכביש והחלו לאהוד את הקבוצה השנייה של העיר.
בשנות ה 40 של המאה הקודמת, אתלטיקו מדריד זוהתה עם חיל האוויר של הגנרל פרנקו ונחשבה לקבוצה המועדפת של המשטר.
בשנות ה 50 זו הייתה ריאל מדריד שקיבלה את ברכתו של הדיקטטור בעקבות הצלחותיה במפעלים האירופיים.
ריאל מדריד המלכותית אל מול אתלטיקו מדריד של מעמד הפועלים.
זה היה הנרטיב באותן שנים, למרות שאפשר לומר שהדיקטטור פרנקו ומשטרו עשו כל מה שצריך בכדי לשלוט בהמון, ללא העדפה חד צדדית לאף מועדון.
כל עוד שהנתינים מסופקים עם הסחות דעת ספורטיביות, הדיקטטור ומפקדיו השונים מרוצים.
זה לא יהיה שיעור מעמיק בהיסטוריה של שני המועדונים האדירים האלו (זה בוודאות יבוא בהמשך), אך הדרבי של מדריד הוא ללא ספק משחק היסטורי.
אפשר לטעון די בקלות ששני המפגשים בגמר ליגת האלופות הם המפגשים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הדרבי.
בגמר הגדול של 2014 עמדו על הקווים אותם מאמנים שיעמדו על הקווים מחר.
קרלו אנצ’לוטי נגד דייגו סימאונה.
צעירים יותר אך עם אותה התשוקה לניצחון גם היום.
זה ייזכר לנצח כדרבי של סרחיו ראמוס.
דייגו גודין העלה את אתלטיקו ליתרון בדקה ה 36, ובדקה ה 93 סרחיו ראמוס זינק אל כותרות ההיסטוריה עם אחד משערי השיוויון הגדולים ביותר שידעה ליגת האלופות.
בהארכה אלו היו גארת’ בייל, מרסלו וכריסטיאנו רונאלדו שמוטטו לחלוטין את הקולצ’נרוס ההמומים.
הגמר של 2016 היה דרמטי לא פחות
זינדין זידאן ודייגו סימאונה בקרב טיטאנים.
שוב סרחיו ראמוס, הפעם עם היתרון לריאל מדריד (15), ומהצד השני זה היה המחליף יאניק קארסקו (79) עם השיוויון.
זה היה משחק של עוצמות מנטליות אדירות כשאף קבוצה לא נפלה מהרגליים, מה שהביא לכך שהזוכה בתואר המועדונים החשוב ביותר תהיה זו שתנצח בדו קרב פנדלים.
שלושת הבעיטות הראשונות של כל קבוצה פגשו את הרשת, עד הבעיטה של חואנפראן לקורה של קיילור נבאס.
ריאל מדריד ירדה כמנצחת הגדולה לאחר צמד פנדלים של הווינרים הגדולים ביותר – סרחיו ראמוס וכריסטיאנו רונאלדו.
אך האמת היא, שאם אני צריך לפשפש בזיכרוני ולמצוא משחק דרבי אחד שאני פשוט לא מסוגל לשכוח, זה הניצחון של ריאל מדריד בדרבי של 2003.
פרויקט הגאלקטיקוס של פלורנטינו פרז אמנם כשל, אך בימים ההם כל עולם הכדורגל דיבר על מה שמתרחש בריאל מדריד.
כשמסתכלים על ההרכבים הראשונים בדרבי אפשר להבין מדוע.
איקר קאסייס, רוברטו קרלוס, דייויד בקהאם, זינדין זידאן, ראול, פיגו וכמובן רונאלדו.
לצידם מיצ’ל סלגאדו, בראבו, הלגרה וכמובן פאבון ששמו ליווה את הפרויקט הגרנזדיוזי של פרז עם הציטוט “הפאבונס והזידאנס”.
פלורנטינו פרס היה האיש שהגה את הרעיון של קבוצת הכוכבים.
הוא קרא לזה “זידאנס אי פאבונס” (כלומר, סופרסטארים כדוגמת זינדין זידאן ושחקנים שעלו מהנוער כמו הבלם פרנסיסקו פאבון), אבל התקשורת הדביקה לקבוצה את הכינוי המחייב “גלקטיקוס”.
והגלקטיקוס סיימה את אותה עונה במקום הרביעי כשולנסיה סיימה כאלופה, אבל הדרבי של מדריד באותה עונה היה אחד מרגעי השיא של הפרויקט שכשל.
זה התחיל עם שער של רונאלדו הברזילאי אחרי 14 שניות בלבד.
שער שכולו גלקטיקוס.
ראול ורונאלדו בעטו בכדור הראשון עם השריקה לתחילת המשחק, זידאן מסר שמאלה לרוברטו קרלוס שהחזיר לרונאלדו, שבמהלך אחד טיפוסי ביטל הגנה שלמה.
זה היה אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים ביותר שזכיתי לראות.
זה היה משחק בו כל הגלקטיקוס הראו בדיוק מה יכול היה להיות.
זידאן בשיאו רקד על המגרש. הכדור סירב לעזוב לו את הרגל.
רונאלדו היה בלתי ניתן לעצירה. דייגו סימאונה ששיחק אז כבלם ניסה הכל בכדי לעצור את הברזילאי, זה לא עזר.
דיוויד בקהאם הוכיח לכולם שרגל ימין שלו היא מחוגה שלא טועה. קצת כמו טוני קרוס בעידן שאחרי.
פיגו כדרר על כנף ימין ללא הפסקה.
רוברטו קרלוס שעט על כנף שמאל ובעט כמעט מכל נקודה.
ראול סיים את המשחק עם נגיחה רכה לשער החשוף אחרי עוד מסירת אומן של דיוויד בקהאם.
חראמן בורחוס האומלל בשערה של אתלטיקו מדריד, יצא בנס מהמשחק הזה עם שני שערים ברשתו בלבד.
הצליח לחזור הביתה בשלום יחסי וגם לשמור על הכובע המפורסם.
זה היה עולם אחר עם כדורגל ששוחק עם הרבה יותר חופש.
ככה זה לפחות הרגיש.
אתם מוזמנים לצפות בעצמכם.
תודה על עוד כתבה לפנתיאון.