7 שנים בגן עדן | הרגע ששינה את ההיסטוריה של ארגנטינה

ב־7 בספטמבר 2018, בלוס אנג’לס, באצטדיון “קוליסיאום הזיכרון”, התרחש רגע שכמעט אף אחד לא ייחס לו חשיבות מיוחדת. ליאונל סקאלוני, עד לא מזמן עוזרו של חורחה סמפאולי, הוצב לראשונה כמאמן זמני של נבחרת ארגנטינה. הוא קיבל את השרביט רק חודשיים אחרי הכישלון ברוסיה 2018, כשארגנטינה הודחה מול צרפת בשמינית הגמר בתוצאה 4:3. עבור רוב האנשים במערכת, זה נתפס כפתרון זמני, סוג של גשר לקראת מינוי של מאמן בכיר עם שם וניסיון. אבל מה שנראה כפלסטר, הפך להיות הבסיס לעידן הזוהר ביותר בהיסטוריה של האלביסלסטה.

כדי להבין את גודל השינוי, צריך להיזכר במצב שבו הייתה הנבחרת אז. הדחתה במונדיאל לוותה במשבר אמון חריף בין סמפאולי לשחקניו, עד כדי כך שדווח כי חלקם דרשו שיפסיק לאמן את הנבחרת כבר במהלך הטורניר. באותה תקופה פרשו או נדחקו הצידה סמלים גדולים: חאבייר מסצ’ראנו (147 הופעות בנבחרת), לוקאס ביגליה, גונסאלו היגוואין (31 שערים ב-75 משחקים), סרחיו רומרו, מרקוס רוחו ואבר באנגה. המערכת כולה הייתה מותשת, לא רק על המגרש, אלא גם בהתאחדות, שעדיין לא התאוששה מהוואקום שהותיר מותו של הנשיא האגדי חוליו גרונדונה ב-2014. בתוך כל זה, ארגנטינה מצאה את עצמה במקום ה־11 בדירוג פיפ”א, עם 25 שנות בצורת תארים מאז הקופה אמריקה ב-1993.
תמונה עגומה שמשקפת את סופו של אחד הדורות מבוזבזים בהיסטוריה של הנבחרת, וללא כיוון ברור.

5️⃣ años atrás ⌛️la Selección #Argentina🇦🇷 perdía por octavos de final contra #Francia 🇫🇷 por 4-3 en el mundial 2018🏆
Esta fue la formación que paró Jorge #Sampaoli para enfrentar al que fue el último equipo campeón del mundo 👀 pic.twitter.com/QspUIaGe3B

— Pressing Deportivo (@Pressing989) June 30, 2023

סקאלוני הגיע למעמד הזה כמעט במקרה. חודשים ספורים קודם לכן זכה עם פבלו איימאר בטורניר הנוער של ל’אלקודיה בספרד (טורניר בינלאומי לא רשמי לנבחרות עד גיל 20), הישג שולי וכמעט חסר חשיבות. קלאודיו “צ’יקי” טאפיה, נשיא ההתאחדות, חיפש מי שיוביל את החודשים הראשונים של התקופה החדשה, עד שימונה מאמן בכיר. סקאלוני קיבל את ההצעה, בידיעה שהוא לא המועמד הקבוע אלא מין “שומר סף” זמני.

המשחק הראשון שלו היה מול גואטמלה, אמנם נבחרת חלשה, אבל מספיק כדי לשמש מעבדה לניסוי ראשוני. ארגנטינה ניצחה 0:3 משערים של “פיטי” מרטינס בפנדל, ג’ובאני לו צ’לסו וג’ובאני סימאונה. ההרכב שפתח שיקף בבירור מגמת רענון: חרונימו רולי בשער, רנצו סראביה וחרמן פסלה בהגנה לצד רמירו פונס מורי וניקולאס טגליאפיקו ששימש כקפטן, בקישור אקזקיאל פלאסיוס, לאנדרו פארדס ולו צ’לסו, ובהתקפה קריסטיאן פאבון, סימאונה ומרטינס. כמה ימים אחר כך, מול קולומביה, המשחק הסתיים ב־0:0, אבל הרעיון היה ברור: זה לא הנבחרת של סמלים עייפים ומותשים, אלא של דור חדש שנבחן על נחישות והקרבה.

דווקא סקאלוני עצמו היה הראשון להודות שמדובר במינוי זמני. במסיבת העיתונאים שלפני המשחק מול גואטמלה, הוא אמר בפשטות: “המטרה היא לנצח, אבל החשוב באמת הוא שהצעירים ירגישו חלק מהנבחרת ושמאמן העתידי יוכל לסמוך עליהם”. זה לא היה דיבור של מי שרואה את עצמו לטווח הארוך, אלא של מי שמבין שתפקידו הוא להכין את הקרקע למישהו אחר. באותו רגע, לאוהדים ולתקשורת זה נשמע כמו עוד שלב במעגל של ניסוי וטעייה שבו שקועה הנבחרת. אבל המציאות התעקשה לכתוב סיפור אחר.

כבר מהרגע הראשון, סקאלוני לא היה לבד. לצידו עמדו דמויות מפתח כמו פבלו איימאר, רוברטו איילה וולטר סמואל, כולם שמות גדולים מהעבר הלא רחוק של הכדורגל הארגנטיני. יחד, הם התחילו תהליך בנייה מהבסיס: זימונים רחבים, חיפושים אחר שחקנים מתאימים, וניסיון להחזיר לנבחרת אווירה של אחדות ואמונה. עד ספטמבר 2025, סקאלוני זימן לא פחות מ־130 שחקנים שונים, מהלך כמעט חסר תקדים, כדי למצוא את התמהיל הנכון. התוצאה הייתה לא רק ריענון בסגל, אלא גם שינוי תרבותי: נבחרת שחזרה להיות פתוחה, דינמית אבל בעיקר תחרותית.
המבחן האמיתי הראשון הגיע בקופה אמריקה 2019 בברזיל. הפעם סקאלוני כבר לא היה “בעל תעודת מעבר”, אלא האיש שנדרש להביא תוצאות. הנבחרת לא התחילה טוב, עם הפסד 2:0 לקולומביה כבר במחזור הראשון, אבל הלכה והשתפרה ככל שהטורניר התקדם. במקום להתפרק תחת הלחץ, השחקנים הצעירים מצאו ביטחון, ומסי, שכבר אז היה מותש מהביקורות, החל לגלות מנהיגות חדשה. הנבחרת סיימה שלישית אחרי ניצחון 2:1 על צ’ילה (לאחר הפסד 2:0 לברזיל בחצי הגמר), וזה הספיק כדי לשכנע את טאפיה שהמאמן הצעיר הזה ראוי לאמון. המלצתו של סזאר לואיס מנוטי, האיש האגדי שהוביל את ארגנטינה לזכייה הראשונה במונדיאל 1978, נתן חותמת על המהלך: סקאלוני הוכרז רשמית כמאמן הנבחרת.

באותם ימים, אנליסטים ופרשנים רבים, ואפילו דייגו ארמנדו מראדונה, הדגישו בציניות את חוסר ניסיונו ואת הסיכון שבהפקדת הנבחרת בידיו. מה שאיש לא שיער הוא שזהו הצעד ששינה את ההיסטוריה.
ואז הגיעה הפריצה הגדולה. בקיץ 2021, אחרי 28 שנות בצורת, ארגנטינה זכתה בקופה אמריקה בברזיל. השער של אנחל די מריה בגמר מול ברזיל במראקנה (1:0) היה ניצחון שסימל ריפוי של פצע לאומי. מסי התפרק ובכה על הדשא, החברים הרימו אותו, וכל ארגנטינה חגגה את שבירת ה”קללה”. שנה אחר כך, ביוני 2022, האלביסלסטה פירקה 0:3 את איטליה אלופת אירופה במשחק ה”פינאליסימה” בוומבלי, עם שערים של לאוטרו מרטינס, די מריה ודיבאלה, בצירוף שני בישולים של מסי. ואז, בדצמבר 2022, הגיע השיא: הזכייה בגביע העולם בקטאר, במשחק שהפך מיד לאגדה.
3:3 מול צרפת בגמר, הכרעה בפנדלים (4:2), ומסי מחזיר את הגביע המוזהב לארגנטינה אחרי 36 שנים.

Cuatro títulos en tres años. Un legado inmortal ⭐🇦🇷

𝐋𝐈𝐎𝐍𝐄𝐋 𝐒𝐂𝐀𝐋𝐎𝐍𝐈.#adidasFoottball @adidasfootball pic.twitter.com/rvDGCrYTUr

— La Página Millonaria (@RiverLPM) July 19, 2024

המספרים מאז אותו לילה בלוס אנג’לס מדהימים. עד ספטמבר 2025, ליאונל סקאלוני הוביל את הנבחרת ב־89 משחקים, עם 62 ניצחונות, 18 תוצאות תיקו ורק 9 הפסדים – שיעור הצלחה של 70% וכישלון של 10% בלבד. בין השנים 2019 ל-2022, הנבחרת רשמה רצף של 36 משחקים ללא הפסד, נתון כמעט דמיוני ברמות הבינלאומיות (שניים לאיטליה עם 37 משחקים). במהלך כהונתו, הנבחרת כבשה 177 שערים (ממוצע של 1.98 שערים למשחק) וספגה 48 בלבד (ממוצע של 0.54 שערים למשחק). לא מפתיע שמי שמוביל את טבלת הכובשים והמבשלים תחת סקאלוני הוא ליונל מסי, עם מעורבות כוללת של כ-70 שערים, אך השחקן שלבש הכי הרבה פעמים את חולצת הנבחרת בתקופתו הוא דווקא רודריגו דה פול, סמל לדור החדש, לעבודה הקשה על המגרש למען ליאו מסי, והמסירות לחולצה של הנבחרת בתקופה הזו. התארים כמובן מדברים בעד עצמם: גביע העולם 2022, קופה אמריקה 2021 ו-2024, וגביע הפינאליסימה 2022. יתרה מכך, ארגנטינה התבססה בפסגת דירוג פיפ”א מאז אפריל 2023 ושמרה על המקום הראשון במשך יותר משנתיים רצופות.

הסיפור של סקאלוני שזור גם בסיפורו של ליונל מסי. במשך שנים מסי נתפס כאדם ש”לא מצליח לשחזר בנבחרת את מה שהוא עושה בברצלונה”. תחת סקאלוני, זה השתנה. המאמן ידע למצוא את הדרך לתת לו חופש, להפוך אותו למנהיג של חדר ההלבשה, ולבנות סביבו נבחרת שמאמינה בו ונלחמת בשבילו. אם בעבר מסי נראה מנותק ובודד, היום הוא עומד במרכז החגיגות, דוחף, מדבר ומרים אחרים.
סקאלוני העניק לו את מה שהיה חסר: בית אמיתי.

ומה שמרשים עוד יותר זה שסקאלוני לא נתקע בהווה. לצד השמות הוותיקים, הוא כבר מקדם דור צעיר: ניקו פאס, ולנטין קרבוני, ג’וליאנו סימאונה, פרנקו מאסטנטואנו וטיאגו אלמדה הם חלק מרשימה ארוכה של שחקנים שכבר מקבלים דקות רבות בנבחרת הלאומית. השיטה פשוטה: לערבב דם חדש עם ניסיון ותיק, ולאפשר לדור הבא לצמוח בלי לחץ מוגזם ועם הכוונה מדויקת. מלבד מסי, אף אחד לא חסין. כולם חייבים להוכיח את עצמם שוב ושוב. זה מה שמבטיח שההצלחה לא תיעצר.

וכך, שבע שנים אחרי ערב שנדמה היה שישכח בין דפי ההיסטוריה, ניצבת נבחרת ארגנטינה על פסגת העולם. מתוך כאוס, משבר קיומי ובצורת תארים שנמשכה רבע מאה, צמחה לה נבחרת שהפכה למכונת תארים ולסמל של כדורגל יפהפה, לעיתים אף יותר ממה שמציעים המועדונים הגדולים באירופה. ההישג של סקאלוני אינו רק במדליות או בגביעים, אלא ביכולת לבנות פרויקט יציב, עם זהות ברורה וחיבור נדיר בין עבר לעתיד. האיש שהוצב אז כמאמן זמני, כמעט בעל כורחו, הפך בתוך שבע שנים לאדריכל של אחת התקופות הזוהרות והמרגשות ביותר שידע הכדורגל העולמי.

⁴ᵏ Lionel Scaloni. pic.twitter.com/tqNdMhrErg

— Lucas Concepts (@lucasconceptss) September 9, 2024