המשימה: הנפקת תעודת זהות

המציאות: רכבת שדים תנודתית

לא קל לתאר את ההווה של יונייטד, זה כבר עשור שלם בו הקבוצה נעה מדחי אל דחי ובכל פעם שעולה התקווה, כך מגיעה ההתרסקות. בכל פעם שיש ציפיה מגיעה לה האכזבה כידוע ואי אפשר להאשים את האוהדים שתש כוחם, נסדק אמונם, אבדה תקוותם.

לא קל להיות אוהד מנצ׳סטר יונייטד, היו היה סר סקוטי שהרגיל אותך לטוב ביותר. אליפויות בקצב מסחרר, גביעים בכמות מסחרית, 2 אליפויות אירופה מרגשות ומעל הכל – הרתעה, מעמד, סטטוס, מוניטין, המועדון הגדול באנגליה ללא עוררין ויש היגידו בעזרת כוחו הכלכלי ותפוצתו הגלובאלית שגם הגדול בעולם.

לא היית מספיד לעולם את הקבוצה של פרגוסון, תשאלו את באיירן מינכן מודל 99׳.

עוד נחזור לנשק הסודי של סר אלכס.

בקיץ 2013 עזב המאמן האגדי את האולד טראפורד עם כתר אליפות כמיטבו בקודש ואיתו אבד הסדר והארגון, הדרך והחזון ומעל הכל – הגן המנצח, ה DNA.

מאז עונות שיא היו השתתפויות מבזות לרוב בליגת האלופות, פעמיים מקום שני בעונות הפיק עם אגדת קווים כמו ז׳וז׳ה מוריניו או אגדת דשא מקומית כמו סולשיאר – בואו נסכים שזה לא מספיק למועדון הגדול בעולם, או לכל הפחות באנגליה.

וזה מוביל אותנו לבעיה.

הבעיה: מועדון שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל

הקשר היחיד בין המועדון שמתקיים היום בצפון אנגליה לאימפריה מהעבר הוא הצבעים, הסמל, האיצטדיון והחשובים ביותר הם אותם אוהדים שעדיין סוחבים את ה DNA שספגו בימי אלכס ואינו עוד.

יש הרבה מניעים לרכישת מועדון כדורגל.

המשותף לכולם שבעלות על מועדון כדורגל גלובאלי ומשגשג מביא איתו המון כוח, פרסום, קשרים, ויכולת השפעה רחבה בהמון רבדים.

לכל בעלים יש מניע אחר לגמרי.

אתה יכול לעשות את זה בשביל פרסום חיובי, כוח ועיצוב תודעה כמו הקטארים, אמירתים והסעודים.

אתה יכול לעשות את זה כי אתה מתעשר קיצוני מהמזרח ואתה רוצה להשתלב בעוצמה ובמהירות במערב כמו אברמוביץ׳ בצ׳לסי או המשפחה התאילנדית (חוסך מכם את השם המסובך) בלסטר.

אתה יכול לעשות את זה מאהבה עזה למועדון ילדותך ולקהילה שלך כמו אנתוני בלום (ברייטון) ועכשיו סר רטקליף.

ואתה יכול לעשות את זה ממניעים כלכליים ציניים גרידא, כמו משפחת גלייזר.

הגלייזרים רכשו את המועדון בשנת 2005 ומאז הפכו אותו לפרת מזומנים חולבת. ראשית הם קנו את המועדון בעיקר בעזרת הכספים שהוא מייצר ולא כספם האישי (רכישה ממונפת שהחוב שייך לנכס), שנית הנפיקו בבורסה כדי להנזיל ולנצל את תום את שוויו הפיננסי, ולבסוף לאחר כל העומס הכלכלי הטבעי בניהול מועדון גדול כזה והחוב הקיים גם כדי לשלם את האחזקה שלהם במועדון וההחלטות הספורטיביות הכושלות שלהן, הם המשיכו למשוך סכומים אדירים שנה אחר שנה במגוון דרכים שונות.

הסכום מוערך בכ 1.6 מיליארד ליש״ט ב18 שנות בעלות. סכום עצום שיכל להיות מושקע בתשתיות, באיצטדיון המתפרק, העברות או משכורות.

לא בכלכלה עסקינן, לכן נשים את הזרקור על הכשלים המקצועיים שלהם.

לגלייזרים היו 8 שנים בהם הם החזיקו באוצר החסר מחיר שהוא כמובן המנג׳ר הסקוטי, אלכס אוהב את המועדון מדם ליבו וברור לכל בר דעת שרק אם היה מתבקש הוא היה עוזר ככל יכולתו לייסד מערכת יותר מסודרת ומאורגנת לפני שהלך, את הגלייזרים זה לא עניין.

איך הם לא הקימו שום מערכת איתור שחקנים מבוססת אנליזה כמו כל מתחרה מצליחה שלהם?

איך הם לא הביאו אנשי כדורגל מוצלחים לנהל את המחלקות הספורטיביות של המועדון? לדוגמא הפרויקט השכן והתכול. אם יונייטד יודעת לייצר את האמצעים שלה בזכות הצלחות ספורטיביות בעבר ומותג קשיח בהווה, מנצ’סטר השכנה גייסה את המזומנים מהבעלים שהדבר המרכזי שהוא יודע לעשות זה להנחות קו כללי ולתת לאנשי המקצוע לעבוד. הוא גייס את פראן סוריאנו וצ’יקי בגירסטיין, מאדריכלי ההצלחה של ברצלונה הגדולה בתחילת המילניום ופשוט נתן להם לעשות את מה שהם יודעים לעשות. 

הרי מי לא היה רוצה לעבוד במנצ’סטר יונייטד, ואמצעים הם לא הבעיה. הניהול של הגלייזרים הוא מחפיר וזה יסוד הכישלון מעל לכל בעיות אחרות בדמות מאמנים אשר חלקם היו טובים יותר או פחות או הסגל הקיים שהוא מין קיבוץ גלויות של גישות, שיטות, טקטיקות והשקפות עולם של מאמנים שונים שעברו בעשור האחרון באולד טראפורד.

חתיכת ירושה קיבל טן האח.

ה DNA הוא תרכובת של ערכים, אמונות, תדמית, מוניטין ופרקטיקות עבודה שמוטבעים באנשי המועדון, במועדון בריא הם עוברים מדור לדור וכך תמיד יש אבולוציה אבל היסוד נשאר בריא ובעיקר נאמן.

בקיצור,  מה שיצר פרגוסון זה DNA וזהות.

והגלייזרים הצליחו להשמיד עבודה בת 3 עשורים של פרגוסון בשליש מהזמן, חתיכת הישג לחובתם.

הם החריבו והזניחו את התשתיות, מחלקות מקצועיות, אצטדיון והסגל באופן מתמיד ומעל הכל לא השכילו לגייס אנשי מקצוע מתאימים וכך הגענו היום למועדון וקבוצה שהיא בקושי הצל של עצמה.

היום נשארו רק הסמלים הויזואליים, ההיסטוריה, והאוהדים – הכי חשובים האוהדים.

הם אלה שעדיין נושאים את הDNA של המועדון ומשוועים לשובו, נושאים את רוח הניצחון והמהפכים, את האמונה בעוצמתם ושווים, את השאיפה לגדולתם וההכרה של כולם בכך, הם אלה שעדיין מאמינים.

הפיתרון: שובה של הרוח והDNA ומעל הכל דרך מקצועית ואמונה בתהליך.

עכשיו מגיע סר ג׳ים רטקליף להציל את המולדת.

אז מי אתה ג׳ים?

סר רטקליף הוא איש עסקים בריטי בן 71, מייסד תאגיד הכימיקלים INEOS ואחד מעשירי בריטניה המובילים.

רטקליף מעיד על עצמו כאוהד מנצ’סטר יונייטד כל חייו וכאחד שנכח ביום הגדול בתולדות המועדון – אליפות אירופה בקאמפ נוטו ב1999 על באיירן מינכן. הספורט היא מנת חלקו של ג’ים שנים רבות כשבעבר היה חלק מהבעלים של קבוצת מרצדס בפורמולה 1, ועד היום הנו הבעלים של לוזאן השוייצרית וניס הצרפתית.

איל ההון הבריטי כבר השלים רכישה של 25% ממניות המועדון תוך כדי שהוא מתעקש ומשיג את זכויות הניהול הספורטיביות של המועדון כצעד ראשון בשיקומו בדיוק בלב הבעיה – הניהול המקצועי.

בנוסף, דווח בבריטניה שזה חלק ראשון מעסקה מלאה בה הבעלות תעבור במלואה אל רטקליף ותאגיד INEOS.

בכפוף לסיכום עם הגלייזרים הצהיר רטקליף:

“בתור נער מקומי ותומך כל החיים של המועדון, אני שמח מאוד שהצלחנו להסכים על עסקה עם מועצת המנהלים של מנצ‘סטר יונייטד שמאצילה לנו את האחריות הניהולית על פעולות הכדורגל של המועדון. בעוד שההצלחה המסחרית של המועדון הבטיחה שתמיד היו כספים זמינים לזכייה בגביעים ברמה הגבוהה ביותר, פוטנציאל זה לא נוצל במלואו בתקופה האחרונה. אנו נביא את הידע, המומחיות והכישרון הגלובלי מכל רחבי העולם. קבוצת INEOS Sport כדי לסייע בשיפור נוסף במועדון, תוך מתן כספים שנועדו לאפשר השקעה עתידית באולד טראפורד.

אנחנו כאן לטווח הארוך ומכירים בכך שהרבה אתגרים ועבודה קשה לפנינו, אליהם ניגש בקפדנות, מקצועיות ותשוקה. אנו מחויבים לעבוד עם כולם במועדון – הדירקטוריון, הצוות, השחקנים והאוהדים – כדי לעזור להניע את המועדון קדימה.

השאיפה המשותפת שלנו ברורה: כולנו רוצים לראות את מנצ‘סטר יונייטד במקום שבו אנחנו שייכים, בצמרת של הכדורגל האנגלי, האירופי והעולמי“.

עכשיו מתחיל עידן חדש במועדון הנחשק, וזה סוף סוף סיבה לאופטימיות מצד האוהדים המתוסכלים.

לכל מועדון שמצליח להישאר רלוונטי והישגי לאורך זמן יש זהות, אם זאת ריאל מדריד והמורשת, סט הערכים והDNA שלה, אם זו ברצלונה וסגנון המשחק והאקדמיה שלה, אם זו דורטמונד והקשר האבסולטי שלה לקהל והקהילה וקונספט העבודה שלה שמתמקד בהשבחה וייצור כוכבים ובכך להישאר רלוונטית כלכלית או אייאקס ומורשת המובססת על אקדמיה ושחקני בית. אפשר להמשיך בדוגמאות כאלה ללא סוף.

המשימה של רטקליף היא להנפיק תעודת זהות חדשה או להשיב ישנה למועדון של ליבו, זה לא יהיה קל אך אפשרי.

לסיכום:

הטוב: יש למועדון הזה סטטוס אדיר, קהל נאמן וגדול, מורשת והיסטוריה.

הרע: חוץ מהיסטוריה וקהל וכושר ייצור מזומנים, לא נשאר שום תשתית, מודל או אנשי מקצוע רלוונטים לתקופתנו בסביבה, ויש ליצור זאת מחדש לגמרי אך האמצעים קיימים.

והמכוער: יש לחתוך בבשר החי, וזה אף פעם לא נעים. הסגל טבע בבינוניות נצחית ולעניות דעתי יש להחליף את רובו על גבול כולו לרבות שחקנים מובילים כמו ראשפורד או רכשים חדשים כמו אוננה. יש לבנות סגל חדש בתהליך בריא שיקח כמה עונות ושיהיה מותאם שיטה, אופי, מחויבות לפרויקט ומאוזן בשחקני בית רעבים לכוכבים מבחוץ ומעל הכל שיהיה קונצנזוס של כל ראשי המחלקה הספוטרטיבית החדשים והמוכשרים שיש עוד לגייס בבחירת השחקנים. אספסוף שחקנים מתקופות שונות, אשר נכשלו שוב ושוב לא יצליחו לעצור את התרסקות רכבת השדים גם לא עם מאמן טוב ככל שיהיה, ולכן לא בטן האח עסקינן לאורך כל הטור כי גם אם אפשר (ואפשר) לייחס לו אשמה מסוימת, הוא עוד קורבן מיני רבים של ניהול כושל על גבול פושע של ההנהלה.

אז יש אור בקצה המנהרה, יש קהל גדול שיעשה הכל ויתמוך בכל הליך של רנסאנס במועדון, יש אוהד מוכשר ורעב שלקח על עצמו לתקן הכל מהיסוד ונראה שהוא מבין מה העבודה ובמה זה כרוך, ויש היסטוריה ומורשת שניתן להחיות. עכשיו המשימה היא להנפיק תעודת זהות חדשה, ולהיות שוב הנהג ברכבת השדים כשבקרון הנוסעים יישבו היריבות, ולא הקבוצה עצמה.

בהצלחה מנצ’סטר יונייטד.